ב־9 באפריל חל יום השנה ה־70 לאחד האירועים החשובים ביותר שלא קרו במלחמת השחרור: ה"טבח", כפי שהוא נקרא, בדיר יאסין. "טבח דיר יאסין" הפך למיתוס מכונן בנרטיב הפלשתיני, ולפיו חיילים של ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י הרגו 254 איש וביצעו מעשי זוועה בכפר פלשתיני שליו ממערב לירושלים.
במהלך חמש השנים האחרונות ערכתי מחקר מעמיק של הפרשה, למדתי להכיר את הכפר, משפחותיו וכל אחד מבתיו, ווידאתי את נסיבות המוות המדויקות של כל אחד מהרוגיו. התוצאות היו חד־משמעיות וברורות: לא היה טבח בדיר יאסין. הסיפור התברר כתעמולה פלשתינית חסרת בסיס.
ב־9 באפריל 1948 תקף כוח משותף של אנשי אצ"ל ולח"י את הכפר דיר יאסין, ששכן ממערב לירושלים. אופיה של התקפה זו הפך לאחד הדברים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות הסכסוך הישראלי־ערבי, ושימש מאז את הפלשתינים כהוכחה לחוסר אנושיותם של הישראלים. במשך שבעה עשורים הציגה ספרות תעמולה אנטי־ישראלית את האירוע כטבח מכוון של כפריים ערבים חסרי ישע, שלווה במעשי אונס ובזוועות אחרות.
מה באמת קרה בדיר יאסין? בניגוד למה שניתן היה לצפות, התברר לי שעדויות התוקפים היהודים, מחד, ועדויות הניצולים הערבים, מאידך, היו דומות להפליא, לעיתים כמעט זהות. שיטת המחקר שלי היתה לכן לשלב את העדויות של שני הצדדים המעורבים, יהודים וערבים, לסיפור אחד. השתמשתי במספר עצום של עדויות ומסמכים ביותר מ־20 ארכיונים, שרבים מהם טרם שוחררו לציבור, ובמאות מקורות אחרים.
ממצאיי היו שניים: לא היה טבח בדיר יאסין, אולם שמועות השווא שהופצו בידי ההנהגה הפלשתינית על טבח, מעשי אונס וזוועות אחרות גרמו לערביי ארץ ישראל לעזוב ולברוח, והפכו לאחד הגורמים החשובים ביותר ביצירת בעיית הפליטים הפלשתינים.
דיר יאסין לא היה כפר שליו, כפי שנטען מאוחר יותר, אלא כפר מבוצר עם עשרות רבות של לוחמים חמושים. יחסיו עם השכונות היהודיות השכנות היו בעייתיים לאורך שנים, והיהודים האמינו שהוא סיכן את הדרך לירושלים והיווה חוליה במצור על העיר. לכן, אף על פי שמאוחר יותר הכחישה זאת מטעמים פוליטיים, ההגנה אישרה את ההתקפה ויחידת פלמ"ח אף נטלה בה חלק.
קרב עז בן עשר שעות, בנוכחות אוכלוסייה אזרחית, הסתיים בניצחונם של אצ"ל ולח"י. לא נערך טבח בכפר. כשהקרב הסתיים, פסק ההרג. "אני חושב שרוב אלה שנהרגו היו מקרב הלוחמים והנשים והילדים שעזרו ללוחמים", העיד אחד מהניצולים הערבים. הכפריים הערבים קיבלו התרעה מוקדמת לפנות את הכפר, ואכן, 700 מהם פעלו לפיה. 200 מהם נפלו בשבי התוקפים ושוחררו ללא פגע במזרח ירושלים. 101 נהרגו, רבע מהם לוחמים פעילים ורוב השאר בתנאי קרב. התוקפים ספגו אף הם נפגעים.
מסיבות של לוחמה פסיכולוגית, אצ"ל דיווח על 200 הרוגים ערבים, כפול מהמספר האמיתי, מספר שאומץ בהתלהבות בידי ההנהגה הפלשתינית בירושלים, וזו אף הגדילה אותו ל־254 והוסיפה סיפורי אונס ושאר זוועות. חוסיין ח'אלידי, הסמכות הערבית הבכירה בירושלים באותה עת, היה בדעה ש"אנו חייבים להפיק מכך את המרב", "צריך לתת לזה את מרב התעמולה האפשרית, מכיוון שלא נראה שמדינות ערב מעוניינות לעזור לנו, ואנו עומדים בפני קטסטרופה", ו"לכן, אנו חייבים להציג תמונה של לא באמת מה שקורה, אלא צריך להגזים". ח'אלידי עשה זאת כדי למנוע קטסטרופה (נכבה), ואולם הוא גרם לכזו.
צילום כריכת הספר מאתר הוצאת הספרים כנרת זמורה ביתן דביר
"ד"ר ח'אלידי הוא מי שגרם לקטסטרופה", קבע אחד הניצולים הערבים, "במקום לעבוד לטובתנו, התעמולה עבדה לטובת היהודים. תושבי כפרים ועיירות שלמים נמלטו בגלל מה ששמעו שקרה בדיר יאסין". ההנהגה הפלשתינית התכוונה לנצל את הפרשה כדי להפעיל לחצים על מדינות ערב שישלחו את צבאותיהן לארץ ישראל להילחם ביהודים. ואולם זה פעל כבומרנג. בהתאם לכלל שכבוד האישה קודם לאדמה, ברגע שערביי ארץ ישראל שמעו על מעשי אונס, הם החלו לעזוב.
הישראלים והפלשתינים מאמינים בשני מיתוסים בעניין היווצרותה של בעיית הפליטים הפלשתינים. הישראלים טוענים שהפלשתינים צייתו לפקודת מנהיגיהם לעזוב את בתיהם באופן זמני ולחזור עם הצבאות הערביים המנצחים. איתרע מזלם והם לא ניצחו. הפלשתינים טוענים שהישראלים גירשו אותם. אבל הסיפור האמיתי של יציאת הפלשתינים ב־1948 הוא בריחה, שנבעה במידה רבה מפחד מטבח שלא קרה.
במחקרי המסכם את הפרשה, בדקתי גם את תעמולת הזוועה שנפוצה על אודות האירוע משנת 1948 ועד היום. הסיפור הבא, המצוטט הרבה, לאחרונה בידי המטיף המוסלמי הגולה יוסף קרדאווי, הוא דוגמה טיפוסית לתעמולה זו: "שיא האכזריות היה כשטרוריסטים יהודים מסוימים הימרו על מינם של תינוקות שטרם נולדו לאמותיהם ההרות. תוכן בטנן של הנשים האומללות רוקן באכזריות בעודן בחיים, והרחם שלהן נשלף החוצה ונבדק, בחיפוש אחר ההוכחה שתקבע מיהו הזוכה".
ואולם, מתברר שלא רק פלשתינים או מטיפים מוסלמים מקדמים את נרטיב הטבח, אלא גם אנשי אקדמיה מערביים. "זוכרים את דיר יאסין" הוא ארגון שנוסד בארה"ב וחותר להקים אנדרטה לזכר הפרשה במקום המשקיף אל יד ושם, כנראה כדי ליצור אנלוגיה כלשהי בין דיר יאסין והשואה. המשוואה חוזרת בכתבי ראשי הארגון, הטוענים שתיאור הטבח כ"שקרי, מוגזם או שנוי במחלוקת" כמוהו כהכחשת השואה. המחקר שערכתי כנראה אינו מיועד לאלה ודומיהם, שלא ייתנו לעובדות לבלבל אותם, אלא לציבור הרחב, התוהה בכנות אם היה טבח בדיר יאסין או לא. אז זהו, עכשיו זה רשמי: לא היה טבח בדיר יאסין.
פרופ' אליעזר טאובר הוא היסטוריון במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן. ספרו "דיר יאסין: סוף המיתוס" יצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו