"אהוד כתב שירים שמחים, עצובים ועמוקים. הוא נגע בכולם"

חלק משיריו היפים ביותר של אהוד מנור היו על בנימינה, וכך גם "אבניבי", שכתב ב־1978. זה היה שיר אהבה למקום שבו גדל, לשנות נעוריו, כשהוא וחבריו דיברו בשפת ה־ב'. בהימורים לפני האירוויזיון בפאריז השיר הגיע למקום ה־36. לכן ההתרגשות וההפתעה מהניצחון היו גדולות כל כך. אהוד חגג עם כל המשלחת על הבמה, ואנחנו חגגנו כאן בבית. כולם זרמו לבית שלנו, ועשינו מסיבה עד הבוקר.

זו היתה הזכייה הראשונה של ישראל והשיר הרביעי שאהוד שולח לאירוויזיון, אחרי "אי שם" של אילנית ב־1973, בתחרות הראשונה שבה השתתפה ישראל, "את ואני" של שלמה ארצי ב־1975, ו"אמור שלום" של שוקולד מנטה מסטיק ב־1976.

ב־1983 הוא כתב את "חי" עם אבי טולדנו, בביצוע הנהדר של עופרה חזה, שזכתה במקום השני. ב־1988 הוא כתב לירדנה ארזי את "בן אדם", וב־1992 הוא כתב לדפנה דקל את "זה רק ספורט".

אהוד נגע בכולם ודיבר אל כולם. הוא כתב שירים שמחים לתחרויות זמר ושירים עצובים ועמוקים. את ההוקרה הגדולה הוא קיבל בפרס ישראל ב־1998. זה היה אחד הימים המרגשים בחיינו. אהוד התרגש, אבל השמחה שלו היתה מהולה בעצב. הוא מייד אמר לי: "אני שמח מאוד, אבל מרגיש שקיבלתי את הפרס בזכות אח שלי, יהודה". הוא כל הזמן חשב על יודל'ה, אחיו הצעיר, שנהרג במלחמת ההתשה. אפילו כשאהוד אולמרט, שהיה חבר ילדות שלו מבנימינה, העניק לו את הפרס, ראיתי אצלו עצב.

אהוד כתב את השירים שלו בצורה אישית מאוד. הוא סיפר את סיפור חייו ומשפחתו דרך השירים. "מישהו" נכתב בעקבות מות אביו כשהיה נער, "אחי הצעיר יהודה", "בן יפה נולד", "גשם אחרון" ושירים אחרים וכל כך נוגעים ויפים - על אחיו. הוא כתב יותר מ־1,000 שירים על משהו אישי שלו, שלנו, ורבים מהם הפכו לנכס צאן ברזל.

לא היה יום שבו הוא לא כתב. הוא נהג לקום כל יום ב־5 בבוקר ולכתוב במטבח או בפינת האוכל. ב־7 בבוקר היה מביא לי את הקפה עם כל העיתונים, אחר כך נוסע לקול ישראל, שם היתה לו תוכנית יומית, ואז חוזר הביתה או נוסע לראות את הנכדים, שהיו אהבת חייו הגדולה. בצהריים הוא היה ישן בין 2 ל־4, ובערב, כמעט כל ערב, היינו הולכים לתיאטרון או לקולנוע.

בלילה הוא היה מוריד את הכלבים לטיול - ואחרי כל זה, יושב לכתוב עוד שירים. לפעמים היה קם באמצע הלילה, כי המוח שלו קדח מאיזה שיר שעליו חשב ושאותו היה חייב לכתוב. גם בלילה שבו הוא נפטר מדום לב, הוא עוד כתב שני שירים.

הבית שלנו היה בית פתוח וכולם התארחו אצלנו. גידי גוב בא לשחק אטארי עם ידי, הבן שלנו, ומתי כספי התיישב לעבוד עם אהוד על שירים, ונורית הירש כמובן. אין זמר שלא היה אצלנו בבית. מתי היה מצחיק את אהוד, היה מתקשר ומספר לו בדיחות שנמשכו בערך רבע שעה כל אחת, ואהוד היה מתפקע מצחוק.

לאהוד היה ידע שקשה לתאר. הוא היה איש משכיל, אבל הקפיד תמיד על צניעות ולא השוויץ בזה. במקור הוא בכלל לא חלם לכתוב שירים. לא התכוון להיות פזמונאי, מתרגם וכל שלל הדברים הנפלאים שיצר ועשה בחייו. הוא נחת בניו יורק בתחילת שנות ה־60 כדי ללמוד תקשורת, רצה בכלל להיות זמר או שחקן קולנוע. שם הכרנו. אני למדתי תיאטרון, והפיקו לי תקליט.

אהוד תרגם לי שני שירים, ואחרי שבוע הוא כתב לי את השיר המקצועי הראשון שלו: "האור שבעיניך". התחתָנו ב־1965 וחזרנו לארץ, ויחד עם נורית הירש הוא כתב את "הבתים שנגמרו ליד הים", שמאוד הצליח והפך לשלאגר. משם כבר נסללה דרכו.   

יש משפט אחד מתוך השיר שלו "עד סוף הקיץ", שאותו הוא אהב במיוחד: "הנה אנחנו שניים, שלובי צילי ידיים, מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב". 

אהוד היה איש מדהים. אהבתי אותו כל כך. אני חסרה אותו כבר 13 שנים, ועד היום לא מצליחה לעכל. ומתגעגעת מאוד.

•  •  •

אהוד מנור, חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי (1998), היה הפזמונאי הפורה ביותר בישראל. הוא כתב ותרגם למעלה מ־1,000 שירים, רבים מהם כבשו את מצעדי הפזמונים. עסק גם בעריכה ובהגשה ברדיו ובטלוויזיה. נולד ב־1941 וגדל במושבה בנימינה, שעליה כתב שירים רבים ("ימי בנימינה", "הבית ליד המסילה" ועוד). כשהיה נער נפטר אביו, וב־1968 נפל אחיו הצעיר יהודה במלחמת ההתשה. מנור כתב על אחיו כמה מהיפים שבשיריו - "אחי הצעיר יהודה", "בן יפה נולד", "אין לי ארץ אחרת", ועוד. הוא הגיש תוכניות יומיות בקול ישראל, ובטלוויזיה הגיש את "הערב עם", "מפגש אמנים", מסך גדול מסך קטן", "עד פופ" ותוכניות רבות אחרות בערוץ הראשון. נפטר בשנת 2005 מדום לב, בגיל 63.