"שרנו את כל המופע פעמיים"

ביום השחרור שלי מלהקת הנח"ל היה נדמה לי שעולם הבמה כבר נמצא מאחוריי. את מטרתי הגשמתי, הגעתי ללהקת הנח"ל הנערצת, שיחקתי, שרתי, ועתה הגיעה השעה לעשות משהו רציני, כמו שרצו בבית. ללמוד "מקצוע שיש בו עתיד", ורצוי כזה שיש בו קביעות. אחרי מותו של אבי עבר אוצר הספרים שלו לאוניברסיטה העברית, על פי צוואתו, ואני קיבלתי בתמורה מלגת לימודים לאותה אוניברסיטה, שבזכותה נרשמתי ללימודי יהדות ומזרחנות. ראיתי בכך הזדמנות לשוב אל הנתיב שממנו פרשתי עם גיוסי ללהקה ולהגשים את חלומם של הוריי שאהיה למזרחן. אבל הגורל רצה אחרת.

העבודה עם נעמי פולני בלהקת הנח"ל הותירה בי ובשאר חבריי ללהקה רושם עז. נעמי היתה נערצת עלינו בזכות אישיותה הכריזמטית וחריפות שכלה, ובעיקר בזכות החדשנות שהביאה ללהקה הצבאית. היא היתה כוריאוגרפית במקצועה, ולתקופה קצרה אף היתה ידידה אהובה שלי. נעמי הביאה ללהקת הנח"ל את רעיון "איורו" של הפזמון, האילוסטרציה, את האפשרות ליצור תנועה, אווירה ומצב רוח המבטאים את רוחו של השיר.

אהבנו מאוד את העבודה עם נעמי. אני וחבריי ללהקה - חנן גולדבלט, ישראל פוליאקוב (פולי), עמירם ספקטור ותובל פטר, העלינו את הרעיון להמשיך לעבוד איתה עם שחרורנו מהצבא. לא היתה לנו כל מחשבה מסחרית; רצינו רק לשיר עם נעמי, להיות עם נעמי, ללמוד אצל נעמי. בדחילו ורחימו פנינו אליה וביקשנו שתעבוד איתנו במסגרת הרכב חדש שנקים.

כשראינו שהיא מהרהרת אם כדאי לה לעבוד מרצונה עם פרועים שכמותנו, הבטחנו לה שנהיה ממושמעים ונעשה כל שתבקש, ובלבד שהאװירה המיוחדת ההיא, שממנה נהנינו כל כך בלהקת הנח"ל, תימשך. לשמחתנו, נעמי נעתרה לבסוף לפניותינו.

להרכב החדש צירפנו שלושה חברים מלהקות צבאיות אחרות, שהכרנו במהלך שירותנו: שייקה לוי, שהיה בלהקת פיקוד מרכז, ויוסי צמח וצביקה גרטל מלהקת גייסות השריון. עלי הטילה נעמי לשמש "מפקד" הלהקה, מין המשך טבעי לתפקידי בלהקה הצבאית. למותר לציין שזה החמיא לי מאוד.

•  •  •

במשך חודשים רבים קיימנו חזרות וביצענו עשרות שירים שונים, כשלכל שיר יצרה נעמי העמדה מיוחדת וצבע משלו. אנחנו עמדנו במילתנו והיינו ממושמעים. מעולם לא ערערנו על החלטה של נעמי. מעולם לא הצענו לה שיר או העמדה חלופית לאלה שהציעה לנו. היא היתה כל כך נערצת ומוחלטת, שלא העזנו. איש מעולם גם לא שאל אותנו אם שמה של הלהקה, התרנגולים (שנלקח מתוך "שיר התרנגול"), מצא חן בעינינו.

הבטנו בה בעיניים מעריצות. כשהיתה מכנסת אותנו במעגל, היינו בולעים בצמא את הערות הבימוי שלה. היינו מאוהבים בה ונאבקנו על ליבה. לעיתים, בשובנו מההופעות, היתה ממתינה לנו עם קוניאק וביסקוויטים, בעודה סורגת לכל אחד מאיתנו כובע עם פרח רקום, ועליו האות הראשונה של שמו. אז היינו בודקים בהיחבא, למי רקמה פרח יפה יותר.

למעשה, לא היתה לה כוונה להעביר אותנו משלב החזרות להופעות: אלה כלל לא עניינו אותה. "הופעות והצגות הן עבודת פקידות", היתה אומרת לנו. "מה שחשוב באמת הוא היצירה תוך כדי החזרות ותהליך העבודה המשותף על השירה, על התנועה ועל ההגשה".

נעמי היתה מגיעה לחזרה על שיר חדש כשכל ההעמדה מוכנה, מפורטת לפרטי פרטים, כל שורה עם שם הזמר לצידה. את כל הקולות וההרמוניה שהיו בראשה לימדה אותנו בליווי האקורדיון שלה. כמה יופי היה באקורדיון של נעמי, בצירופים המופלאים שקשרה לקולותינו השונים. עד היום אין מתחרים לקסם התם והאמיתי ההוא.

פעם שרנו במשך חצי יום את אותו השיר, וכשהערתי לה מתוקף תפקידי כ"מפקד" שאנחנו כבר יודעים את השיר היטב, אמרה לי: "אז מה? אני אוהבת להאזין לכם".

•  •  •

ייתכן שהיינו ממשיכים לעבוד איתה עוד זמן רב רק במסגרת של חזרות, אבל יד הגורל כיוונה את הדברים אחרת. באחד הימים הגיע לחזרה שלנו שחקן הקאמרי איצקו רחמימוב. בתום החזרה הוא ניגש אלינו ואמר: "מה שאני ראיתי ושמעתי פה עכשיו זו ההצגה הטובה ביותר בעיר. אתם לא נורמליים אם אתם לא מופיעים עם החומר הזה".

כשאמרנו לו שלא חשבנו על כך ושאין לנו אפילו אמרגן, הודיע איצקו מייד שהוא מקבל על עצמו את התפקיד. וכך היה.

ייחודו של המופע שלנו, מעבר לתנועה שבוימה בידה הקפדנית של נעמי, היה התבססותו אך ורק על שירים. בשונה מהלהקות הצבאיות ומלהקת בצל ירוק, שיצרו שעטנז של שירים ומערכונים, אנחנו רק שרנו, בלי להצחיק ובלי לבדר. זה היה צעד נועז באותה תקופה, ואם היו לנו ספקות באשר למידת ההצלחה שלו, לא העזנו להעלות אותם בפני נעמי.

במהלך החזרות החלה נעמי לתת לי עוד ועוד קטעי סולו. זה היה חידוש מבחינתי. לא ראיתי את עצמי כזמר באותה תקופה, והופתעתי כשהיא אמרה לי שאני יכול ואפילו חייב, לשיר. היא העניקה לי קטעי סולו בשירים "אליפלט", "זמר אהבה לים" ועוד.

כשהתחלתי לקבל שבחים על ביצועיי, גבר הביטחון העצמי שלי. הבנתי שנפתחה בפניי אפשרות שלא חשבתי עליה קודם - להיות גם זמר. לא שחקן ששר מדי פעם, אלא זמר של ממש.

נעמי בטחה בי וביכולת השירה שלי, והסיפור הבא מלמד עד כמה. יום אחד חשתי צרידות איומה. לא הייתי מסוגל לשיר והיה לי ברור שלא אוכל להופיע באותו ערב. הגעתי לביתה וביקשתי שתשחרר אותי מההופעה, אבל היא פסקה מייד: "אתה מופיע. אין לך שום בעיה. אתה שר מצוין, ואתה תשיר מצוין גם הערב". 

"אבל נעמי, אני באמת לא יכול לשיר", אמרתי.

"מי מבקש ממך לשיר?" שאלה. "פשוט תדבר את השיר או שתדקלם אותו. אתה לא צריך יותר מזה".

וכך היה. אף פעם לא שרתי יפה יותר מאשר באותו הערב, שבו סיפרתי את השיר בלי קול. למדתי שכאשר שרים ומתכוונים למה ששרים, וגם מבינים את ששרים, השיר מתנגן מעצמו, והמיתרים רק מסייעים.

•  •  •

מופע הבכורה של התרנגולים התקיים ב־16 במאי 1961, באולם נחמני בתל אביב, שהיה מלא עד אפס מקום. לא היה לנו מושג עד כמה ההופעה עוררה עניין, ורק כשראינו את הקהל הרב, הבנו שיש לנו ביד משהו מיוחד.

עלינו לבמה וביצענו את שיר הפתיחה, "שיר התרנגול", ואחריו את "ערב במסחה" ואת שאר שירי המופע. שמרנו בקפדנות על הוראותיה של נעמי, שהציצה מאחורי הקלעים ולא הפסיקה לזרוק לנו הערות תוך כדי הופעה.

בתום המופע התקבלנו במחיאות כפיים סוערות. הקהל פשוט קרא לנו לבמה שוב ושוב, ואנחנו עלינו וביצענו עוד שיר ועוד שיר, עד שביצענו את כל השירים שנית - דבר שמעולם לא חזרתי עליו במרוצת חמישים שנות הקריירה שלי. המופע, שתוכנן להימשך כשעה וחצי, נמשך בסופו של דבר כשלוש שעות.

לאחר הופעת הבכורה הפכנו לשם החם בבידור הישראלי. השירים שלנו הושמעו דרך קבע ברדיו, והיו ללהיטים. הופענו בהצלחה בכל הארץ, כשבחלק מההופעות חברנו להרכב מצליח אחר - שלישיית יוסי־חזקי־יונה, שכללה את יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי.

באחת הביקורות הראשונות עלינו, של מבקר התיאטרון נחמן בן עמי, שפורסמה בעיתון "מעריב" ב־22 במאי 1961, נכתב בין השאר: "אם התרנגולים יזכרו שמידת יכולתם המקצועית בתור זמרים־בדרנים היא עדיין קטנה, ואם הצלחתם הראשונית לא תסחרר את ראשם, יש סיכוי שהצוות הזה יהפוך ללהקת בידור ראויה לשמה". 

מתוך הספר "עוד אני פוסע - סיפור חיי", הוצאת ידיעות ספרים, 2017

•  •  •

יהורם גאון (78) הוא מהקולות שעיצבו את המוזיקה הישראלית, זוכה פרס ישראל לזמר עברי (2004), שחקן ומגיש רדיו. נחשב לאחד הזמרים הראשונים שחיברו בין מזרח למערב. 

נולד וגדל בירושלים, והתגורר בה שנים רבות. שירת בלהקת הנח"ל של שנות ה־50. לאחר שחרורו הצטרף ללהקת התרנגולים של נעמי פולני, ואחר כך הקים עם אריק איינשטיין ובני אמדורסקי את שלישיית גשר הירקון. רבים משיריו לאורך השנים הפכו לקלאסיקות - כמו "מעל פסגת הר הצופים", "הנני כאן", "בלדה לחובש" (שזכה בפסטיבל הזמר והפזמון של 1969), "עוד לא אהבתי די", "בפרדס ליד השוקת", "רוזה", "אלף נשיקות", "איפה את אהובה", "לא נפסיק לשיר" ועוד. 

גילם תפקידים ראשיים בקלאסיקות קולנועיות כמו "קזבלן" ו"מבצע יונתן", ובקומדיות טלוויזיוניות כמו "קרובים קרובים" ו"סברי מרנן". בשנות ה־90 היה חבר מועצת עיריית ירושלים ומחזיק תיק התרבות בעיר. מאז 1997 מגיש את התוכנית "גאון ברדיו".