כשאיתמר בן ה־6 רוצה לחבק את אבא שלו, אל"מ שי סימן טוב, הוא מטפס על כיסא הגלגלים שלו וכורך את ידיו של אבא סביב הגוף הקטן. "הנה, עכשיו אתה יכול לחבק אותי", הוא אומר בקולו הילדותי, יודע שאין דבר שאביו היה רוצה יותר כרגע מאשר להיות באמת מסוגל לחבק אותו.
"אבא, אתה גיבור", הוא קורא לו, משנן את המנטרה שהחדירה בו אמו דניאלה, של אבא גיבור שנפצע קשה במבצע צוק איתן. מבצע שאליו יצא כמג"ד 12 של גולני, וחזר עם פציעה קשה במפרקת, שהותירה אותו כמעט ללא יכולת תזוזה מהצוואר ומטה.
עמרי בת ה־4 עוברת לידם, מסדרת את השמיכה שמעט נופלת מרגליו של שי. רק לפני כמה שבועות שאלה את אביה אם הפציעה תעבור, ושי בלע את הרוק ואמר בכנות שהוא לא יודע מתי, אבל הם לא ייתנו לפציעה לעצור אותם.
שי אוהב את הזמן שלו עם הילדים. אף שהוא לא מבצע פיזית את הטיפול בהם, הוא אומר שהוא זה שמקלח אותם, מטייל איתם, וגם זה שייקח אותם למשחקים.
"בהתחלה, כשחזרתי הביתה מבית החולים, היה להם קשה להבין שאני נוכח, והם היו מבקשים משהו מהעוזרים שלי.
"הסברתי להם שהעוזרים שלי הם הידיים והרגליים שלי, אבל אבא כאן. ואני אלמד אותם לרכוב על אופניים, ואנחנו נצא להתאמן בריצה, והחדרתי בהם עולם מונחים שלם שאני נוכח בו, למרות המגבלות.
"ואז מגיע יום כמו שהיה בשבוע שעבר. העוזר שלי התחיל ללמד את עמרי לרכוב על אופניים, ואני מכוון אותם, ובלב אני אומר, איזה באסה, את זה אני הייתי אמור לעשות. זאת תחושת החמצה קשה".
מניע את רגליו על הליכון בטיפול הפיזיותרפי // צילום: דובר צה"ל
כמעט ארבע שנים חלפו מאז הפציעה. אחרי שנה של ריפוי בעיסוק הוא כבר הצליח להזיז את כף ידו השמאלית, ובזכותה הוא מניע לבד את כיסא הגלגלים הממונע, שאליו הסכים לעבור רק לפני תשעה חודשים. עד אז היה נתמך במלווים כדי להתנועע במרחב.
האצבעות ביד עדיין חלשות, וכדי להשתמש במכשירים אלקטרוניים דוגמת מחשב או טלפון, הוא מרכיב משקפי בלוטות' מיוחדים, כשהלחצנים ממוקמים בידית קטנה הנמצאת בפה. בסיוע טיפול פיזיותרפי הוא גם מסוגל להיעמד על רגליו ולהתקדם מעט בעזרת הליכון. צעד אחר צעד, לאט אבל בטוח, הוא חוזר לחיים.
ביולי 2016 חזר לשרת בצבא, בתפקיד מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי. בספטמבר האחרון קיבל דרגת אלוף משנה אישית מהרמטכ"ל, וכיום הוא מפקד הצוות היחיד במכללה בדרגה הזאת.
"הדרגה הזו היא מבחינתי אות כבוד לא רק עבורי אלא גם לצה"ל, על המחויבות שלו ללוחמים שנפצעו", הוא אומר בהתרגשות. "אני מודע לזה שאני קצין, שנפצעתי כמפקד גדוד, ושלא כל פצוע מקבל יחס כזה מהצבא ומהרמטכ"ל. ועדיין, היחס אלי הוא לא מובן מאליו, והעובדה שהחזירו אותי לצבא מחזקת אצלי את הידיעה שאני שותף למשימה הלאומית, שאני יכול להגן על המדינה בדרכי שלי. לא בגוף, אבל עם המוח, וזה הרבה".
פגשתי בו לראשונה לפני ארבע שנים, במסדרונות מחלקת השיקום בבית החולים שיבא. אף שעבר זמן מועט מהפציעה, כבר אז הוא ניסה להתעלם מהקושי, להראות חוזק. גם עכשיו הוא מספר, כבדרך אגב, שבלילות שבהם הוא כבר מצליח לחלום, הוא לא רואה את עצמו בכיסא גלגלים.
"אולי אולי לפעמים אני חולם שאני צולע. ואז אני קם בבוקר לאכזבה, אבל ממשיך, כי זו השגרה. ויש ימים שבהם הלב נצבט, כי אני אומר שהייתי יכול לעשות בעצמי כל מיני דברים עם הילדים, במקום לצפות מהצד.
"לפעמים גם יש כאבים, ואז אני נאלץ להיות מרותק למיטה לתקופה מסוימת, וזה מתסכל. אבל נדירים מאוד הימים שבהם אני אומר שנשבר לי. כי החיים ממשיכים, ויש משפחה, וזה המצב שלי, ואני לומד לחיות לצד זה".
שי נפצע בקרב בסג'עייה ב־24 ביולי 2014, כשקורה של מנהרה קרסה עליו. הוא עבר ניתוח פיום קנה להצלת חייו בשטח (פתיחת נתיב אוויר על ידי החדרת צינורית לקנה הנשימה), פונה לבית החולים סורוקה ואושפז בטיפול נמרץ.
"אני זוכר שהיה שם קר, וזה יולי, כן? ביקשתי כל הזמן שישימו גל"צ כדי לשמוע מה קורה בעזה. מה קורה עם החיילים שלי. סיפרו לי שכשהעירו אותי אחרי ניתוח ושאלו מה כואב לי, אמרתי שכואב לי שאני לא עם החיילים בעזה. כזה קיטשי, מה לעשות.
"עברתי ניתוח לקיבוע חוליות בעמוד השדרה, כולל החוליות הצוואריות, אז אני מקובע בחצי עמוד שדרה. אם אשתי אומרת לי שאני אדם מקובע, אני לא נעלב".
לאחר שישה ימים בטיפול נמרץ הוא הועבר לתל השומר. "כשהגעתי, חיכה לי מנהל בית החולים דאז, פרופ' רוטשטיין. הוא אמר, 'מעכשיו אתה בידיים שלי'. וזה הרגיע, כי הבן שלו היה סגן מפקד פלוגה אצלי בגדוד. היו לי הרבה מזל והרבה תמיכה, כל המשפחה שלי ושל דניאלה נרתמה לעניין. אח שלי נעים היה ישן לידי בלילות בשיקום. אנשים שלא היו כל כך קרובים אלי לפני הפציעה היו שם כדי לעזור בכל מה שצריך. ועד היום אני מודה להם על זה.
"האמת היא שבכלל לא הייתי אמור להיות בעזה. ב־13 ביולי הייתי אמור לטוס לתאילנד לחגוג את יום ההולדת של חמותי, אבל סיכמתי עם המח"ט שאם יש לחימה, אני מוביל את הגדוד. אז הנסיעה בוטלה, וכשהיינו בפנים, שלחו אותי לאחד הצירים שהיה על שם מקום בתאילנד. צחקו איתי בקשר, 'הנה, הבטחנו שתהיה בתאילנד'. לא ממש הייתי בתאילנד מאז".
בבית החולים טופל שי בטיפול נמרץ נוירוכירורגי, בטיפול נמרץ נשימתי, ובשיקום נוירולוגי למשך כשנה וחודשיים. בנובמבר 2015, אחרי תהליך טיפולי ושיקומי ארוך, עבר לשיקום יום. הוא נתמך על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון, ובעיקר סניף טבריה, שאליו הוא משויך.
יש לו שני עוזרים, החולקים ביניהם את שעות היום ואחראים לעזרה בפעולות יומיומיות, לצד תפקוד בעבודה כמו הקלדה ונהיגה. בנוסף, יש לו מטפלת שמתגוררת בבית המשפחה ואחראית לתפקוד שלו בבית, כולל עזרה עם הילדים.
ב־7 בספטמבר יחגוג שי יום הולדת 40. למרות הסמליות של הגיל העגול, הוא לא מתכנן משהו מיוחד. "את המתנה המשמעותית ביותר הענקתי לעצמי כבר חודשיים אחרי הפציעה, ביום הולדת 36, כשהצלחתי לנשום לבד ולהתנתק בפעם הראשונה ממכונת ההנשמה.
"השבעתי את דניאלה שלא תעשה לי כלום ביום ההולדת, והיא נשבעה - ועשתה לי הפתעה יום לפני. ארגנה לי חגיגת יום הולדת גדולה על הדשא מול מחלקת השיקום, עם עשרות חברים וקרובים.
"שנה אחרי הפציעה, ב־24 ביולי 2015, היא עשתה לי פציעולדת. לא אהבתי את זה, כי אין מה לחגוג. היא לא רוצה שיום הפציעה יתפרש כמשהו עצוב, טראומטי, ואני לא חווה את זה כמשהו טראומטי. היום ההוא לא מעורר בי משהו. לא עצב, לא גאווה. אני מבין שזה יום משמעותי, אבל הוא לא מהאירועים המכוננים בחיי".
הרמטכ''ל איזנקוט מעניק לשי דרגת אלוף משנה אישית // צילום: דובר צה"ל
הוא גדל בראשון לציון, הצעיר במשפחה בת ארבעה ילדים. ילד של אמא ואבא ושל בית. עד שבגיל 14 אמר שהוא רוצה ללמוד בפנימייה צבאית.
"אחי הגדול היה איש קבע בחיל האוויר. כשהייתי בכיתה ד' ראיתי בשער של העיתון 'במחנה' כתבה על פנימייה צבאית, 'איך הופכים מקטין לקצין', וזה הדליק אותי. התחלתי לשגע את ההורים שאני רוצה ללכת לפנימייה בבית הספר הריאלי בחיפה. הם לא ממש הבינו מה אני רוצה מהם, ולמה, אבל לא היתה להם ברירה. ניגשתי למבחנים בכיתה ט', ולא עברתי.
"כתבתי מכתב סוחט דמעות למפקד הפנימייה, שזה החלום שלי, ואני אוכיח את עצמי, ואני מבטיח לעשות הכל. הם קיבלו אותי, ואני עמדתי בהבטחה. סיימתי את הפנימייה כמצטיין מחזור וקיבלתי סיכת הצטיינות".
לאחר הפנימייה התגייס לגולני ועבר בשלל תפקידים קרביים. במהלך השירות למד תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, ובמהלך השיקום השלים תואר שני בלימודי המזרח התיכון בן־זמננו באוניברסיטת תל אביב.
ב־2010, כשהיה סגן מפקד סיירת אגוז, הכיר דרך חבר משותף את מי שבמהרה תהפוך לאשתו, דניאלה (42). "הכל אצלנו היה הפוך", היא צוחקת. "קודם קנינו שטח כדי לבנות עליו בית, אחר כך עברנו לגור יחד בשכירות, ורק אז התחתַנו. הוא הציע לי נישואים כבר על השטח שקנינו, ביישוב כחל בגליל".
הם נישאו ביוני 2011. איתמר ועמרי נולדו בבית השכור, ביישוב לִבנים. אחרי הפציעה של שי, דניאלה שכרה בית בסביון ועברה לשם עם הילדים, כדי לגור סמוך לבית החולים. שי ראה את הבית רק כמה חודשים מאוחר יותר, כשקיבל אישור לצאת מבית החולים. את הבית בכחל, שכבר כמעט היה גמור, הם נאלצו למכור.
"בסביון גילינו קהילה תומכת ומחבקת ובית קרקע גדול, שמותאם בדיוק למצב הרפואי של שי", אומרת דניאלה. "אני מקווה שיום אחד עוד נחזור לגור בצפון, שאנחנו כל כך אוהבים. הצפון זה הלב שלנו. יש לו זמן משלו, קצב משלו, הוא פשוט יותר. ותמיד רצינו שהילדים יגדלו בסביבה כפרית, בצפון. בינתיים יש לנו נוף אחר, של סביון".
על הדשא בחצר הגדולה מתרוצצות שתי כלבות בוקסר לבנות, נלה ושיבא. השנייה הגיעה לאחר הפציעה וזכתה להיקרא על שם בית החולים. "הילדים בחרו לה את השם", מספר שי. "הם מאוד מחוברים לשיקום שלי. איתמר אומר כל הזמן, 'אבא גיבור' ו'אבא יצא למלחמה כדי להגן עלינו'. גם השירים שהוא שומע זה 'גולני שלי' ו'אל ארץ צבי', שירים ישראליים טובים. הוא מאוד רגיש.
"ביום ירושלים סיפרתי לילדים על הכותל. עמרי אמרה, 'כן, שמים שם פתקים', ואיתמר אמר, 'כן, אני אשים פתק שאבא ישתקם'.
"ביום הולדת 4 שלו עשינו חגיגה גדולה, הזמנו הרבה חברים והפעלה, ואיתמר כיבה את הנרות. כשהמפעיל שאל אותו מה הוא ביקש, הוא הסתכל עלי ואמר, 'ביקשתי שאבא שלי ישתקם'. מאז אמרנו לו שהוא יכול לבקש שתי משאלות, אחת בשבילו ואחת בשבילי. והוא עושה את זה.
"יש לנו קשר מאוד מיוחד. נסענו לג'ימבורי לפני כמה חודשים, ובדרך הוא שר שיר שהמציא, 'אבא שלי גיבור'. ואז הוא הסתכל עלי ואמר לי, 'אבא, אתה גיבור ישראל'. אמרתי לו, 'תודה מתוק, למה גיבור?' והוא ענה, 'כי נפצעת ואתה ממשיך בצבא'.
"דקה לפני שנכנסנו הוא אמר, 'הלב שלי מלא גאווה שאתה אבא שלי', ואני נמסתי אבל אמרתי לו שאני מקווה שהוא לא מדבר ככה בגן, שלא ירביצו לו".
מה אתה חושב על המילה גיבור?
"אני לא אוהב את המילה הזאת. אין גאווה בלהיפצע, אין בזה גבורה. הייתי מעדיף לא להיפצע. אבל אם זה כבר קרה, אז לפחות בנסיבות שאני שלם איתן.
"זאת הסיבה שאני מוכן לפעמים לשחק את תפקיד הגיבור, כי זה סמל, והצבא צריך סמלים. והאנשים צריכים סמלים. לכן יש טקסים של הענקת צל"שים, לכן נתנו לי דרגת אל"מ, למרות שאני בתפקיד של סא"ל. ואם דברים כאלה נותנים כוח לאנשים, השראה, ביטחון - אני מוכן לקחת את תפקיד הגיבור".
מהרגע שהחל את השיקום, שי שם לו למטרה לצאת מבית החולים על הרגליים, לבוש מדים. זה לא לקח יום ולא יומיים, אבל לפני כמעט שנתיים הוא חזר לצבא בתפקיד מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי, מוסד שייעודו להכשיר מפקדי שדה. צה"ל אף התקין עבורו מעלית, כדי להקל עליו את הגישה.
"זה תפקיד מעניין ומאתגר, כמו בכל עשייה חינוכית. ומבחינתי, פיקוד זה פיקוד זה פיקוד. האינטראקציה עם אנשים והיכולת לקבל החלטות זהות למה שהיה לי בתפקיד הקודם. רק שביחידות שדה זה דורש קבלת החלטות בסביבה מבצעית, וכאן אני בסביבה של הכשרה והדרכה.
"נפלה בזכותי זכות שהיא גם חובה, להיות במקום שאני מאמין בצדקתו ומאמין בדרך שלו, ועדיין אנחנו חיים על חרבנו. זה התור שלי בשרשרת הזו שנקראת מדינת ישראל. יותר ממחצית חיי אני בצבא, עם הפוגות לשיקום וללימודים".
בארון המדפים בחדרו, לצד תמונות של הילדים וספרי קריאה, מונחות לא מעט מזכרות, שאותן קיבל במתנה מאז הפציעה. הנה סמל של סופרמן שקיבל ממפקד המכללות, ועליו נחרט "על היותך גיבור ומעורר השראה עבור כולנו". והנה ספר הקרבות של גולני "אילן ושלח" משנת 1951, עם הקדשה לסגן הרמטכ"ל דאז, מרדכי מקלף. הספר היה בספרייה של המכללות הצבאיות והוענק לשי עם קבלת הדרגה.
על מדף אחר מונח ספר תהילים פתוח, גם אותו קיבל במתנה ביום שבו הוענקה לו דרגת אל"מ. זכוכית מגדלת קטנה מונחת על הספר, מבליטה את פסוק ל' מפרק ס"ח, המונה את התכונות הטובות תחת השם שי: "מהיכלך על ירושלים, לך יובילו מלכים שי".
ועל לוח העץ שעליו ניצב הספר כתוב: "מהו שי שמנבאים? שי של צדקה, שי של גמילות חסדים, שי של אמונה, שי של רחמים, שי של שלום".
ויש גם מזכרת עץ, שעליה מגולף סמל גולני על גבי מפת ארץ ישראל. עבודת יד של פצוע צה"ל מששת הימים - גם הוא, כמו שי, בוגר גדוד 12 בגולני. שי מבקש ממני להעביר אצבע על מסגרת הסמל, והאצבע נעצרת בחתיכה קטנה שחסרה במסגרת ויוצרת חור קטן בדגם.
"זה מראה שאין שום דבר שלם, ופשוט מסתדרים עם זה", הוא אומר בעיניים נוצצות. "זה מה שאני עושה. לא היה לי ספק שאני אחזור לצבא. אני מעריך את בני גנץ ואת גדי איזנקוט שאפשרו לי את זה והבהירו שזו תהיה בחירה שלי אם להישאר בצבא או להשתחרר, ושכל עוד ארצה, אוכל להישאר. ביקשתי לעשות עוד שנתיים בתפקיד הזה, ואחריהן אלוהים גדול.
"כל הזמן אמרתי שאני לא רוצה להישאר בצבא מתוך רחמים או מתוך מחויבות עיוורת, והרמטכ"ל הנוכחי הבהיר לי בצורה חד־משמעית שעדיין יש לי מה לתרום. ביום שאחשוב שאני פה כי מישהו מרגיש שהוא 'חייב לי', אשתחרר".
בתפקידו הנוכחי הוא מכשיר מ"פים. תורם מהניסיון המעשי שלו ומחבר אותו לתורת הלחימה. "מדי פעם אני משתמש בדוגמאות שראיתי במהלך השירות, בעיקר כדי להעביר את מה שלא כתוב. כל מיני סיטואציות שהיו בהן דילמות של ערכים, של סוגיות מבצעיות, קבלת החלטות תחת אש.
"התמזל מזלי, ובכל מיני מבצעים היה לי תפקיד פיקודי ישיר. בחומת מגן הייתי מ"מ. בלבנון השנייה הייתי מ"פ באגוז. בעופרת יצוקה הייתי סמג"ד 13 כשהמג"ד נפצע. בצוק איתן הייתי מג"ד 12. הניסיון המצטבר נתן לי חוכמת מעשה, ואני משתדל להעביר אותה הלאה. לא כמורשת קרב או כסיפור מהעבר, אלא כמשהו שיפיקו ממנו לעתיד. האתגרים משתנים, הסביבה משתנה, סביבת שדה הקרב, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו בכל פעם מחדש".
עם בנו איתמר. "הנה, עכשיו אתה יכול לחבק אותי", אומר הילד וכורך את זרועותיו סביבו // צילום: זיו קורן
את זמנו הפנוי, שנותר בין העבודה לשיקום, הוא ממקד במשפחה. טיולי ג'יפים משפחתיים עם לינה באוהלים, סרטים ומוזיאונים עם הילדים, מסעדות ובילויים עם דניאלה. שומר על קשר עם חבריו לגולני, שאותם הוא פוגש פעם בכמה חודשים. "הם תמיד היו בקשר", מוסיפה דניאלה, "אבל אחרי הפציעה התלכדו עוד יותר, ובשנה וחצי של האשפוז היו איתו יום־יום בבית החולים".
פעם בשבוע, בימי רביעי, הוא מגיע למחלקת השיקום בשיבא, ליום עבודה עמוס ומרוכז של הידרותרפיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועוד. הכל בניסיון לשמר את מה שכבר עובד, לשפר את מה שעדיין אפשר.
לפעמים, כשההליכה קשה לו, הוא מסתכל במראה, מדמיין איך הגוף משלים את התנועה ומנסה להתאים את השריר למחשבה. כך, לאט־לאט, צעד אחר צעד, הוא מצליח להתקדם.
"אנשים לא קולטים לפעמים שהם מדברים עם אדם שנפגע במפרקת. הרי לא ידעו בכלל אם אנשום לבד. ציפו שאהיה בטיפול נמרץ נשימתי שלושה חודשים, אבל יום לפני שרצו להשתיל לי קוצב סרעפת, אחרי חודש של אשפוז, נגמלתי לבד ממכונת ההנשמה.
"עד היום דברים משתפרים אצלי, בעיקר מבחינת כוח. היכולת שלי לשאת את משקל הרגליים השתפרה מאוד במהלך השנים האלו. קל לי יותר לשאת את משקל הגוף שלי, אני יכול ללכת זמן ארוך יותר, מעברים מהכיסא לספה או מהבית לרכב נעשים יותר בקלות.
"אני מתמודד יום־יום עם הפציעה בזכות הערכים שקיבלתי בכל השירות שלי, וזו לא קלישאה אלא אמיתי לגמרי. יש קווים משיקים בין תפקיד פיקודי להתמודדות עם פציעה. בשניהם אנחנו לא יודעים מה יוליד יום, והכל יכול להשתנות מאפס למאה בכמה שניות. היום שגרה ומחר מלחמה. היום שלם, מחר פחות.
"גם הבדידות משותפת לשניהם. מפקדים ומנהיגים מקבלים החלטות לבד, בסופו של דבר, וגם פצוע הוא בודד, בסופו של דבר. כי אף אחד לא חווה את מה שאני חווה, ורק אני יכול להחליט איך אני מתמודד עם זה.
"ארבעת הערכים שאני מעביר לפקודים שלי - משימתיות, מקצועיות, לכידות ומשמעות - הם שמאפשרים לי להתמודד גם עם הפציעה שלי. להמשיך לתפקד, לעבוד קשה גם בשיקום.
"אני חושב שהשיקום האמיתי הוא בהתמודדות היומיומית. לתפקד כמו אדם שהוא לא פצוע בשעות היום, ולבצע את כל המטלות היומיומיות עד כמה שאפשר. כי כשעסוקים פיזית בדברים, לא עסוקים בלקטר ולבכות על מה שאין. כן, המצב מבאס, אבל זה מה שקרה".
מבאס זאת מילה מוזרה לתאר את מה שקרה לך.
"אני חושב שבתת־מודע תמיד ידעתי שמשהו כזה עשוי לקרות. אולי כי גדלתי בפנימייה, ובגולני, הנפש נהיית מחוספסת. יכול להיות שאני גם די שלם עם הפציעה, בגלל הנסיבות שבהן היא קרתה".
דניאלה מסתכלת עליו בחיוך. "סימן טוב" היא קוראת לו, כמו רבים מחבריו. בתקופה הראשונה היא היתה זו שהחזיקה את המשפחה, הסבירה לילדים שאבא גיבור, שנפצע כששמר על המדינה, והיתה צמודה למיטתו לאורך השנה וחצי של האשפוז בשיקום. גם עכשיו היא כמעט לא בוכה, רק לפעמים, בעיקר כשהיא נזכרת ביום הנורא ההוא, היום של הפציעה.
"קשה לי מאוד עם הזיכרונות מלפני הפציעה, עם הגעגועים למה שהיה לפני כן", תספר בשקט, כשבעלה לא ישמע. "הוא בן אדם מאוד פיזי, מאוד גדול, אדם קדמון כזה. אין משהו שהוא לא יודע לסדר בבית. בכל פעם שהיה חסר לי משהו בבית, הוא היה מביא ערימה של עצים ובונה לי אותו.
"ועכשיו כשאני רואה אבא אחר מרים את הילד שלו, זה קורע לי את הלב. כי איתמר, למשל, יודע שאבא גיבור ואבא שמר על המדינה, אבל הוא גם מחפש מישהו שירים אותו גבוה, ואין לו את זה מגיל שנתיים וחצי.
"אני רואה משפחות מרובות ילדים, וזה לא קל לי. כי אם הוא לא היה נפצע, היינו במקום אחר, בצפון, עם שלושה או ארבעה ילדים.
"גם הלבד שלנו מאוד חסר לי. אנחנו תמיד מלווים על ידי אנשים, וזה גם בגלל שאני מפחדת להתנהל עם הכיסא לבד, מפחדת שהוא ייפול. המדינה שלנו לא נגישה, וצריך כל עזרה אפשרית עם הכיסא. אז אפילו לבילויים אני מפחדת ללכת איתו לבד.
"הלכנו לא מזמן למסעדה בנווה צדק, שהיינו בה בדייט הראשון שלנו. הכניסה לכיסא הגלגלים היתה ממש מאחור, והשולחן שלנו במרכז המסעדה, והיא היתה מאוד צפופה, אז כולם היו צריכים לקום כדי שהוא יוכל לעבור. ואת יכולה להבין כמה סימן טוב אוהב שכל תשומת הלב סביבו.
"אבל עם כל זה, אנחנו לא מוותרים על שום דבר. פעם, בטיולים היינו נזרקים על הרצפה עם שקי שינה. היום הוא ישן על מזרן מנופח והאוהל יותר גדול, אבל עדיין נוסעים.
"גם לחו"ל אנחנו מצליחים לטוס, עם המלווים. הם חבר'ה טובים, ורק צריך לוודא שיש נגישות, כדי שהוא יוכל להגיע. אם נסתכל על זה מההתחלה, זה נס שהוא חי. נס שהוא נושם לבד, מצליח להזיז את הרגליים, את היד. נס רפואי מהלך, בכיסא גלגלים".
שי מנהל יחסים אמביוולנטיים עם השיקום. הוא מאמין בו, אבל לא יוותר על הכל בשבילו. יעדיף את העבודה הסיזיפית כדי להגיע לתוצאות בזכות תרגול מרובה, ולא בעזרת ניתוחים.
"אני מאמין שאני אצליח להקל על יד שמאל, שתהיה עצמאית. שאוכל לנהוג לבד, לאכול, לחבק. אני יודע שהחיים שלי ייראו אחרת עם יד אחת עצמאית, ועל זה אני עובד עכשיו.
"שמעתי על רופאים בארה"ב שמעבירים עצבים פריפריים ממקום אחד לשני, ויכולים כך להגדיל את טווח התנועה ביד, למשל. בחלק מהמקרים זה אפילו מצליח. אבל זה דורש לעצור הכל, לעזוב את הצבא, לטוס לארה"ב לכמה חודשים ולהקדיש את כל כולי לשיקום.
"אני עוד לא שם, עוד לא רוצה את זה. בחרתי במודע לשמר את המצב הקיים ולהמשיך לחיות. להיות בצבא, להיות עם המשפחה. כל עוד אני לא עושה איזה נזק בלתי הפיך, שידרדר אותי לאחור, אני אמשיך במסלול הזה.
"יכול להיות שאם הייתי משקיע יותר, הייתי משיג יותר בזמן קצר יותר. יכול להיות שלא. אבל אני לא יכול לרקוד על שתי חתונות. גם לפני הפציעה לא היית רוצה לראות אותי רוקד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
