במה
"כמו מגנט" | "החתיכה החסרה"
"כשצילמנו את הסדרה 'נופלות על הרגליים', בבית ציוני אמריקה, הייתי יוצאת לצילומים לפנות בוקר ומשם המשכתי ל'גבירתי הנאווה' בהבימה. רמת העייפות היתה מטורפת. בכל סט נהגו לפתוח למילי אביטל ולי שתי מיטות צבאיות עם מצעים ויום אחד לקחו אותנו לשנ"צ המיוחל והלכתי מאחורי הקלעים עם עיניים עצומות כמעט. פתאום נעצרתי, ואמרתי למי שהוביל אותנו שאני מרגישה חשמל ברגליים. הרמתי את הראש וקלטתי שאני עומדת במרכז הבמה של אחד האולמות שם.
זה היה רגע נורא חזק, כי הבנתי שזה כמו מגנט שאת נמשכת אליו בלי לדעת אפילו שהוא שם. כשהייתי בת 3, בגן טובה, לקחו אותנו לכנס גנים בבית יד לבנים, ואני וחברה שרנו את 'אנשים טובים באמצע הדרך' בפני קהל. אני זוכרת שמאוד נהניתי, ואמא שלי עמדה שם מופתעת. היום היא כבר בעיקר מתרגשת.
כשאני משחקת בתיאטרון אני מרגישה שזו החתיכה החסרה. ב'גבירתי הנאווה', לפני כל הצגה, כשהייתי עומדת שם והתזמורת היתה מנגנת, הייתי אומרת תודה ליקום ועולה. ברוב חוצפתי עוד התלבטתי אם לקחת את התפקיד, ונתן דטנר אמר לי משפט שנשאר איתי מאז: 'יש רכבות שעוברות פעם בחיים ועוצרות בתחנה שלך פעם אחת. אם תפספסי את הרכבת הזאת, תצטערי'".
עם נתן דטנר ב"גברתי הנאווה" // צילום: ארכיון התיאטרון הלאומי "הבימה"
טלוויזיה
"דרך ארוכה" | "איפה המונולוג שלי?"
"הדבר הראשון שעשיתי בטלוויזיה היה סרט קצר בשם 'מה אתה סח' של איתן צור. היה לי שם מונולוג מקסים, קומי ומגניב, שירד כולו בעריכה. הזמנתי את כולם להקרנה וזה היה כמו ליאורה מג' ראשונה ב'קרובים קרובים', חיכיתי לרגע שלי - ואין...
זה היה שיעור מספר אחת בטלוויזיה ובזה שהדרך ארוכה ושדברים לא קורים ביום, ובאמת מאז לא הפסקתי לעבוד בטלוויזיה ואני מאוד אוהבת את זה. בתחילת הדרך שיחקתי ב'דני הוליווד' וזה היה מתוק ומקסים. אחר כך הפעלתי במשך עונה את הבובה הסגולה אביגיל ב'רחוב סומסום', וזו היתה חוויה מטורפת, ומשם המשכתי 'לעשות קולות' במקום אחר - חיקויים ודמויות ב'שבוע סוף' ואז ב'ארץ נהדרת'. בדרמה 'נופלות על הרגליים' לקחתי לראשונה חלק גם בכתיבה, וזו היתה חוויה בפני עצמה".
עם מילי אביטל ב"נופלות על הרגליים" // צילום: עדי אורני
קומדיה
"הומור מרפא" | "הבאתי סבתא עיראקית"
"אני רגילה לעבוד על דמויות וחיקויים, אבל לא באתי מקומדיה. כשלמדתי בבית הספר למשחק עד שנה ב' לא היה ניכר שאני קומית מובהקת, שיחקתי צ'כוב, שייקספיר, מולייר וארתור מילר, ואז בקעה הקומיקאית שבי דווקא מהמצוקה הכי גדולה. את המונולוג הקומי הראשון עשיתי בשנה ב', חודש אחרי שאחותי נפטרה, בשיא הכאב, כשהגוף והנפש מרוסקים.
מרוב שרציתי לברוח מהמצב הקיומי שלי, הלכתי לאקסטרים ועשיתי בתחרות מונולוגים את 'הרמטכ"ל של סין' של חנוך לוין. עד אז ראיתי אותו בגרסאות של זקנות פולניות, ואני הבאתי סבתא עיראקית משוק התקווה וזה היה מצחיק נורא. אז הבנתי כמה הומור יכול לרפא. אני זוכרת את כולם צוחקים, ואותי מרגישה שמשהו בי לרגע מתרפא, מתרומם קצת.
הייתי אז בת 22, אחותי נפטרה בגיל 19, ושבוע אחרי המוות שלה כבר חזרתי ללימודים. חודש אחרי זכיתי בתחרות המונולוגים והבנתי שהקומדיה הזאת הולכת להציל אותי בחיים. בסופו של דבר, אני חושבת שההנאה שלי ממשחק בדרמה טובה לא פחות גדולה מלשחק בקומדיה".
קולנוע
"בקרוב אצלי" | "מרשה לעצמי לבחור" | "יהיה מפתיע"
"בקרוב, במקום עונה שנייה של 'נופלות על הרגליים', ייצא סרט קולנוע שימשיך מאותה נקודה אבל יעמוד גם בזכות עצמו, עם אותו צוות כותבים ושחקנים. בנובמבר נתחיל לצלם, וזה יהיה הסרט הראשון שלי. אני מאוד רוצה לעשות קולנוע, קראתי המון תסריטים שהציעו לי ולא התחברתי. אני יודעת שאני פה כדי להישאר, אני רוצה להזדקן במקצוע הזה ומרשה לעצמי לבחור את הדברים.
ברור לי שזה יגיע ויש לי תחושה שזה יהיה מאוד מפתיע. מעניין אותי לעשות תפקידי אופי, יש לי פנטזיה לקחת את זה למקומות של תפקידים עם משקל, עם עומק, ואני חושבת שהכישורים מ'ארץ נהדרת' מאוד יעזרו לי, אפילו כישורי החיקוי למשל, כי אם אני צריכה להתחקות אחרי דמות מסוימת, גדולה מהחיים ורחוקה ממני שנות אור, ברור לי שכמו לכל השחקנים מ'ארץ נהדרת', יהיה לי יתרון. כולם שם שחקנים דרמטיים ענקים. פעם גילה אלמגור אמרה שאם שחקן הוא שחקן קומי מצוין, הוא בהכרח יהיה שחקן דרמטי טוב, והפוך זה לא תמיד עובד".
אימהות וילדים
"חיכיתי מהבת מצווה" | "לא לדרוך על מגבונים"
"אימהות היא המקום היחיד שבו את יכולה ברגע אחד נתון לסבול נורא, ובאותו הזמן להיות הכי מאושרת בעולם. באותה נשימה גם לרחם על עצמך וגם להיות מאושרת טיל. התחתנתי בגיל 27 ובגיל 32 הפכתי לאמא. אני נשואה לגלעד מ־2007 ואנחנו צוות טוב. הוא מנהל פרויקטים, ומאחר שילדים הם פרויקט אנחנו מנהלים אותו טוב יחד...
יש לנו בית עם רוב נשי, ואני מאוד אוהבת את זה. אני אמא לשלוש בנות, יהלי (5 וחצי), גאיה (שנתיים וחצי) ועפרי (8 חודשים). הגדולות שלי ישנו יחסית מאוד יפה מגיל קטן, אבל עם עפרי זה קצת שונה, היא כנראה רוצה להרוויח אותי בשעות הלילה, אולי כפיצוי על שעות אחר הצהריים שבהן אני צריכה להתחלק בין שלושתן. בניגוד למה שנדמה, אני המון איתן כי את 'ארץ נהדרת' מצלמים שלוש פעמים בשבוע, ואני לא נמצאת בכל יום צילום. יש לי מעט מאוד זמן לעבוד וזה משהו שאני מקבלת, אבל קשה לי איתו.
אני צריכה לחלק את הזמן בצורה מאוד מושכלת, למשל אם אחר הצהריים אני עם הילדות ומודיעים לי שיש לי דמות חדשה למחר, זה מכניס אתי למתח כי אני רוצה להתחיל לעבוד עכשיו ולא תמיד יכולה, ואז אני נהיית חסרת שקט. גם אם אני מנסה לעבוד על חיקוי חדש, תמיד יש ילדה שמסתובבת לי בין הרגליים... אין מה לעשות, אלו החיים שלי.
אני מאוד אוהבת להיות אמא, ובמובן מסוים אני מחכה לזה כבר מהבת מצווה. תמיד עשיתי בייביסיטר ועבדתי כמפעילה בימי הולדת בזמן שלמדתי בבית הספר למשחק. תמיד אהבתי ילדים קטנים, בצבא חשבתי אפילו על כיוון של כוכבת ילדים, שאולי לשם זה יתגלגל, אבל אני שמחה שלא. עוד דבר שגיליתי באימהות הוא שאין רעש יותר חזק מלדרוך על חבילת מגבונים אחרי שתינוק נרדם... אני לא חושבת כרגע על עוד ילד, למרות שכל זמן שאישה מניקה היא רוצה עשרה ילדים, חוסר איזון הורמונלי שכזה..."
"אימהות היא המקום היחיד שבו את יכולה ברגע אחד נתון לסבול נורא, ובאותו הזמן להיות הכי מאושרת בעולם. שני כהן עם בנותיה
חרדות ופחדים
"בית קולנוע לסרטי אימה" | "החלום ושברו" | "העולם אכזרי"
"אני ממש בית קולנוע לסרטי אימה עם החרדות שלי. סובלת מזה מאז ומתמיד, וככל שיש לך יותר מה להפסיד זה גדל, אז מן הסתם האימהות הביאה איתה חרדות, בעיקר כלפי הבנות וכלפי עצמי, ככל שאני מרגישה שהן זקוקות לי, בטח בשנה הראשונה של הינקות. גם ההנקה עצמה מעוררת חרדות, עד שאת לא מסיימת להניק את לא מאוזנת הורמונלית ומשהו שם עוד שביר מאוד.
אני סובלת גם מכל מיני דברים שקורים בעולם ומהמחשבה שהוא כל כך אכזרי. העור יכול לכאוב לי מדברים כאלה, במיוחד אם זה בשנה שאחרי לידה. גם בכבישים, אני ממש סובלת. אם מישהו אחר נוהג ואני יושבת לידו אני ממש משתדלת לא להסתכל על הכביש, כי בכל פעם אני בטוחה שהנה, זה הסוף, אנחנו מתנגשים. אם אני נוהגת אני הרבה פחות חרדה כי יש מנגנון שליטה.
כשאני יוצאת מהבית אני דואגת שיקרה לי משהו, חלילה, בגלל הילדות. הראש מלא בזה, אבל אני יודעת שאחרי גיל שנה זה מתאזן אצלי וזה כבר הוכיח את עצמו. ברגע שאני נרגעת עם ההנקה ועוברת שנה, משהו נרגע אצלי. האוויר חוזר. העובדה שאיבדתי את אחותי בוודאי קשורה לזה. היינו רק שתינו, שתי אחיות עם ילדות מהממת ונורא אהבנו זו את זו, ואז הגיע השבר.
גם כל מה שעברתי אחר כך עם החברות הטובות הרי אומר שכל דבר טוב נגמר באסון, זו האקסיומה. לעדי היתה משפחה מושלמת ובום, המוות של התאומים זה החלום ושברו. אהובה ואליק היו זוג מושלם, וכשהוא נפטר זה היה שוב החלום ושברו. את מתחילה להאמין שכנראה לא מגיע לך שיהיה לך טוב, שזה צריך להיסדק. עבדתי על זה הרבה בטיפול פסיכולוגי, שבאמת איזן, אבל כל תקופה זה שוב מרים את הראש.
המילה שמובילה אותי היא קבלה, Acceptance. אם פעם הייתי נלחמת, אני היום אומרת לעצמי 'זו חרדה, את במתח, תקבלי אותה'. אני יכולה לחיות עם זה בשלום ולדעת שזה יעבור".
חברות
"כמו אחיות" | "נטול קוצים" | "יכולת לפרגן"
חברות היא דבר מאוד משמעותי בחיים שלי. יש לי את החברות הכי טובות שלי: אהובה, טל ועדי, ואנחנו אחיות. הכרתי את עדי בצבא ודרכה את אהובה וטל. כשהיינו מדריכות בקורס ת"ש, כדי להגיע למדור שלנו היתה עלייה סיוט, אף אחד לא רצה לעלות לשם, ויום אחד היא פשוט עלתה איתי לשם. באותו רגע הבנתי שהיא היתה חסרה לי כל החיים.
כשהייתי בת 22 אחותי גל נפטרה מסרטן, וכשהיינו בנות 24, שני האחים התאומים של עדי, שהיו רק בני 10, נהרגו בתאונת דרכים, וחודש וחצי אחרי זה בן זוגה של אהובה נפטר. הוא היה בן 29 ופשוט נפל ברחוב והתמוטט. זו היתה אהבה ענקית. עברנו יחד תופת, ואני הייתי ה'ותיקה'... ברגע אחד לקחתי על עצמי מין מנטוריות כזאת, פחות משנתיים אחרי המוות של גל. עברנו יחד את הכאב הגדול בצמידות ובאהבה גדולה ועוטפת. אחר כך את הנישואים החדשים והמרגשים של כולנו, את החתונות בצל הכאב, את הלידות.
החברות שלנו נטולת קוצים וציניות, היא רכה ומלאת אהבה, חמלה ועומק רגשי. יש לי עוד שתי חברות שהן כמו אחיות שלי: קרן, שהיתה החברה הכי טובה של אחותי גל ונשארה בת משפחה, ואיה שאני מטורפת עליה. שתיהן קרובות אלי לעומק ולרוחב.
יש לי גם חבורה מאוד צוהלת ושמחה של 'בנות שלמה', שנוצרה במחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' בהבימה. היינו שמונה בנות בקורוס, 'הנופריות'. אחת מאיתנו היא מירי מסיקה ועד היום אנחנו נוסעות עם המשפחות לצימרים ומבלות יחד. חברות טובה מתחילה ביכולת לפרגן, בהבנה שיש עוד בנות נהדרות וזה לא בא על חשבונך. חוץ מזה, אין צחוק משחרר יותר מצחוק עם חברה טובה".
"ארץ נהדרת"
"המשפחה שלי" | "אין צנזורה" | "כולם חוטפים"
"תשע שנים אני ב'ארץ נהדרת', מעונה 7. היום אנחנו בעונה 15, וזו המשפחה שלי. מצחיק לנו יחד בטירוף, היחסים שלנו בשנים האחרונות לגמרי עלו מדרגה, יש לנו שפה משלנו וכמובן קבוצת ווטסאפ שמן הסתם היא הכי מצחיקה שיש.
פעם העובדה שיש ב'ארץ' מעט נשים השפיעה יותר, אבל היום פחות. יש רוחות פמיניסטיות שנושבות בכל מקום, וגם אצלנו כותבים היום נשים יותר טוב וגם משלבים אותנו בכתיבה וברעיונות. בין החיקויים האהובים עלי יש את דנה רון, קרין מגריזו, סיון רהב־מאיר, ענבל אור וצופית גרנט.
בעונה הזאת אני עושה הרבה זמרות - דיקלה, עדן בן זקן, שרית חדד ודנה אינטרנשיונל - וממש אוהבת את זה. אין צנזורה על כלום, זו תוכנית סאטירה וכולם חוטפים, ימין ושמאל. אני רואה את עצמי שם לנצח, או עד שנגורש כולנו..."
כדנה אינטרנשיונל ב"ארץ נהדרת" // צילום: יח"צ
הטרדות מיניות
"מהפכה אמיתית" | "להרגיש נוח עם שיימינג" | "גם גברים מבינים"
"מה שקורה עכשיו זו מהפכה אמיתית, לא מצב חולף או טרנד אלא שינוי של ממש. אני חושבת שהשינוי האמיתי הוא שגם גברים מבינים את זה. מבחינתי האישית, בגדול תמיד היתה לי תחושה שמתייחסים אלי בכבוד, עוד לפני שהתפרסמתי.
המקומות שבדיעבד אני חושבת שהוטרדתי בהם הם יותר מה שמכנים 'האזור האפור', שסיגל אבין עשתה עליו סדרת סרטונים שגרמה לי להבין שגם אני הוטרדתי מינית לא פעם ולא פעמיים, גם אם זו לא הטרדה מינית באופן מובהק. יש מצבים שלפעמים מלווים בהומור שמנסה להקליל את הסיטואציה, שהיום ברור לי שמשתייכים לאותו תחום אפור.
נשים עדיין מוטרדות, אבל אני חושבת שמשהו השתנה בביטחון שלנו לדבר, להצביע על משהו שלא בסדר, על גבולות שעד היום היו אולי פרוצים. התחדדה ההבנה שזה לא מקובל ופתטי להטריד. אם פעם היה מקובל בתיאטרון להפליק בטוסיק, היום זה מביך את המטריד ואת יכולה לעשות שיימינג לבן אדם ולהרגיש עם זה נוח".
אנדומטריוזיס
"כאבי תופת" | "הבטחתי לעצמי לצאת מזה ולספר לכולם"
"לקח שנתיים לאבחן אותי באנדומטריוזיס, שהיא מחלה גינקולוגית הנגרמת כאשר תאי רירית הרחם (אנדומטריום) נודדים אל מחוץ לרחם ומתמקמים באזורים שונים בגוף. כשהתחלתי טיפולי פוריות, זה החמיר את המצב. בכל פעם שהייתי מקבלת מחזור הרגשתי כאילו יש לי לבנה במרכז הגוף ואני לא יכולה לעמוד על הרגליים.
מה שהרווחתי מהתקופה הזאת, זאת היכולת לעבוד בתנאים בלתי אפשריים. הייתי נותנת טייק מדהים של ספיר שימור לקוחות ונשכבת על הרצפה רבע שעה להירגע. אחרי הטיפול חמישי התמוטטתי ולקחו אותי לתל השומר, שם הפנו אותי למומחה לשימור עצבים בשווייץ, כי בשנה האחרונה כבר היו לי זצים של חשמל בגוף. גם בארץ יש מרכזים מעולים לטפל בזה, ואם מישהי סובלת מכאבי מחזור קשים יש מה לעשות, ולא בהכרח ניתוח.
שאלו אותי במין בשיפוטיות, 'מה היה לך דחוף לספר?' אז אני מרגישה שיש לי מחויבות, כאדם מוכר, לעשות טוב. לפני הניתוח נסעתי בלילה במונית לשדה התעופה והבטחתי לעצמי שאני יוצאת מזה ומספרת לכולם".
"הבטחתי לעצמי שאני יוצאת מזה ומספרת לכולם" // צילום: פיני מ. סילוק, תוכי: "מובי שיק" חיות מחמד, שמלה: "בוטיק ורנר", טבעת: "פדני"
הוליווד
"לא חולמת עליה" | "מפנטזת על אלמודובר"
"אף פעם לא היה לי חלום להצליח בהוליווד, אבל כן הייתי רוצה לעבוד באירופה. יש לי פנטזיה לעבוד עם אלמודובר. בבית הספר למשחק כל הזמן אמרו לי שאני מאוד אלמודוברית, שיש משהו בפנים שלי שמתאים לו. הלכתי לראות את הסרטים שלו והבנתי שאני מאוד אלמודוברית... אפילו הלכתי ללמוד ספרדית, לקראת היום שבו אפגוש אותו, ואני מאמינה שזה יקרה.
הייתי רוצה לעשות דברים בחו"ל, אבל ברמה של פרויקט ולחזור. אין לי שום רצון להעתיק את המשפחה שלי למקום אחר. אני אוהבת את המקום הזה, טוב לי פה ואני מרגישה בת מזל שאני מצליחה בארץ וחושבת ומאמינה שאגיע לשחק במסגרת של קולנוע אירופי, פחות הוליודי".
דברים שלא יודעים עלייך
"מקלידה עם האמה" | "נרגעת עם אריק איינשטיין"
"כשעולים סרטים ויראליים של אלימות, למשל 'טיסת השוקולד' או המכות באילת, אני האחרונה שרואה את זה. אני הכי מעודכנת, צופה בחדשות, אבל לא מסוגלת לראות את זה. בסוף, אחרי שהכל נרגע, אני מרגישה שאני חייבת להבין על מה דיברו אז אני רואה, אבל זה מעציב אותי עצב תהומי. אני מאוד אוהבת את הארץ שלנו ואת האנשים, וכשאני רואה דבר כזה, זה רגע שבו אני יכולה לבכות. איפה שכולם צוחקים, כי זה מצחיק שצועקים 'תן לה את השוקולד', אני נחנקת. קשה לי לראות אותנו מתכערים. אני מאוד נגעלת מהצד האלים והלא מכבד בישראליות, מהמקום של 'מגיע לי'.
אני גם מקלידה סמסים עם האמה וזה משהו שאני ממש רוצה לשנות. אני מחליטה, נגיד, שהיום אקליד עם שני אגודלים וזה מחזיק שלוש דקות... אני גם כולי כפופה כשאני מקלידה כי כל נפשי ורוחי בנייד, וזה מפריע לי. הדבר שהכי מרגיע אותי זה הקול של אריק איינשטיין. הוא מזכיר לי שהכל בסדר. זה כמו שורשים בשבילי, זה הבית שנטוע בי".
צילום: פיני מ. סילוק | סטיילינג: מיכל עובדיה | איפור: חן אלקבץ | שיער: עופר חנגל | ע. צלם: עידן סבח | שמלה בתמונה למעלה: ויוי בלאיש |צולם בגן הטרופי בגני יהושע, ת"א
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו