נדיר להיפגש עם מרואיין שמתנצל על הקשיים הרבים שנערמו בדרך לראיון עימו. למיכאל בארנבוים, 33, כנר, כוכב עולה בשמי המוזיקה הקלאסית, אין כנראה בעיות אגו כאלו. השבועיים שקדמו להגעתו ארצה לסדרת הופעות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, היו מלאים בחזרות, בקונצרטים ובטיפול בשני ילדיו - אטיין בן ה־3 ואלמה בת השנה וחצי. כך, שהראיון עימו שינה מועד ומיקום פעמים רבות.
מיכאל הוא בן לשושלת מוזיקלית מפוארת. אביו הוא דניאל בארנבוים, הפסנתרן, המנצח והמנהל המוזיקלי הנודע של האופרה הממלכתית בברלין, וגם השנוי במחלוקת בישראל בשל עמדותיו הפוליטיות. אמו היא הפסנתרנית הלא פחות ידועה, אלנה בשקירובה, מייסדת פסטיבל ירושלים למוזיקה קאמרית ובתו של הפסנתרן הרוסי דמיטרי בשקירוב.
הראיון עם מיכאל, שנערך לא הרחק מביתו במרכז ברלין, מאפשר הצצה לחייה של אחת המשפחות המוזיקליות החשובות בגרמניה של היום.
מיכאל, שנולד בפריז ועבר עם משפחתו לברלין כשהיה בן 7, מופיע כסוליסט עם מיטב תזמורות העולם. הוא היה אמור להמשיך את דרכם של הוריו ולנגן על פסנתר. אך בעת המעבר לברלין לא נמצא לו מורה ראוי לפסנתר, והוא עבר לנגן בכינור.
למרות שהוא אינו חש קשור רגשית לישראל כאביו, מיכאל מופיע כמעט בכל שנה בפסטיבל המוזיקה הקאמרית, שמנהלת אמו, וכבר הופיע עם הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה, ידיד המשפחה.
הפילוסופיה של הכינור
אני שואל את בארנבוים את השאלה המתבקשת: איך היה לגדול במשפחה מוזיקלית. "נורמלי לגמרי. לא הכרתי מצב אחר. רק כשהתבגרתי, הבנתי את הייחודיות של זה. כשגדלים באווירה משפחתית מסוימת, לא מכירים מצבים אחרים. תמיד מוזיקה היתה מרכז החיים".
לא רצית לעסוק במשהו אחר?
"למדתי קצת פילוסופיה במשך שנתיים בפריז. לא השלמתי את הלימודים הללו כי היה קשה לשלב ביניהם לאימוני הנגינה, אבל אני מתעניין בדברים אחרים מעבר לכינור".
אביך היה הרבה בנסיעות. הוא היה נוכח בחייך?
"הוא נסע הרבה, אבל לא כמוני. אני סוליסט שנוסע ממקום למקום ומנגן בקונצרטים. לאבי יש משרה קבועה - מנהל האופרה הממלכתית בברלין - ובעבר הוא גם היה מנהל הפילהרמונית של שיקאגו. כלומר, הוא בילה זמן רב בבית, גם כשהיתה לו עבודה. הוא היה יכול להגיד לי: 'בעוד שנה וחצי לא אחגוג איתך את יום הולדתך ה־16, כי לא אהיה פה'. אני עדיין לא יכול לעשות תכנונים רחוקי־טווח, או להעביר שמונה שבועות רצופים בבית".
לשאלה אם הוא מאזין למוזיקה שאינה קלאסית, הוא משיב: "לא ממש. כמוזיקאי, אני לא חוזר הביתה, שוכב על הספה ומקשיב למוזיקה. כשאני רוצה לנוח, אני לא מקשיב למוזיקה. אנחנו קושרים למוזיקה ריכוז, אז כשמוזיקאים רוצים להירגע, מוזיקה לא עוזרת".
נסע הרבה. האב דניאל בארנבוים // צילום: רויטרס
הוא עדיין מרגיש קשור לפריז, עיר הולדתו, ו"לא רק בגלל שנות ילדותי בה. בברלין הלכתי לבית הספר הצרפתי. זה השפיע עלי מאוד מבחינה תרבותית. יש הבדלים רבים בין גרמניה וצרפת. מבחינה מוזיקלית, בגרמניה יש בכל עיר קטנה תזמורת, קונצרטים - כל הזמן. בצרפת זה לא כך. יש תזמורות, אך לא בכל מקום. אבל יש בצרפת דברים חיוביים אחרים".
ברלין היא הבית?
"כן, המשפחה שלי כאן".
בשבוע שעבר נערכה בברלין עצרת מחאה נגד אנטישמיות ולאות סולידריות עם הקהילה היהודית. אתה חש באנטישמיות גוברת?
"לא באופן ישיר. אני שומע על זה בחדשות, וזו כמובן בעיה גדולה. העובדה שמכים אנשים רק בגלל שהם שייכים לקבוצה או לדת מסוימות, או שהם בעלי צבע עור אחר, היא איומה. נוצרה אווירה חברתית־פוליטית שפונה יותר ימינה. אנטישמיות ושנאת זרים עומדות כעת במרכז תשומת הלב הציבורית, יותר מאשר לפני עשר שנים. זה מדאיג".
אביו של מיכאל, דניאל בארנבוים, הביע ביקורת חריפה ביותר על "מדיניות הכיבוש הישראלית ותמיכה מוחלטת בתנועת החרם על ישראל, ה־BDS, ואמר שהיא "נכונה והכרחית", אם כי הדגיש שהחרם לא צריך להיות "עיוור וכולל" כלפי ישראלים המתנגדים למדיניות הממשלה. בארנבוים גם התעקש לנגן בישראל מיצירותיו של המלחין הגרמני ריכרד וגנר, שהיה בעל דעות אנטישמיות והיה נערץ על ידי הנאצים.
אתם מדברים על פוליטיקה בבית?
"כמובן. כמו בכל משפחה אחרת, מאז שהייתי קטן דיברנו על נושאים שהעסיקו אותו. ישראל היא הארץ שממנה הוא בא. מעסיק אותו שהמצב שם קטסטרופלי. כואב לו שיש שם אי־צדק. זו מדינה מיוחדת, ולכן מפריע לו יותר שהדברים התפתחו שם כפי שהתפתחו".
ולגביך?
"אי־צדק מפריע גם לי. אבל אין לי את הקשר האמוציונלי שיש לו לישראל".
מיכאל אחראי גם למחלקת המוזיקה הקאמרית באקדמיה המוזיקלית שהקים אביו בברלין, הנושאת את שמו ואת שם חוקר ומבקר הספרות הפלשתיני־אמריקני אדוארד סעיד. השניים יזמו את הקמתה של תזמורת "הדיוואן", שבה מנגנים זה לצד זה יהודים וערבים. "הרעיון מאחורי האקדמיה דומה לרעיון תזמורת הדיוואן", מסביר מיכאל. "אנחנו רוצים לייצר דגם אלטרנטיבי למזרח התיכון, שלא מבוסס על דיכוי ואלימות, אלא על דו־שיח והקשבה. האקדמיה עוסקת בלימודים, שמתפרסים על פני השנה כולה. מה שמיוחד בה הוא שלצד לימודי המוזיקה, התלמידים נחשפים גם לשיעורי פילוסופיה, היסטוריה וספרות. אנחנו לא רוצים לייצר רק 'בוגרים טכניים', שמנגנים כינור להפליא אך לא יכולים לבטא את עצמם. כרגע יש לנו כ־50 תלמידים, רובם באים מהמזרח התיכון - ישראלים, סורים, לבנונים, איראנים, טורקים, ירדנים".
משבר הפליטים הביא יותר מוזיקאים ערבים לגרמניה ולשאר אירופה?
"אני לא חושב. אלו שהגיעו לאקדמיה באו היישר ממדינותיהם. כמובן שבסוריה נעשה קשה לאתר מוזיקאים בגלל המצב הנורא שם. כל התשתית נהרסה. יש מוזיקאים שנמלטו מסוריה ומגישים מועמדות לאקדמיה מאירופה".
אתה רואה פרי לעבודה הזו?
"אנחנו מנגנים יחדיו - אנחנו לא יכולים לשבת סביב שולחן מו"מ. במו"מ התרומה שלי תהיה קטנה כמו זו של אלפי אחרים. אנו יכולים להציג אלטרנטיבה. רוב המוזיקאים נשארים בתזמורת וחוזרים להופיע איתה. הם מכירים זה את זה טוב, וזה גורם לשינוי. כשמגיעים מהמזרח התיכון, לא משנה מהיכן, מכירים רק חלק קטן מהמצב. לפתע, נחשפים לכך שהדברים מורכבים יותר ממה שיודעים. גם אם השינוי בעמדות קטן, מדובר בשינוי".
מוזיקאים ישראלים רבים באים בשנים האחרונות לברלין. זה הפסד לישראל?
"כשמישהו גדל במקום מסוים ומרוויח מהחינוך המוזיקלי שם, חבל שהוא עוזב, כי הוא לא יכול להחזיר לסביבתו בחזרה. מנגד, אם הוא מעשיר את עצמו במקום אחר וחוזר הביתה - יש בכך רווח לכולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו