אלי שלי נתפס בסוריה בינואר 1965. חודשיים לפני כן, כשהיה בבית, הוא הבטיח לי: "זאת הפעם האחרונה שאני נוסע. בעוד חצי שנה נתחיל לחיות, לחייך, להיות משפחה". זו היתה הפעם הראשונה שהוא שימח אותי. הייתי במצב של ייאוש, לא האמנתי שהוא באמת יחזור אחת ולתמיד הביתה. לדאבוני, זה אכן לא קרה מעולם.
הייתי אז בהיריון עם שי. לסופי, הבת הבכורה שלנו, עדיין לא מלאו 4, ואירית עוד לא היתה בת שנתיים. הן כמעט לא הכירו את אבא שלהן, ולאלי היה קשה מאוד עם זה. אמרתי לו שאני רוצה אותו בבית, היה הרבה בכי סביב העניין הזה.
אבל יחד עם זה, התחשבתי בו. אלי רצה בכל מאודו לעזור למדינה שרק קמה, עם כל המלחמות מסביב. הוא ידע עד כמה התפקיד שלו חשוב. ואני הרגשתי בדידות. ועצב. וחשבתי מתי כל זה ייגמר כבר.
ידעתי שהוא נכנס לסוריה. הוא לא אמר לי דבר, אבל אישה מריחה, שומעת, מרגישה. לא ידעתי עד כמה הוא היה שליח נאמן ודבק במטרה ובשליחות שלו.
שי נולד באוקטובר 64'. אלי היה אז בארץ, הוא ידע שזאת הפעם האחרונה שבה אנחנו מתראים, כי הסורים התחילו לעצור אנשים שעסקו בריגול. גרמנים, סורים, אמריקנים, ואלי היה שבור מזה. לא הכרתי אותו ככה. תמיד היתה לו שמחת חיים, היה בטוח בעצמו.
הוא נתן לי סימנים שלא נתראה יותר. אמר לי, "תחייכי, תחיי, תדאגי לעצמך". לפני שהוא הלך, לא היינו צריכים להגיד מילה. שנינו ידענו ששוב לא נתראה. ואני חיבקתי אותו ובכיתי. ידעתי שלא אראה אותו יותר. כששי היה בן שלושה שבועות, אלי עזב את הבית בפעם האחרונה וחזר לסוריה.
הסורים היו ערמומיים. הם נתנו לאלי להתמקם ולהמשיך להפעיל את השידורים שלו משם ולהיפגש עם אנשים ולחזור לשגרה שלו. כשהגיעה השעה הנכונה מבחינתם, הם תפסו אותו.
שמעון סומך מהמוסד בא אלי הביתה לבת ים ב־10 בבוקר ואמר לי: "תשבי". מייד שאלתי אותו: "לאן אלי חדר?" והוא אמר, בקור רוח: "די עמוק". לא הייתי צריכה יותר. הבנתי הכל.
101 ימים הוא היה בידיים האכזריות של הסורים, עד שנתלה, באותה תמונה קשה מכל, שלא יכולתי לראות בעיניים.
נכנסתי לבור שחור, עמוק. עד היום אני לא סולחת לאנשים שהפעילו אותו, על ששלחו אותו לנסיעה האחרונה. הם שלחו אותו למרות שידעו מה יהיה גורלו, הם לא חסו עליו.
הבטיחו לנו הבטחות, שיפנו לסורים ולאפיפיור ומה לא. וכלום. אלי הלך למותו האכזרי בתלייה, כשהמדינה לא מאחוריו. אחרי השבעה הם סגרו את הדלת והלכו, לא באו יותר, לא שאלו ולא התעניינו בנו.
היום היחס מהמוסד כלפינו השתנה. אני מאוד מודה למאיר דגן ז"ל, לתמיר פרדו וליוסי כהן, שמחבקים אותנו ונותנים לנו יחס מצוין.
העם יצא מגדרו והעריץ את הפעולות של אלי. הוא היה הגיבור של העם, הסמל שלו. כולם רק חשבו איך להנציח אותו.
התרומה שלו למדינה היתה אדירה. הוא הביא חומרים שאף אחד לא ציפה לקבל, נתן ונתן, ולא קיבל את החיים שלו בחזרה. צר לי מאוד שלא שב, שלא היה יכול לספר על תרומתו לניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, ועל דברים רבים נוספים, שנותרו עלומים.
בשבילי הוא תמיד היה אלי שלי. אדם ישר, שאהב את העם ואת המדינה, עם מסירות נפש יוצאת דופן. עד היום אני בוכה. גם עכשיו. אני מוצפת בדמעות. ואני כל כך מתגעגעת אליו. אין יום שאני לא חושבת עליו. עד היום, 53 שנים אחרי אותו יום מר ונורא.
• • •
אלי כהן היה מגדולי המרגלים של ישראל. נולד במצרים ב־1924 ועלה ארצה ב־1957. במאי 1960 גויס ליחידה 188, היחידה המבצעית של אגף המודיעין, והוכשר כמרגל. הוא נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמותו החדשה - כמאל אמין ת'אבת, איש עסקים ארגנטינאי ממוצא סורי.
בינואר 62' נכנס לראשונה לסוריה ושכר דירה בדמשק, ליד בנייני המטכ"ל. בתוך זמן קצר התחבר לקבוצה של אנשי מפתח בצבא ובצמרת הפוליטית בסוריה, שאיתם גם יצא לטיולים ברחבי סוריה, וכך שאב מהם מידע. אחת לחצי שנה יצא לנסיעת עסקים לאירופה, שאפשרה לו מפגש עם מפעיליו וביקור אצל משפחתו בבת ים.
הוא העביר לישראל ידיעות משמעותיות על תנועות הצבא וחיל האוויר הסורי, מינוי מפקדים, נשק ואמצעי לחימה, ועוד. נלכד בסוף ינואר 1965 ועבר עינויים קשים בכלא. ב־18 במאי הוצא להורג בתלייה ונקבר בדמשק. לאחר מותו הועלה לדרגת סא"ל.
פרויקט "70 שנים, 70 פנים" יפורסם במלואו בימים הקרובים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו