כמו כמה מספריו הקודמים, גם "בחזרה מעמק רפאים", ספרו החדש של חיים באר, מונע מתוך תשוקה שאינה יודעת שובע לספרים ולסיפורים. יותר מכל קו עלילה אחר ברומן הזה, הוא עוסק בביבליופיליה, אהבת ספרים וסיפורים, שעולה על גדותיה ומציפה את הספר במדרשים, במשלים, באנקדוטות, בהלצות, בפרטים היסטוריים ובמשחקי מילים, שמרעיפים על הקורא מכל טוב אך גם חותרים תחת האפשרות לספר סיפור של ממש.
רק כעבור כברת דרך, בסביבות מחצית הספר, מתחיל להזדקק מתוך הפקעת הזו קו עלילה: לאחר מותו של הסופר המוערך אלישע מילגרוים, עובר עזבונו לידי אשתו, המיסיונרית המסתורית נעמי זלקינסון. היא מתנהגת בצורה מעוררת תמיהה; במקום לטפח את מורשתו, נראה כאילו היא דווקא מחבלת בה. חידת השינוי הדרמטי שעוברת האלמנה נעמי מ"אישה קטנה", שיושבת לצד בעלה וכמעט אינה פוצה את פיה, ל"כלבה אימתנית", כפי שמגדירה אותה אחת הדמויות, היא התעלומה המרכזית בספר והמנוע הבלשי שלו.
ה"בלש", המספר, מכין סרט דוקומנטרי שמתחקה אחר חידת חייו ומותו של הסופר הידוע ויחסיו המשונים עם אשתו. הוא נפגש עם מכריו ומקורביו של הסופר, שכל אחד מהם שופך לפני המצלמה (ולפני הקורא) את הידוע לו על הפרשה. אלא שהסרט הדוקומנטרי הבדיוני בנוי בז'אנר הבעייתי של "ראשים מדברים", והעודפות הטקסטואלית הזאת עוברת גם אל גילומו בספר באמצעות סדרת שיחות שדומה יותר לראיונות חד־צדדיים. אין כאן "שיחות סרק" (כך מכונות כאן שיחות לא אינפורמטיביות), דיאלוגים אינטימיים, גמגומים, ריבים, שתיקות. השיחות כולן עמוסות בדבֶּרֶת, והדרמות הגדולות - התפרצויות הזעם והאהבה - מתרחשות תמיד מחוץ להן.
באר הוא ידען מופלג, שמעתיר על הקורא הרצאות משכילות - מהיסטוריה וספרות יהודית, דרך טרנדים אקדמיים (כולל באחטין וג'וליה קריסטבה) ועד לסוגי משקאות. אלא שלפעמים ההרצאות דידקטיות עד כדי כך שיש הרגשה שבאר מדמיין את הקורא כסוג של תלמיד, שמצופה ממנו להאזין בסבלנות למרות שהוא משתעמם, להבין שהחומר חשוב וצריך להתאזר בסבלנות. תפקידו של הקורא בספר הזה מגולם באופן אידיאלי באמצעות דמותו של המספר - מספר כזה שנוח להזדהות איתו כי איננו יודעים עליו כמעט דבר מלבד שהוא חילוני, תל־אביבי, משכיל למדי - שנוכח בכל השיחות ומקשיב להן בקשב רב.
רק מדי כמה פסקאות שואל המספר שאלת תם שגוררת הבהרה, או משחיל הערה קטנה שתגרור הרצאה נוספת (למשל כשהמספר משתמש לתומו בביטוי הרווח "ימים יגידו" מגיבה בת שיחו בהערה שכנראה לא היה אפשר בלעדיה: "אגב, באיוב מופיעה המילה 'ימים' לא כריבוי של יום כי אם במשמעות של ישישים, באים בימים"). לעיתים נדירות יותר מעז המספר החיוור לבטא את טרוניותיו השקטות - שלו ושל הקורא - ולהעלות את האפשרות ששטף האינפורמציה מעט מעייף אותו, ואז התשובה של בן שיחו מכוונת אל המספר ואל הקורא כאחד, כמו כאן:
"חכה רגע", קוטע המספר את שטף הדיבור, ובן שיחו: "כנראה הסיפורים שלי כבר יצאו לך לגמרי מהאף". "מה פתאום... ההפך הוא הנכון", מפייס אותו המספר, "אלא שאתה מדבר הפעם כל כך מהר שאני לא מצליח לכתוב אפילו חצי ממה שאתה מספר". ומייד כעבור כמה משפטים מבהיר בן השיח מה דעתו על החשש שהסיפורים שלו הם בבחינת TMI, כלומר יותר מדי אינפורמציה: "וכלה שהיא יותר מדי יפה גם זה בעיניך חיסרון?"
כריכת הספר (עם עובד)
קוראו של באר מובל, כמו בסיור מודרך במוזיאון, בין שכיות חמדה טקסטואליות, אבל כפי שקורה לא פעם בסיורים כאלה, גם אם המוצגים כשלעצמם לא רעים, מתחילים להתעורר ספקות לגבי המסע המתארך, בייחוד כשהחוט המקשר בין הסיפורים קלוש למדי. הקורא עלול להרגיש, במוקדם או במאוחר, כמו אותו "חמור נושא ספרים" - ביטוי שמוזכר כאן ככינוי גנאי לאחד האקדמאים - הנושא על גבו את כל החומרים היקרים והכבדים שמושלכים עליו, על גבו, ככלי, ולא עבורו גופו.
הטרגדיה של "בחזרה מעמק רפאים" היא שהוא מנסה בכל מאודו לא להיות כבד. סיפורי המעשיות של באר - מהעבר ומההווה - סובבים סביב מזימות ונאפופים ומתרחקים ממה שעמוק, עדין או מורכב מדי. מדי פעם משולבים בו פאנצ'ים גסים בנוסח "רבנים שטופי זימה שנוסעים אל שיקסעס ארוכות רגליים" או אדמו"ר שבנוסעו להשתטח על קברי אבותיו "השתטח... על נערות פרסט קלאס שהביאו לו ספיישל מלבוב".
ככל שמתקדמת עלילת הספר, מתברר ששם גם יימצא ה"פתרון" של חידת חייו ומותו של הסופר מילגרוים, כמו גם חידת ההשתנות של אשתו נעמי: במחוזות היצרים, הבגידות, מאבקי הירושה והקנאות שרחשו מאחורי הקלעים של דמותו המכובדת של הסופר. מבעד לידע התרבותי המאלף, המשוקע בתרבות ובהיסטוריה היהודית, מציצה בו הטלנובלה, ולפתחה של תשוקת הידע המפוארת רובצת סכנת ההתמוססות אל תשוקת רכילות גסה (אחת הדמויות מפתה את המספר: "תקפוץ אליי איזה פעם למשרד... נשתה תה ונמתיקנו באבקת רכיל").
באחת השיחות מצוטטת שורה של ברדיצ'בסקי, הכותב כי העננים הם הפואזיה של השמיים. שורה קצרה ויפה שמייד מנקבת את שטף המילים של הרומן ופוערת בתוכן צוהר אל מה שאין בהן: אל העין שרואה מעבר לפני השטח; אל האפשרות להפליג אל מעבר למה שנאמר, לשאת עיניים מן הדף, לדמיין; אל הדימוי, והידע שלא מתמצה במילולי; אל השירה, אל המילים הקצרות המכילות עולם ומלואו. אלה עומדות כנגד הכתיבה הארצית של באר כאופוזיציה ספרותית. המילים הללו שואלות אם אמנם כל שטף הסיפורים מגלה לנו דבר מה, האם הוא מצליח לפרוץ אל מחוץ להן או שהוא נשאר כלוא בתוכנן. √
בחזרה מעמק רפאים / חיים באר
עם עובד, 339 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו