יש בציבור דימוי רווח שנוגע למדענים זוכי פרס נובל: לכאורה הם יושבים מדושנים במגדלי השן, מנותקים משאר העולם, לא משתחררים מימיהם במעבדה הצפופה, עת עמלו לפצח את סודות היקום.
במציאות, אצל פרופ' עדה יונת, כמו יתר הזוכים הישראלים - ואני ביניהם - הדברים הפוכים לחלוטין. כל ששת זוכי הפרס בכימיה (אברהם הרשקו, אהרן צ'חנובר, אריה ורשל, מיכאל לויט, עדה יונת ואנוכי) חשופים מאוד לעיני הציבור. אנחנו לא מתרחקים מאיש, להפך. אנחנו מעבירים מאות הרצאות מדי שנה, משמשים שגרירי המדע והידע הישראליים בארץ ובחו"ל, רואים בפעילותנו שליחות לאומית.
אני מכיר את פרופ' יונת היטב. רצה הגורל ושנינו חיפאים. על עדה אפשר לומר שהיא הקדישה את חייה למדע, פשוטו כמשמעו. 15 שנים עמלה על הכנת הדגם של מבנה הריבוזום - ההישג הכביר, שהביא לה בסופו של דבר את הפרס הגדול. כמדען, אני יכול להעיד שזה המון זמן לייחד למען מטרה מדעית אחת.
היא פיצחה את מבנה החומר שמצוי בכל התאים החיים ואחראי ליצירת החלבונים בתא. בקהילה המדעית חיכו לה. היה ברור שכאשר תצליח במשימתה, הפרס יונח בטבעיות בחיקה. בכך, אגב, "זכתה" יותר ממני: במקרה שלי, של גילוי גבישים קוואזי־מחזוריים, הצמרת המדעית סירבה להכיר בתגליותיי, ואף נלחמה בי.
נוסף על הפרס עצמו, עדה אוחזת בשיא עולמי: היא האישה היחידה שזכתה בפרס נובל בכימיה שחיה בינינו כיום. קדמו לה שלוש מדעניות דגולות: הצרפתייה מארי קירי (1911), בתה אירן ז'וליו־קירי (1935), והבריטית דורותי קרופוט הודג'קין (1964). שרשרת נשית מפוארת, שעדה שלנו היא בהחלט חוליה מעוררת כבוד בה.
כזוכה נובל בעצמי, אני מכיר היטב מגופי מה חשה עדה ביום שבו התבשרה על הזכייה. דבר כזה לא שוכחים לעולם: הרגע שבו מצלצל פתאום הטלפון, וקול זר אומר במבטא שבדי מודגש - "מדברים מהאקדמיה השבדית למדעים, אנא המתן על הקו להודעה חשובה מאוד". ואז הבשורה הרשמית, ההלם והתדהמה, הבקשה שלא תפיץ את הדברים הלאה עד להודעה לתקשורת - והתחושה הפנימית, שבעוד זמן קצר יתהפכו עליך חייך.
גם אותה, כמוני, העסיקה בוודאי השאלה מה עושים אחרי הנובל. לְמה נשאר עוד לצפות מכאן והלאה. לדידי, ההגדרה של הנובל היא מתן רישיון לפעול כרצונך בשדה החינוכי. אני בחרתי במטרה שגם עדה שותפה לתחושת השליחות בה: הפצת בשורת המדע בקרב צעירים בישראל וברחבי העולם. יש היום המוני צעירים תאבי מדע, שלומדים יותר מדעים ויותר מתמטיקה. אפשר ממש לחוש בהתעוררות בתחום הזה.
יש עוד הרבה מאוד מדענים טובים בארץ, שרמתם מצדיקה נובל. אבל חייבים לומר בקול צלול: סיכוייו של מדען יהודי בעולם לזכות בנובל גדולים פי 10 מאלה של מדען יהודי בישראל. ההסבר פשוט: אין בארץ משאבים ראויים למדע גדול, ובפרט חסר הציוד שיכול לשמש חוקרים כראוי. אכן, מדובר בציוד יקר, אבל התוצאה לטווח ארוך מצדיקה את המחיר.
מדברים הרבה על "בריחת מוחות" של צעירים מבריקים מהארץ. בפועל, המגמה הפוכה: המון צעירים ישראלים שסיימו פוסט־דוקטורט בחו"ל מעוניינים לחזור לכאן כדי לעבוד - אבל אין להם ממש לאן.
על ישראל להשקיע בהקמת מרכזי מחקר, בדומה למדינות רבות בעולם, כולל אלה שלא נחשבות למפותחות ביותר. דרושים כאן לפחות שני מרכזי מחקר אזרחיים גדולים, שיפעלו לצד אלו הצבאיים, שעושים עבודה מופלאה.
יש לנו בארץ מוחות נפלאים - הבה נדאג לטפח ולקדם אותם. ואז עדה, אני ושאר הישראלים שזכו בפרס נזכה לראות את ההתרחבות המהירה של מועדון הנובל הישראלי.
• • •
עדה יונת (78) היא ביוכימאית ישראלית, זוכת פרס נובל בכימיה על תרומתה לגילוי המבנה ואופן פעולתו של הריבוזום - האחראי ליצירת חלבונים בתאי יצורים חיים. נולדה בירושלים, למדה באוניברסיטה העברית והשלימה דוקטורט בהצטיינות במכון ויצמן למדע ברחובות.
ב־1970 ייסדה את המעבדה הראשונה בארץ לחקר מבנה חלבונים. מ־1984 היא פרופסור מן המניין במכון, וכיום מתמקדת בפעילות מדעית חינוכית - בדגש על צעירים - בארץ ובעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו