יעל רבהון, מנכ"לית אבוט ישראל יצרנית סימילאק, החלה את דרכה המקצועית כנציגה רפואית. "כאם חד־הורית, מצאתי את עצמי יושבת מול שולחן המנכ"ל עם משימה גדולה לפניי, להקים את אבוט בישראל, שהיתה עד אז תחת מפיץ חיצוני", היא מספרת, "אבוט היא אחת מחברות התרופות ומוצרי הבריאות הגדולות בעולם, ונמצאת ביותר מ־150 מדינות ומעסיקה 99 אלף עובדים. אבוט ישראל הצליחה לשרת מיליוני אנשים עם מוצרי המזון הרפואי שלנו ותחליף החלב המצליח סימילאק".
עפרה אלול, מייסדת ומנכ"לית המרכז האקדמי פרס, מספרת כי "בשנת 2006 ייסדתי את המרכז האקדמי פרס ברחובות ומאז אני משמשת מנכ"ל. זהו מוסד להשכלה גבוהה שבו לומדים לתארים ראשונים ושניים והוא פועל כמלכ"ר. נוסף על כך, אני יו"ר אגודת ניצן בישראל, עמותה לקידום ילדים ובוגרים עם לקויות למידה וקשיי הסתגלות ותפקוד".
דנה לביא היא מנכ"לית קבוצת התיירות והפנאי הדקה ה־90, המתמחה בשיווק ובהפצה של מוצרי תיירות, ספא ואטרקציות בארץ ובעולם. "החברה, שהוקמה לפני 20 שנה כחלוצה בתחום השיווק המקוון של מוצרי תיירות, שינתה את הרגלי הצריכה בישראל והפכה את הצרכן הישראלי לספונטני ברכישת מוצרי תיירות", היא אומרת, "במסגרת תפקידי אני מנהלת קבוצת חברות העוסקות בתחומי התיירות והפנאי המונה כ־300 עובדים. אני שייכת לנבחרת הדירקטורים של הרשות לחברות הממשלתיות ומכהנת במסגרת זו כדירקטורית במכון הגיאופיסי לישראל. כמו כן, משנת 2012 אני מכהנת בהתנדבות כדירקטורית באגודה למען החייל, וכחצי שנה גם כיו"ר דירקטוריון מועדון יותר של האגודה למען החייל".
דפנה הרלב, מנכ"לית קבוצת אביב, מעידה על עצמה כי "נשמתי נדל"ן מיום היוולדי. המשרד הראשון פעל מהמטבח בבית הוריי. את ימי שבת בבוקר בילינו באתרי הבנייה והשקנו יציקות, תוך כדי שאבא מסביר ומלמד אותנו. כל השנים היינו מודעים וחשופים לנעשה בחברה, ממש נשמנו אותה. התחלתי בתפקידים בסיסיים, החל משליחויות, וטיפסתי במשך השנים עד למנכ"לות. במסגרת עבודתי אני מנהלת את הקבוצה, עם אחי דורון אביב. אבי, מייסד הקבוצה משה אביב, היה המנטור שלי. השילוב של השכלה, מנטור טוב, עבודה קשה, אמונה בעצמי, מוטיבציה להצליח ומזל, עזר לי להגיע לתפקידי היום".
אורלי סילבינגר, מנכ"לית ארגון בטרם לבטיחות בדרכים, אומרת כי "אני אדם חברתי ביסודי. כמעט כל דרכי המקצועית היתה בעולם הציבורי והחברתי, שבו צמחתי והתעצבתי מקצועית וניהולית, ואני מאוד גאה על כך. התחלתי את דרכי כמנחת קבוצות נוער למנהיגות בשלטון המקומי, בהמשך במועצה הלאומית לבטיחות בדרכים, שהיא ארגון ציבורי, ובתפקידי האחרון הייתי חברת הנהלת הארגון ומנהלת אזור השרון, הכולל 33 יישובים. עם לידת בני השני וסיום לימודי מינהל עסקים, היתה בי כמיהה לעבור לסקטור העסקי שבו, לפי הרגשתי, הדברים התקדמו מהר יותר והצטרפתי למסלול הניהולי של בנק הפועלים. הרגשתי שלמרות התפקיד המכובד, הפותח בפניי מגוון גדול מאוד של אפשרויות, משהו בתוכי לא שלם. חברה סיפרה לי שחברה משותפת שלנו מקימה ארגון מאוד מעניין במרכז שניידר לרפואת ילדים ואולי, עד שאחליט מה אני רוצה לעשות, אלך לעבוד איתה. באותו רגע קיבלתי את ההחלטה החשובה בחיי והיתה לי הזכות להצטרף לצוות ההקמה של ארגון בטרם לבטיחות ילדים".
ואילו אורנה גיגי, מנכ"לית המכללה האקדמית ספיר, אומרת כי "הוריי תמיד סימנו לי את הדרך להשכלה גבוהה, למצוינות בעשייה, לערכיות וליושרה. אני מכהנת כמנכ"לית המכללה האקדמית ספיר זה שלוש שנים, זאת לאחר שנים רבות של עשייה בכל שדרות הניהול במכללה. עשייה המלווה בתשוקה, בשמחה ובאמונה בדרך מביאה תמיד לתוצאות טובות. מאז מינויי אני רואה הזדמנות למימוש מדיניותי המקצועית, לדרישה בלתי מתפשרת למצוינות ולצידה הנגשת ההשכלה לכל שכבות האוכלוסייה".
"העולם מתאזן". דנה לביא // צילום: יהושע יוסף
אתן מרגישות שיש לנשים תקרת זכוכית בעולם העסקי?
הרלב: "אין תקרת זכוכית. אישה שרוצה להגיע לצמרת צריכה לדעת שאין מה שעומד בפני הגשמת הרצון שלה. השקעה רבה, מזל ותזמון צריכים לעמוד לזכותה. אישה שיש לה מטרה מוגדרת והיא מוכנה להשקיע, יכולה להגיע לצמרת. זה מה שאני תמיד אומרת לנשים העובדות בצמוד אלי בחברה, וגם לבנותיי".
סילבינגר: "אני דווקא חושבת שבעולם כולו יש לנשים תקרת זכוכית שטרם נשברה. אני חווה את הנושא דרך חברותיי, באמצעי התקשורת, ובסיטואציות שונות שלהן אני שותפה. עם זאת, יש בכל זאת שוני בין העולם העסקי, שבו התקרה עדיין מאוד נוקשה, לבין העולם החברתי שבו הנושא פחות מודגש. בעולם החברתי והציבורי יש לדעתי רוב נשי, ולכן נשים רבות משמשות בו בתפקידי מפתח. לצערי, אחד ההסברים לריבוי של נשים בסקטור החברתי יכול להיות אולי דווקא העובדה שהשכר שם יותר נמוך".
גיגי: "מסכימה. לצערי עדיין קיימת תקרת זכוכית, הנובעת מהסטריאוטיפ לגבי תפקיד האישה בישראל. משום מה ישנה הנחה שאישה שבחרה בקריירה ניהולית צריכה לתמרן בין ציפיות החברה לתפקוד מלא בבית, כאם וכרעיה, לבין הקריירה הניהולית. אני גורסת שהתפקידים משתנים עם השנים, לפחות במגזרים מסוימים, וככל שהסטריאוטיפ ישתנה כך הפתיחות לקידום נשים תגבר".
אלול: "כשנכנסתי לתחום הניהול נתקלתי בהסתייגויות. הרגשתי מהסביבה חשדנות וחוסר אמונה ביכולות שלי בהשוואה לגברים. אני לא בטוחה שתקרת הזכוכית לא תיעלם, ועובדה שנשים מגיעות לעמדות בכירות כמעט בכל התחומים, אבל אני יודעת שיש חסמים ורגישויות שצריך לפצח ולפרק ושהדרך הנשית להצלחה כמובן לא סוגה בשושנים".
רבהון: "כולנו שמענו סיפורים על נשים שלא זכו לקידום שהגיע להן, או שלא שכרו אותן לעבודה בגלל סוגיות הקשורות להיותן נשים, אבל לכל אחת ואחד מאיתנו יש הזדמנות לעזור בשבירת תקרת הזכוכית. אבוט ישראל מעסיקה יותר מ־90% נשים, לרבות בהנהלת החברה. דוגמה אחת לכך היא ששתיים מהמנהלות הבכירות שלנו קודמו במהלך ההיריון שלהן".
לביא: "ככל שחולף הזמן אנו עדים ליותר ויותר נשים בעמדות בכירות בעולם העסקי, המשפטי והפוליטי, שעושות את תפקידן בהצלחה מרובה ומשפיעות בכך על איך שהשוק העסקי נראה כיום. לצערי, עדיין יש אנשים עם השקפת עולם מיושנת שיוצרים בסביבתם תקרות זכוכית מלאכותיות המבוססות על דעות קדומות, אך אני לא חושבת שזה באמת יכול להחזיק עוד זמן רב".
"אינטליגנציה רגשית מפותחת". אורנה גיגי // צילום: יהושע יוסף
מה זה פמיניזם בעיניכן?
כולן: "שוויון מגדרי".
לביא: "אם בתחילת דרכה תנועת הפמיניזם חרטה על דגלה מאבק לזכויות שוות בין גברים לנשים, היום הפמיניזם בעיניי הוא מאבק על הסרת החסמים ברמה התפיסתית - הן אצל נשים והן אצל גברים - ומתן הזדמנויות שוות ושכר זהה. נשים צריכות בראש ובראשונה להאמין בעצמן יותר, לדרוש, להשפיע, להוביל ולהשלים את המהפכה שתעצור את האפליה. המאבק כיום הוא על מתן הזדמנות שווה, תגמול זהה וקידום לעמדות מפתח זהות ברמתן ובכמותן לגברים".
סילבינגר: "עם השנים, בעקבות הרדיקליות שפרצו את הדרך למען נשים רבות ברחבי העולם, נוצרה לפמיניזם תדמית שלילית לא מוצדקת. מאחר שהפער בין נשים וגברים עדיין כל כך גדול, תפקיד הפמיניזם הוא לייצר תהליכים ואירועים מזמנים במטרה להקל את יצירת השוויון למען הנשים. תהליכים ואירועים אלה נדרשים גם עבור הגברים, שמשמרים את המצב הקיים מתוך נוחות, הרגל וחשש משינוי, וגם עבור הנשים שעדיין צריכות להטמיע את התחושה שהן שוות, מסוגלות וראויות".
אלול: "הדרכים למימוש השאיפה לשוויון מצריכות רגישות וחוכמה. לדעתי, חשוב להקפיד שהמאבק לשוויון לא יטיל על החברה מחיר כבד מדי, למשל בתחום כמו הבניית הזהות הנשית כ'קורבנית' או ממורמרת. אני מקווה שהשעה בשלה לקדם מודל של נשיות חזקה, אופטימית ובטוחה בהישגיה".
"הקודים השתנו". דפנה הרלב // צילום: יהושע יוסף
נאלצתן לאמץ תכונות גבריות בעולם העסקי?
רבהון: "נקודה מעניינת. מהן תכונות גבריות? מנהיגות היא תכונה גברית? מחשבה אסטרטגית? אני חושבת שזאת עוד מחשבה מיושנת, שיש תכונות נשיות ויש תכונות גבריות. אני לא מאמינה בזה. תכונות הן תלויות אופי ולא תלויות מין".
הרלב: "לא, ולא מאמינה בזה. עם זאת, תמיד הקפדתי על לבוש מוקפד ולא נועז".
סילבינגר: "חד־משמעית לא. מעולם לא הרגשתי שאני צריכה להיות מישהי אחרת ממי שאני. לדעתי, המושג 'תכונות גבריות' הוא מיושן ולא רלוונטי. ניהול טוב נשען על תכונות כמו מצוינות, אומץ, עצמאות והערכה עצמית גבוהה. תכונות אלו אינן שייכות לגברים או לנשים - כל אדם יכול לאמץ אותן אם הוא רוצה להצליח".
לביא: "נשים החשות כי הן צריכות לעטות מסיכה של תכונות המוגדרות כגבריות על מנת להצליח לא יצליחו ואף יאבדו את עצמן בדרך. כיום אף מתרחשת תופעה הפוכה, של אימוץ תכונות הנחשבות נשיות בקרב מנהלים בכירים. העולם מתאזן ומנהלים טובים, נשים וגברים כאחד, מחפשים דרכים לפיתוח מיומנויות ותכונות שייטיבו עימם ועם הארגון שאותו הם מובילים, ללא תיוג של תכונות גבריות או נשיות".
גיגי: "אני לא רואה הבדלים בתכונות בין נשים וגברים, למעט אינטליגנציה רגשית יותר מפותחת אצל חלק מהנשים, כך שבוודאי לא נאלצתי לאמץ תכונות גבריות".
"שיח בזוגיות". אורלי סילבינגר // צילום: יהושע יוסף
איך משלבים קריירה ובית?
גיגי: "זו שאלה בעייתית ונגועה בסטריאוטיפ לגבי תפקיד האישה. את בן זוגי מן הסתם לא היו שואלים את השאלה הזו. אומר רק ששנינו מתמודדים עם הבית והקריירה בדרך דומה".
הרלב: "כאמא לחמישה ילדים נהגתי לעבוד ימים ארוכים ונעזרתי במטפלות ובבני משפחה. בילדותם, לאחר שהשכבתי אותם לישון, הייתי חוזרת לעבוד עד השעות המאוחרות. למרות זאת, השקעתי בגידול ובחינוך הילדים שעות ארוכות והייתי אמא פעילה ומעורבת וחברה בוועדי ההורים בבתי הספר השונים של ילדיי. כל מי שמבקר בחדרי בזמן העבודה יודע כי אם אחד מילדיי יתקשר, אקדיש לו את תשומת ליבי ואחזור מייד לשיחה עם מי שנמצא בחדרי".
רבהון: "כפי שאני מכבדת את זמן המשפחה של עובדיי, אני משתדלת ליישם זאת גם בביתי שלי. כשהבן שלי היה צעיר יותר הקפדתי על זמן אישי שכלל שיחות, ארוחות משותפות ויצירת רגעים משמעותיים וחשובים לשנינו. אין ספק שהשנים הראשונות, כשהחברה רק קמה, היו מאתגרות במובן זה - אבל תמיד שיתפתי אותו בהישגים ובאתגרים שלי, ובעיקר במחויבות הגדולה שלי. אני מרגישה שהוא גאה בי ולא היה רוצה שום אמא אחרת. אנחנו מאמינים מאוד בתפיסת ה"Work-Life Balance", עבורנו זו לא רק סיסמה אלא דרך חיים, גישה ותרבות".
לביא: "בעלי ואני עובדים שעות ארוכות במהלך היממה. זכינו בשני ילדים מדהימים, עצמאיים מגיל מאוד צעיר ומפרגנים. כדי ללוות, לתמוך, לסייע ולהיות נוכחת במהלך היום, גם אם לא פיזית, אני משתדלת להיות זמינה להם בכל שעות העבודה. ליזום ולהקדיש לכל אחד זמן אישי מדי יום בעת שובם מבית הספר, ולא משנה עד כמה לוח הזמנים עמוס, ולהקדיש להם כל דקה מזמני בערבים ובסופי השבוע. יש לי עזרה במשק הבית והורים מדהימים, שמסייעים בכל עת ובכל הנדרש. אנחנו מקפידים לצאת לחופשות משפחתיות כמה פעמים בשנה ונהנים מכל רגע יחד".
סילבינגר: "שילוב של בית וקריירה הוא ביסודו שיח בזוגיות, וזה נכון הן לגבי הגבר והן לגבי האישה. במקרה שלי, תמיד היתה לי אמונה פנימית עמוקה שכדי שאהיה אמא טובה ורעיה טובה אני צריכה להגשים את עצמי. היה לי ברור שבבחירה בין בית לקריירה, אני בוחרת בשניהם. מכאן, השאלה לא היתה ה'מה' אלא ה'איך', שמשמעו הסדר. כשאת עסוקה ב'מה', ה'איך' לא מתקדם. הסדר מבחינתי היה קל יותר, כי יש לי אמא מאוד מפרגנת ותומכת שעודדה מאוד ועזרה המון ברמה האופרטיבית. לי ולבעלי היה ברור, לאורך כל הדרך, ששנינו צריכים להתקדם ולהגשים את עצמנו גם בקריירה וגם במשפחה. השיח בינינו התקיים באופן פתוח ובהבנה, ועל כך אני מודה לו מאוד. כשהילדים היו יותר קטנים עול הבית והילדים היה יותר עלי, ועכשיו זה השתנה. בדרך שבה גידלנו את ילדינו הם גדלו להיות מבוגרים עצמאיים, עם הבנה שחשוב להתקדם בחיים בין שהם נשים או גברים. הדוגמה האישית שקיבלו בבית היתה גם היא חשובה מאוד לעיצוב דמותם ואישיותם כיום".
אלול: "בתחילת דרכי שילמתי את כל המשכורת שלי למטפלת של הבנים. היה לי חשוב גם לעבוד ולבנות קריירה. בדיעבד, פעלתי נכון. הבנים רואים בי מודל להצלחה ואני מרגישה שתרומתי למשפחה היא עצומה".
"לעזור בשבירת תקרת הזכוכית". יעל רבהון // צילום: יהושע יוסף
האם השיח המשתנה בנושא ההטרדות המיניות פוגש את העולם העסקי? ואם כן, איפה?
לביא: "אנחנו בעידן של מהפכה שהחלה באומץ רב בעולם התקשורת באמצעות קמפיין MeToo#, שמחלחל מהר מאוד לעולמות נוספים וכמובן גם לעולם העסקי. חברה עסקית היא ארגון המורכב ממגוון אנשים שאינם זהים בהשקפות עולמם, בסולם הערכים שלהם ובנורמות שמהן באו. ההיררכיה הקיימת בחברות עסקיות מייצרת לעיתים, לצערנו, שיכרון כוח וחוסר גבולות בקרב חלק מהעובדים והמנהלים, שבהשקפת עולמם או על פי סט הערכים שלהם, הטרדה מינית או התעמרות בעובדים לא נחשבת להתנהגות בעייתית. לאור השיח החשוב מתקיים לדעתי תהליך של שיפור משמעותי, אך אני עדיין חושבת שבכל ארגון חייבים להיות חוקים ברורים וערכים שיהפכו לנורמות מחייבות, על מנת שלכל עובד ועובדת יישמר מקום העבודה כסביבה בטוחה והוגנת".
רבהון: "מדובר בסוגיה חשובה מאוד כיום, כפי שהיתה מאז ומעולם. אנחנו מעניקים לעובדים סביבת עבודה בטוחה, שבמסגרתה הם יכולים לדווח על כל התנהגות שגורמת להם להרגיש לא בנוח. יש לחברה מדיניות וחוקים מאוד ברורים, שבוחנים באופן מעמיק כל מקרה".
"מודל של נשיות חזקה". עפרה אלול // צילום: יהושע יוסף
הרלב: "הקודים השתנו - והעולם העסקי מפנים שחל שינוי וטוב שכך".
גיגי: "אין ספק שהמרחב הציבורי, ואיתו גם מקום העבודה, נקיים הרבה יותר מהטרדות מיניות עם המודעות הגוברת לנושא בשנים האחרונות. השיח מכבד יותר וההתנהגות בוודאי יותר הולמת. מהבחינה הזו, המרחב היום מאפשר לאישה להרגיש בטוחה יותר במקום העבודה, ולאורך זמן אני מאמינה שנשים ייהנו ממרחב נקי מהטרדות".
סילבינגר: "אני חיה בעולם החברתי־ציבורי. כמו כולם, גם אני ערה לכמות המקרים המתפרסמים ולכך שסיטואציות כאלה, שהיו בעבר לגיטימיות, נמצאות לשמחתנו בירידה".
צולם במרכז העסקים Regus, רמת החייל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו