"הרבה אנשים רוצים לראות אותי נכשלת, ולא בא לי לתת להם את התענוג הזה"

לוסי אהריש || בת 36. מגישת טלוויזיה, עיתונאית ושחקנית. ילידת דימונה ותושבת תל אביב. בת למערוף, מנהל מחסן במפעל, ולסלווא, עקרת בית. החלה את דרכה כמבזקנית בחדשות ערוץ 10. מגישה ב"רשת 13" את התוכניות "המשפיענים" ו"שיחת היום" בימים א'־ה'

 מתי בפעם האחרונה נכשלת? 

"אני לא יכולה לאפשר לעצמי להיכשל. אין לי את הפריבילגיה הזאת, כי אני תחת זכוכית מגדלת כל הזמן. יש הרבה אנשים שרוצים לראות אותי נכשלת, ולא בא לי לתת להם את התענוג הזה". 

 גם לא כאשר עזבת את "לפני החדשות", שהגשת עם אודי סגל?

"לא נכשלתי שם, הלכתי לעשות משהו אחר. העדפתי להתמקד בצילומי פרקים חדשים של התוכנית הדוקומנטרית 'המשפיענים', מאשר לשבת בכל יום באולפן. רק אחר כך הוחלט להחזיר את תוכניתי 'שיחת היום'". 

 מתי בפעם האחרונה חשבת על פריצה לחו"ל?

"תמיד. יש לי שש שפות - עברית, ערבית, אנגלית, ספרדית, איטלקית וגרמנית - ואני תמיד חושבת על זה, ויודעת שמתישהו זה יגיע. הכל עניין של זמן, ואני לא ממהרת לשום מקום". 

 מתי בפעם האחרונה חזרת לבית שבו גדלת?

"לפני שבוע. בכל שלושה שבועות אני אצל ההורים בדימונה. זה הבית שבו גדלתי, והוריי גרים שם 45 שנה. יש לי זיכרונות טובים משם. אנחנו באותו שיכון ובאותה דירה שבה גדלתי, באותה שכונה, וזהו נוף הילדות שלי. אני עולה לקומה השלישית באותו גרם מדרגות, רק שעכשיו כל מה שפעם היה נראה לי גדול, נראה כל כך קטן. רוב השכנים כבר לא שם, אבל הוריי לא זזו. יש להורים שלי גם בית בצפון, שאליו הם מגיעים לעיתים רחוקות. אבא שלי בנה במשך 15 שנים בית בנצרת. הוא בנה שם בלי משכנתא, בלי הלוואה, לבנה ועוד לבנה. הבית בנצרת נבנה בעמל ידיו, אבל הוריי לא גרים שם, הם רק מבקרים. הם אומרים שרק בדימונה הם נושמים לרווחה". 

 מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך בטלפון?

"ממש לפני 20 דקות. אין יום שאני לא מדברת איתה, גם אם היא רק בודקת שאני נושמת. אמא שלי עושה סבב טלפונים לכל הבנות שלה, שואלת שאלות כמו מה אכלת ומה מזג האוויר בתל אביב. פולניות באות בכל המינים, הצבעים, הגזעים והדתות. אחרי שהיא בודקת שאני בסדר, מגיעים כל העדכונים והסיפורים של מה נודע לה במהלך היום, וזה כולל גם את סיכום התוכנית שאני עשיתי. היא שואלת 'את ראית מה בנט אמר ל...', תמיד יש לה מה להגיד".

 מתי בפעם האחרונה טבעת מטבע לשון שתפס ברחוב?

"עכשיו. זה התחיל עם סבאח אל־ח'יר, כשהגשתי את תוכנית הבוקר יום בשבוע, ואז עברתי לערב ואז היתה פגרה מסוימת, ועכשיו חזרתי להגיד 'מסא אל־ח'יר', ואנשים אומרים לי את זה ברחוב. זה כיף, כי בימים שבהם אנשים מפחדים מהשפה הזו, אתה אומר לעצמך הנה, זה לא כזה נורא. אני משתדלת לדפוק משפטים בערבית פה ושם בכוונה, וזה כיף שלאנשים זה נעים לאוזן. זה לא כזה נורא, השד לא מפחיד. הגיע הזמן שבמערכת החינוך היהודית ילמדו תלמידים ערבית מכיתה א'. אולי אז כשאני אענה לאמא שלי בערבית לטלפון בבית קפה, יפסיקו להיבהל". 

 מתי בפעם האחרונה נתקלת בגילויי גזענות?

"היום. נכנסתי לפייסבוק של 'שיחת היום', ואנשים שלחו הודעות נאצה מהממות על פוסט שהעליתי. כל מה שבא לך, תיכנסי ותבחרי. 'תסתמי את הפה', 'זאת לא המדינה שלך', 'תגידי תודה שנותנים לך לדבר', 'מגעילה, גועל נפש, תלכי לעזה, חתיכת ערבייה רוצחת', 'אבו מאזן הוא ראש הממשלה שלך', 'קחי כרטיס לכיוון אחד לאיראן', 'לכי תעשי חמוצים', 'ערבייה מסריחה', זה על בסיס יומי. כמויות הרעל שנשפכות אצלי בפייסבוק זה משהו מטורף. אני לא יודעת איך להגיב לכמויות הרוע האלו. אני יכולה לא לסמפט אנשים, ולא אאחל להם למות, להידרס או להיאנס". 

 וזה עושה לך משהו?

"כלום. מה, אני אענה לכל אחד ואחד? אם אענה, זה ייתן להם עוד כוח ולא בא לי לתת להם את הכוח הזה. כל הגזענות שאני חווה מעוררת בי מוטיבציה להמשיך הלאה. הניצחון הכי גדול שלי זה שאני כאן ואני לא הולכת לשום מקום. אגב, יש גם הרבה מאוד תגובות טובות, ואני מתמקדת בזה".

 מתי בפעם האחרונה קיבלת איומים על חייך?

"לפני חצי שנה. נער בן 16 שלח לי איומים, סרטון וידאו שבו איים לרצוח אותי במכות, וירק על המסך. הלכתי עם זה למשטרה, נתתי עדות וחתמתי על תלונה. הזהירו אותו ובזה זה נגמר".

 מתי בפעם האחרונה צפית בתוכנית "ארץ נהדרת"?

"אני צופה ב'ארץ נהדרת' בכל שבוע. החיקוי ששני כהן עשתה לי היה מהמם, סימסתי לה 'את פשוט מלכה'. זה היה השיא. זו מחמאה אדירה לקבל חיקוי ב'ארץ', כבוד גדול עבורי".

 מתי בפעם האחרונה עשית משהו ספונטני?

"לפני חצי שנה בערך החלטנו - אני, אחותי וחברה טובה - לטוס לאמסטרדם לשלושה ימים, והיה פשוט נהדר. אני אוהבת להיות ספונטנית, לעשות דברים בהפתעה ולהגיד 'כן יאללה, בא לי', אבל לא תמיד זה מתאפשר. אני מנסה להיות ספונטנית בפדיקור־מניקור, וזה לא קורה לי. אין תורים פנויים".

 מתי בפעם האחרונה חשבת ללכת לפוליטיקה? 

"אני כל הזמן אומרת לא. אני לא רוצה ללכת לפוליטיקה, זה לא מעניין אותי. היו גישושים מכל מקום אפשרי, חוץ מהליכוד, ולכולם אמרתי 'לא רלוונטי'. אני חושבת שיש לי עוד הרבה עבודה לעשות בתקשורת - לשנות כיווני מחשבה ולשנות סדר יום. אז התפקיד שלי שם לא הסתיים לעת עתה".

 מתי בפעם האחרונה בדקת את יתרת העו"ש שלך?

"השבוע. השנה סגרתי את המינוס, ומאותו רגע אני בהיסטריה לא לחזור לשם. פעם בשבוע אני בודקת שאני בפלוס כדי להאמין למסך. אחותי בנקאית והיא הכניסה אותי לתלם. אני בזבזנית, אני אוהבת שופינג, וברגע שאתה נכנס למינוס גדול לוקח שנים לסגור אותו. לי זה לקח חמש שנים".

 מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט?

"לפני המון זמן. בעבר עיוותו משפט מסוים שאמרתי בנושא דייטים עם ערבים. חשוב לי להגיד שאני לא פסלתי דייטים וזוגיות עם ערבים. יצאתי עם ערבים וזה לא עבד. לא בגלל שהם ערבים, אלא בגלל שזה לא עבד ביני לבין אותו בן אדם. אני לא מתכחשת למי ולמה שאני, הייתי עם ערבים מקסימים, אינטליגנטים, חכמים וליברלים וזה לא עבד ברמה הבסיסית של בני אדם".

 מתי בפעם האחרונה בכית?

"היום בבוקר, במהלך ראיון שריגש אותי. אני בן אדם מאוד אמוציונלי. אני לא יודעת להסתיר את הרגשות שלי. אם אני עצבנית או מתרגשת וכואב לי, זה ייראה. בגלל שאני לא מסתירה כלום זה נתפס כ'אה, היא בכתה היום כבר?', אולי זה נשמע שאני לא עיתונאית מקצועית מספיק, אבל זו מי שאני לטוב ולרע. גדלתי בבית שאין בו מסננת, אם אתה מתעצבן או בוכה או אוהב, רואים ומרגישים. משם זה הגיע. כולנו בבית כאלה, פשוט אצלי זה יוצא על המסך". 

 מתי בפעם האחרונה ניקית את הבית שלך?

"בשישי שעבר. יום שישי אצלי זה לא יום מנוחה, כי אין לי יום אחר לנקות בו. אז בשישי אני מנקה הכל, אבל בכל יום שואבת אבק עם השואב היפה שלי, כי זה כיף. שואב האבק הוא המאהב שלי".

 מתי בפעם האחרונה קראת ספר?

"קראתי לפני ארבעה חודשים את 'כופרת', מאת אייאן חירסי עלי. זה ספר הולנדי על אישה שוברת מוסכמות, שקמה ועושה מה שהיא צריכה ולא מפחדת. אני קוראת בעברית, ואני מתבאסת שאני לא קוראת הרבה, כי אין לי זמן. אבל אני קונה ספרים אלקטרוניים ומשתדלת לקרוא קצת דרך הטלפון לפני השינה". 

 מתי בפעם האחרונה בילית עם האחיות שלך?

"אחותי הגדולה סאידה, הבנקאית, גרה לידי בתל אביב, ואחותי סוזי עובדת בענף המלונאות וגרה באילת. אתמול נפגשנו, ומה שאנחנו אוהבות לעשות זה לשבת ולדבר, עד שאבא שלי אומר 'די כבר'. הבילוי העיקרי שלנו הוא לצחוק יחד". 

 מתי בפעם האחרונה שינית את המראה שלך?

"לא זוכרת. אני מתה לעשות שינוי דרמטי, אבל אין לי אומץ. יש לי שורשים ג'ינג'יים, כי סבתא שלי היתה ג'ינג'ית עם עיניים כחולות ואבא שלי הוא בלונדיני עם עיניים כחולות. אז כשאני מבהירה את השיער הוא נהיה כתום, וזה זוועה. עכשיו יש לי שערות לבנות, אבל אין לי זמן לתחזק צבע. אמא שלי אומרת, 'יא לוסי, בכל פעם זה נהיה יותר ויותר לבן', והיא צודקת. יש לי גם חריצים במצח, מה זה חריצים? שקעים ברומטריים. יגיע הזמן לבוטוקס, אבל עדיין לא עשיתי את זה". 

 מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד? 

"בהדלקת המשואה בדימונה, ביום העצמאות האחרון. שלוש שנים אחרי שהדלקתי משואה בהר הרצל, הדלקתי משואה בדימונה, וזה היה טיפה יותר מרגש. להדליק משואה בעיר שבה גדלתי, מול ההורים שלי והחברים שלהם והאנשים שגדלו איתי, זו סגירת מעגל מדהימה. אתה מבין ומקבל תזכורת מי אתה ומאיפה באת. חשוב לי לזכור שאני גם ערבייה וגם מוסלמית וגם אישה וגם מדימונה. אני כל רשימת ה'אל תעשה', אבל בסוף את מנצחת את כל ה'אל תעשה'".

 מתי בפעם האחרונה הכנת מנה מדהימה?

"אני בשלנית מאוד טובה. חברים יודעים שבשישי יש פה ארוחת ערב. הפעם האחרונה היתה בשבת שעברה. הוזמנתי לעל האש אצל חבר, ואני הייתי אחראית על הבשר. אני מבשלת ממולאים, מקלובה, חריימה סלמון וחצילים ממולאים. הכל למדתי מאמא. פעם גם הייתי אופה - עוגות שמרים, גביניות, הכל - אבל מאז שאחותי פה בתל אביב, היא לקחה ממני את העול הזה".

 מתי בפעם האחרונה התפללת?

"אתמול. התלבשתי, ופתאום שמעתי פק רציני בגב. נתפס לי כל הגב. נעמדתי בבית ולא יכולתי לזוז. ניסיתי להזיז את עצמי בכוח ולא נשמתי מהכאבים, אז התחלתי לתת כמה פסוקים מהקוראן כדי להסיר עין רעה. פתאום קלטתי שכל מה שעשיתי אתמול התקלקל - המפתח נפל לי, נתקעתי בדלת - אז התפללתי בערבית ואמרתי לעצמי הכל טוב, יהיה יום חיובי". 

 מתי בפעם האחרונה שמחת שאת ישראלית?

"בכל יום, זה חלק ממי שאני. אני שמחה שאני ישראלית, כי לא הייתי חווה את החיים שאני חווה - על הקשיים ועל החוויות הטובות - אם לא הייתי ישראלית. ולא הייתי הופכת להיות האדם שאני, אם לא הייתי נולדת כאן. יש לי ביקורת, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת את המדינה שלי". 

 מתי בפעם הראשונה ביקרת בניו יורק?

"ב־2011. הייתי במינוס נוראי, והגעתי לעיר לפסטיבל סרטים בעיר עם 400 דולר עלי. להסתובב בניו יורק עם 400 דולר בכיס זה נורא, אבל להגיע לשם זה הדבר הכי עוצמתי. או שאתה אוהב את העיר או שונא אותה, ואני התאהבתי בה מהשנייה שדרכתי באמצע הטיימס סקוור. עליתי מהסאבווי ואמרתי, 'וואו, אני לא מאמינה שאני פה'. כילדה ראיתי מלא סרטים וסדרות על ניו יורק, ולראות את הכל בעיניים היה מדהים. אני מתה על ניו יורק, זו הבריחה המושלמת". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו