יש לה כנפיים

החיים של אופירה רותם מעולם לא היו רגילים, אך הם היו טובים. לפחות עד אותו יום ארור שבו נלקח ממנה בנה הבכור אורן בתאונת דרכים. מאז, הרבה זמן ותעצומות נפש נדרשו ממנה כדי להבין שהחיים עדיין יכולים להיות טובים, בעיקר כשיש להם משמעות. 

סא"ל (מיל') אופירה רותם נולדה לפני 62 שנה בקיבוץ גבעת ברנר, וכבר כילדה אימצה לעצמה אופטימיות חסרת תקנה. את בעלה הראשון, אלכס רותם, הכירה לאחר שסיימה קורס קצינות וירדה לסיני לשרת כמורה חיילת. השניים התחתנו ובתוך שלוש שנים נולד בנם הבכור אורן. חמש שנים לאחר מכן נולד בנם השני אלון ומעט אחריו הגיע איל. הימים היו מאושרים ושקטים, ולא נתנו שום אות לעומד לבוא.

ב־1990 החליטה רותם לעשות שינוי גדול בחייה, ונכנסה לתפקיד קצינת נפגעים. "הרגשתי שאני הכי מתאימה לתפקיד", היא נזכרת. "חשבתי שיש לי יכולת להכיל כאב ולהיות אמפתית למישהו אחר בלי שזה יגמור אותי. ידעתי שיש לי את היכולת להיות מספיק חזקה, לא לקחת את זה לחיים הפרטיים שלי, אלא להפך, ללמוד את הלקחים וליישם אותם בחיים שלי. וכך בדיוק היה. ישבתי אצל משפחות שכולות והזדהיתי מאוד עם הכאב שלהן, הכלתי את כולם. הייתי יוצאת משם ודבר ראשון שמה מוזיקה רועשת, אוכלת משהו טוב או אפילו הולכת בערב לרקוד. אלו היו תגובות הנגד שלי. הייתי נמצאת איתן במקומות הכואבים האלה, והייתי יוצאת משם ועושה משהו שהוא כולו חיים. זה היה נותן לי את הכוחות לבוא לעוד משפחה, להקשיב, להכיל, למצוא פתרונות. וידעתי לעשות את ההפרדה המלאה".

ליווי המשפחות טמן בחובו גם כעסים מצידן על המערכת, שהופנו לעיתים לעברה של רותם, אולם גם אותם היא תיעלה לכיוון חיובי. "הדבר הכי טוב שהבנתי מהתקופה הזו הוא שאני הבן אדם הכי מאושר בעולם, מה אני צריכה יותר מזה? הייתי פוקחת את העיניים ואומרת תודה לאלוהים על כל מה שיש לי, אמרתי לו שאני לא מבקשת שום דבר נוסף, רק שישמור לי על הקיים". 

ובמשך עשור הוא קיים. ב־1991 נפרדה רותם מבעלה, אולם שנים ספורות אחר כך הכירה אהבה חדשה: עופר גוטנברג. השניים נפגשו בפגישה עיוורת, החיבור היה מיידי כמעט. עופר השתלב במשפחה, דאג ואהב את הבנים כאילו היו שלו. האידיליה נמשכה.

עם בנה אורן. "כשהוא התגייס בכיתי כמו ילדה. פחדתי שהוא ימות לי בצבא"

בסוף נובמבר 1997 עלה אורן על מדים והצטרף לצה"ל. "לפני הגיוס שלו להנדסה קרבית הודעתי לו שאני לא מתכוונת ללוות אותו לבקו"ם, כי אני אבכה ואעשה בושות. אורן חייך ואמר לי שהוא מרשה לי לבכות, ואני לא אשכח את הליווי הזה, בכיתי ממש כמו ילדה קטנה. הסנטר רעד בלי הפסקה, האף נזל, העיניים דמעו. פחדתי שהוא ימות לי בצבא. זה היה המקום היחיד שבו התפקיד נכנס לי לחיים, הוא ממש השפיע עלי והכניס בי פחד".

מגן עדן לגיהינום

אורן עשה חיל בצבא, וגם בחייו האישיים. כשיצא לקורס קצינים בבה"ד 1 הכיר את חגית, שתהיה אהבתו עד ליומו האחרון, קיבל שיבוץ כמפקד צוות בבה"ד 1 - "ירדה לי אבן מהלב. הילד לא הולך לקרבי" - וקיבל מאביו מתנה שתשנה את חיי כולם לנצח, אופנוע. 

"אלכס דמיין כל חייו את הטיולים המשותפים שיעשה עם בנו בשבתות, לכן החליט לקנות לאורן אופנוע. היה לי קשה לא לכעוס עליו, כי הוא ידע כמה זה מסוכן. הוא בעצמו החליק על הכביש עם האופנוע. אבל בעיקר אני מאוד כועסת על מורי הנהיגה. הם לא מלמדים לנהוג אלא לעשות שמיניות במגרש, ואז התלמידים יוצאים לכביש ולא יודעים מה לעשות. אורן הרג את עצמו בגלל חוסר מיומנות". 

את היום שבו אורן נהרג היא זוכרת לפרטי פרטים. בבוקר יום שישי, 31 במארס 2000, הוא קם, לבש את מדי האופנוען השחורים שלו ונסע לחגית, שגרה בקיבוץ יגור. הם בילו את מרבית היום יחד, ואחר הצהריים עלה אורן שוב על האופנוע ושם פעמיו הביתה. "היה יום כזה", היא מחייכת, מביטה לשמיים הנקיים, "שמיים כחולים, הכל בהיר, יום מקסים. לפני הרכבת בזכרון יעקב יש עיקול בכביש שגורם להאטה. לדעתי אורן לא שם לב לשלט 'האט' בגלל שהראש שלו היה בעננים, כי עבר עליו יום כל כך טוב. אני רוצה להאמין שהוא מת מאושר. הוא נכנס במהירות לעיקול, לחץ בבת אחת על הברקס, עף והגב שלו הוטח במעקה הבטיחות. הוא נהרג במקום. ככה אני מקווה לפחות, שזה היה ממש מיידי".

אורן נהרג בשעה בשש בערב, בדיוק כשרותם השאירה לו הודעה שמעלה בה היום חיוך של "אמא פולנייה". "השארתי לו הודעה קולית שאומרת, 'יופי אורן, אתה יודע כמה אני דואגת כשאתה על האופנוע ואתה עוד מנתק לי את הטלפון'. האופטימיות המטומטמת שלי אמרה שהוא מתבודד עם חגית ולכן ניתק את הטלפון ואני התבדחתי על זה. ובאותו הזמן הוא כבר היה מת".

בתשע בערב, כמו בחלום בלהות, בעודה לבושה כדי לצאת עם בן זוגה לסרט, הגיעו אותן דפיקות מחרידות בדלת. "מולי עמדו המפקד שלי, רמ"ח נפגעים, קצין העיר של נתניה, שאותו הכרתי מהשירות שלי, ורופא עם תיק עזרה ראשונה. היה לי ברור לחלוטין באותה שנייה שאורן מת, אין שום אופציה אחרת. באותו הרגע הרגשתי שמישהו רוקן אותי מהכל, לקח את כל האוויר ממני ומה שנשאר זה רק קליפה, אין בי כלום, אני חלולה וריקה לגמרי. קשה לי בכלל לתאר את ההרגשה הזו". 

לראשונה בחייה הרגישה רותם כי חייה הפכו מגן עדן לגיהינום. שכל השמחה והאופטימיות שאפיינו אותה ואת משפחתה נעלמו. "הגיעו אלי לשבעה הורים שכולים, וזה הקטע ששבר אותי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, 'לעזאזל, תלמדו כבר מה אומרים ומה לא', כי כמעט כולם אמרו לי: 'את עוד לא יודעת מה מחכה לך, זה רק הולך ונהיה יותר גרוע'. הייתי מיואשת לגמרי ורציתי למות. לא הבנתי איך יכול להיות יותר גרוע מעכשיו. פחדתי שלא אצליח להמשיך לחיות, ואני יודעת שיש לי עוד ילדים ובשבילם אני חייבת, אבל לא מצאתי סיבה או כוחות לחיות". 

הייאוש פינה מקום לתקווה לאחר שיחה עם פרופ' אסא כשר, קצין מילואים של מחלקת נפגעים, חבר קרוב של רותם ואב שכול בעצמו. "לאסא יש את היכולת לתמלל את מה שאני מרגישה", היא משתפת, "כשאמרתי לו שהייתי הבן אדם המאושר בעולם, שהיה לי הכל ואני לא יודעת איך לגשר עכשיו על הפער הזה בין הטוב לגיהינום, הוא ענה לי שהוא לא מאמין בלהיות מאושר, אלא מאמין בלייצר משמעות לחיים. אמרתי לו שזה לא מספיק לי, שאני רוצה לחוות את האושר שהיה לי פעם, והוא רק חייך וענה 'בהצלחה לך'. אז החלטתי שהמשמעות שלי תהיה ללדת שוב. אני אכנס להיריון ואלד. קמתי מהשבעה והתייצבתי אצל פרופ' עמי עמית באיכילוב. אמרתי לו שאני רוצה עוד ילד".

"המוות ברא חיים"

כשהיא בת 47, הביאה רותם לעולם עם בן זוגה את התאומות רוני ואורי. "יצרתי משמעות למוות של אורן, שזו מבחינתי המשמעות בחיים. המוות שלו, שהיה כל כך מטומטם, שטות שלא היתה אמורה לקרות, ברא חיים. כולם מאוד פרגנו ותמכו, החברות שלי עזרו לי לטפל בבנות ולילדות היו הרבה סבתות ודודות".

עם התאומות רוני ואורי. "החלטתי שהמשמעות שלי תהיה ללדת שוב"

כשנולדו הבנות, נשארה איתן רותם במשך שנתיים בבית, ואז החליטה לבצע שינוי נוסף. היא  פשטה את המדים ועברה לתחום הנוצץ באזרחות - ההיי־טק. השנים האלה הוקדשו לעבודה מאומצת, ובעיקר לעבודה על עצמה, על חזרה לחיים במציאות החדשה. "ואז, יום אחד, הודעתי לבוס שלי שאני מתפטרת", נזכרת רותם, "אמרתי לעצמי שעברו מספיק שנים ואני יכולה לחזור למקום הטבעי שלי, לנתינה. החלטתי להיות מנכ"לית של עמותה ובמקרה התגלגלתי ל'כנפיים של קרמבו'". 

עמותת "כנפיים של קרמבו", שחרטה על דגלה להוביל לשינוי חברתי עבור ילדים עם צרכים מיוחדים ובלעדיהם, משפיעה על חייהם של כ־6,000 ילדים ובני נוער, חניכים ומדריכים. "העמותה היתה אז בתקופה לא טובה, וכפנסיונרית של הצבא הסכמתי לעבוד בשכר זעום. סמכתי על עצמי שאשנה את המצב כי אני יודעת לנהל. כשנכנסתי לתפקיד, ב־2009, היו בעמותה שמונה סניפים, 273 פעילים ותקציב של כמיליון שקלים, וכשעזבתי אחרי שבע שנים כבר היו 55 סניפים, יותר מ־5,000 פעילים ותקציב של כ־20 מיליון. 

"הדרך שעשיתי היא כל כולה של אורן. השליחות, הבחירה לעזוב את הכורסה הנוחה של ההיי־טק וללכת למקום שבו נוגעים באנשים בצורה חיובית ומשפרים את חייהם - זו הצוואה של אורן מבחינתי. אין לי יומרות לשנות את העולם, אבל אני יודעת שגם אם יש אדם אחד שנגעתי בו ועזרתי לו, אם ילד אחד עם צרכים מיוחדים משתלב בחברה רגילה, מכיר חברים, נפתח לעולם והעולם נפתח אליו - אני את שלי עשיתי. אלו המקומות שבהם אני מרגישה שאני מביאה ערך מוסף לעולם. וזה של אורן, הוא זה שמפזר את הטוב, אני עובדת בשליחותו. 

"הלידה של הבנות, ההרצאות שאני מעבירה לבני נוער, 'כנפיים של קרמבו' - אלה כולם מקומות שבהם אני בוחרת בחיים ומייצרת משמעות למוות של אורן. זה נותן הרגשה טובה לדעת שהמוות שלו עשה שינוי, יצר דברים חיוביים".

רותם היא עדיין אישה אופטימית ושמחה, שמאמינה בלב שלם שהדרך לחיות היא בנתינה אינסופית. היא מודעת לעובדה שרוני ואורי נולדו למציאות לא פשוטה, וגם הן מודעות לעובדה שאילולא המוות של אורן הן לא היו מגיעות לעולם. אבל המשפחה, מדגישה רותם, לא חיה בצילו של אורן. "אנחנו דואגים לשמוח, לאהוב ולטייל בכל רגע אפשרי, והכי חשוב - לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו