"הנוקמים: מלחמת האינסוף", ארה"ב 2018
אם לדבר בכנות, בשבועות האחרונים קוננה בי תחושה רעה בקשר ל"הנוקמים: מלחמת האינסוף" - הפרק השלישי בסדרה המגה מצליחה של אולפני מארוול, שהבטיח להיות סרט גיבורי העל הגדול והשאפתני מכולם. הטריילרים היו פושרים (והתהדרו בבדיחות בינוניות), ההתמקדות במשמיד הגלקסיות תאנוס ובאבני האינסוף שלו נראתה, על הנייר לפחות, כמו משהו שמיצינו כבר לפני כמה שנים, וכמות הדמויות שצפויה היתה להילחם על זמן מסך (למעלה משני תריסר, כולל החבורה של "שומרי הגלקסיה") נראתה לי כמו מתכון לצרות.
מהר מאוד הבנתי שטעיתי, ובענק. שכן "מלחמת האינסוף" לא באמת דומה לטריילרים שלו, וכבר בדקותיו הראשונות הוא מבהיר שהפעם הדברים עומדים להתנהל באופן שונה לגמרי מזה שהורגלנו אליו. תאנוס (ג'וש ברולין) והבריונים האימתניים והבלתי מנוצחים שלו, כך מתברר כמעט מיד, לא באו לשחק. הם באו להשמיד ולהרוג. הגיבורים שלנו, כך מתברר כמעט מיד, מפגינים מולם מצוקה וחוסר אונים ברמות שטרם ראינו. ואחרי 18 סרטים של מארוול, שבנו את היקום הקולנועי בסבלנות ובכישרון רב, הרושם שמתקבל מסצנות הפתיחה המצוינות הוא שהגיעה העת להרוס הכל, ולבנות משהו חדש על החורבות.
כל זמן שהרושם הזה מחזיק מעמד, "מלחמת האינסוף" הוא חגיגה מלהיבה ומטורפת. הבמאים אנתוני וג'ו רוסו (שביימו את שני הסרטים האחרונים בסדרת "קפטן אמריקה") מניחים את הכל על הכף מבלי לבזבז זמן ומבלי לדפוק חשבון, וככל שהעלילה וקנה המידה המפלצתי נחשפים, וככל שעוד ועוד דמויות מצטרפות למערכה (לקול תשואות הקהל, כמו בהופעת רוק), כך גם גובר המומנטום ומתעצמת ההנאה. השילובים בין הגיבורים (ת'ור + רוקט + גרוט; איירון מן + ספיידי + דוקטור סטריינג'; קפטן אמריקה + הענק הירוק + הפנתר השחור) מפתיעים ומוצלחים, הבדיחות מצוינות, הפאתוס השייקספירי עובד, והאקשן אינו נפסק כמעט לרגע.
עם זאת, לאחר חצי ראשון שניתן להגדירו כ־"All killer, no filler" (וכאחת מנקודות השיא של מארוול באופן כללי), החצי השני של האפוס הפסיכי הזה מהווה סוג של נפילת מתח. והגראנד פינאלה הבלתי נגמרת - שמזכירה את סצנות הקרב האדירות מסרטי "שר הטבעות", ושבעיקר נועדה להציב את הכלים על הלוח לקראת הסרט הבא (שייצא בעוד שנה בדיוק) - מצליחה להיות גם יותר מדי וגם פחות מדי, באותו הזמן.
מצד אחד, האנטי־קליימקס הנ"ל הוא די הגיוני. "מלחמת האינסוף" הוא בסופו של דבר רק חצי סרט, וגם "האימפריה מכה שנית", שמשמש כאן כמודל, מסתיים בתחושת באסה עמוקה. אבל באותה נשימה, משהו באנרגיה, בכושר ההמצאה ובמעורבות הרגשית בהתרחשויות קצת מתנדף ברגע שהקרב מול תאנוס עובר לווקאנדה, גן העדן האפריקאי של הפנתר השחור. משהו נתקע, וחסר עוד שיא שירים את הכל באוויר ויוציא את הצופים מהאולם בתחושת סחרור.
באופן משעשע, מזימתו של תאנוס - להביא איזון מושלם ליקום - זהה לחלוטין למשימתם של האחים רוסו, שנאבקים כדי לדחוס כל כך הרבה אל תוך שעתיים וחצי. במובן הזה, באמת שקשה לבוא אליהם בטענות. אמנם קשה לסמן כאן MVP (כי אף אחד לא באמת נוטל את ההובלה ומתבלט מעל ליתר), כמעט כל אחד מגיבורנו מקבל את הרגעים ההירואיים, הקומיים והאמוציונליים שלו, ואם אתם עוקבים אחר המפעל האדיר של מארוול בעשר השנים האחרונות, אתם תעריכו את גודל ההישג. יום אחד החבר'ה האלה יפשלו ויעשו סרט רע. אבל נכון לעכשיו, היום הזה טרם הגיע.
ציון: 8