"אני קורא לקב"ה עשרות פעמים ביממה, מבקש שיציל אותי. יש בי דחף חזק לחיים"

"אני לא חושב על העולם הבא", אמר לי הרב אביחי רונצקי ז"ל, כשנפגשנו ביום ראשון בשבוע שעבר בביתו שביישוב איתמר. הוא נראה חלוש אחרי עוד לילה נטול שינה והיה מחובר לעירוי כימותרפיה, שטפטף אל הווריד ולצינורות שסייעו לו בעיכול. למרות הקושי הפיזי, ניכר היה שחשוב לו מאוד לדבר. קרוב לארבע שעות הוא שטח את דעותיו כמעט בכל נושא - הכל כשחיוך כאוב נסוך על פניו. 

"עדיין אין לי מחשבות על העולם שמעבר, ואני מקווה שלא יהיו לי. באחת ההזדמנויות אשתי זרקה לי: 'צריך לדבר קצת על מה שיהיה'. עניתי לה: 'על מה?' ולא דיברנו. אני לא מדבר או כותב על החיים שאחרי, אני חי את היומיום שלי. חי בשביל ללמוד, בשביל להיות לעזר לאנשים. אני לא חושב על המוות.

"לא צריך לחכות למוות כדי להעביר מסרים חשובים. כבר הרבה שנים אני כותב יומנים ושירים. זה תחביב. בשנתיים האחרונות הדחף לכתוב גדול יותר. כשאתה במקום אחר בחיים שלך, עם מחלה שמאיימת על חייך, הדברים מקבלים משמעות אחרת".

שמונה ימים אחרי השיחה ההיא, ביום ראשון השבוע, הלך הרב רונצקי לעולמו, בתום מאבק עיקש וממושך בסרטן. הראיון האחרון איתו הפך לפתע לצוואה מטלטלת ורווית משמעות.

•  •  •

בן 66 היה רונצקי במותו. נשוי לרונית 42 שנים, אב לשישה וסב ל־26 נכדים - 24 מהם גרים באיתמר. הנכדים הרבים שהו תדיר בביתו והפיחו חיוך על פניו עם כל ליטוף שהעביר על ראשם.

הוא נולד בחיפה, להורים חילונים ניצולי שואה. בגיל 14 הצטרף לפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי. התגייס לקומנדו הימי, ובהמשך עבר לצנחנים. בתום קורס קצינים שב לגדוד 890 של החטיבה כמפקד מחלקה. במלחמת יום כיפור היה מפקד פלוגה בסיירת שקד. 

"המון תמונות רצות לי בראש מתקופת הצבא, את חלקן תיארתי בארבעת היומנים שכתבתי. למשל, איך באימון של הכשרת לוחמים בשייטת, בלילה שחור וסגרירי, אנחנו עמוק במימי נמל חיפה, קשורים בחבל זוגות־זוגות ומתקדמים לעבר אונייה שעוגנת ברציף. עולים רק מדי פעם אל פני המים, לראות את המשך הדרך. 

"אני זוכר את ההתכנסות בסוף מלחמת יום כיפור באזור תעלת סואץ. ישבנו כל הלוחמים וספרנו את מי שלא חזר מהקרב. שם נבט בי הרעיון של חזרה בתשובה.

"זה לא קרה בבום. לא נפל עלי כלום, ולא ניצלתי ממשהו בנס. זה היה תהליך שהחל בצבא, כשהייתי מפקד ודיברתי מול חיילים על ערכי לחימה, על רעות, מולדת, דבקות במשימה. פתאום הרגשתי שאלו מילים שהתחנכתי וגדלתי עליהן, אבל לא הצלחתי להגיע לעומק המשמעות שלהן. למה? בשביל מה? חשתי מין אבן על הלב. 

"המלחמה היתה גורם משמעותי בתהליך החזרה בתשובה שעברתי. אתה מאבד את הביטחון העצמי, עם שלם מאבד אותו, המדינה כמעט נכבשה, ומתחילות מחשבות על זה שנשארת בחיים כדי לא להמשיך את החיים כפי שהיו. זו היתה טראומה כללית ואישית. שמונה חברים שלי מהפנימייה הצבאית נהרגו. היו לנו כ־2,500 הרוגים.

"במשך זמן העניין קינן בי. ברקע היתה ידיעה על קיומו של אלוהים, וסקרנות כבר מתקופת הפנימייה הצבאית. אחרי הצבא עבדתי במרתפי בנק ישראל, עם חבורה של חיילים שעברו גם הם את המלחמה. העלינו זיכרונות מהמסעות בצבא, מהמלחמה, מהחברים ההרוגים והפצועים - ופתאום הרגשתי דחף חזק לכסות את הראש. הוצאתי ממחטה מהכיס והנחתי אותה על השיער. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי משהו שדומה לכיפה, והלב שלי הלם במהירות".

רונצקי התקרב לחברים דתיים, בחן את אורח חייהם, ועם אשתו רונית, שהיתה פקידה בפלוגה שלו, החל להתחזק ולחזור בתשובה. הוא נזכר במפגש משמעותי באותם ימים אצל הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב.

"חבר הביא אותי אליו לקבלת קהל, ורגע לפני שנכנסתי, מישהו שם לי על הראש כיפה קטנה כזאת, שישבה לא במקום. נכנסתי לרב, הוא הביט בי, חייך ואמר: 'אתה יודע שאין חיוב מהתורה לשים כיפה. לפעמים העובדה ששמים כיפה מבדילה בין יהודים בתוך עם ישראל'. 

"הרב המשיך להתעניין בי ובתוכניותיי לעתיד, ואז סיימנו. זה היה מפגש שהותיר בי רושם חזק. אחד הדברים שנתנו לי כיוון סופי לחזרה בתשובה. בגדול, זו היתה ההבנה שלעם היהודי יש תפקיד משמעותי כאן".

"לקחתי בחשבון הכל, אבל הייתי אופטימי". הלווייתו של הרב רונצקי, השבוע

אחרי שחרורו מצה"ל עבר לעסוק בחינוך. למד בישיבת מרכז הרב והיה שותף בהקמת היישוב איתמר בשומרון. לפני 20 שנה הקים שם ישיבה גבוהה ועמד בראשה עד 2006.

"באותם ימים קיבלתי שיחת טלפון חשובה. על הקו היה הרב אלי סדן, ראש המכינה בעלי. הוא שאל אותי אם אסכים להיות הרב הצבאי הראשי. אמר שדיבר עם אלעזר שטרן, שהיה אז ראש אכ"א, והם חשבו שמי שהכי נכון לתקופה הזאת זה אני.

"אני מניח שזה בגלל שהייתי ראש ישיבה מהתנחלות, עם זקן לבן ארוך, והם חשבו שזה מה שיעזור לשקם את היחסים בין הציונות הדתית לצבא".

רונצקי קיבל על עצמו את התפקיד. "החלטתי להפוך את הרבנות הצבאית לקרבית יותר. שהרבנים הצבאיים יהיו כאלה שעשו מסלול קרבי. נכון שזה בא על חשבון רבנים חרדים שהיו בצבא, אבל סברתי שהרבנים החרדים יכולים להיות בתפקידי כשרות, זיהוי חללים וכדומה. רב של יחידה קרבית צריך להיות כזה שחווה מה שחייל קרבי חֹווה. 

"השתדלתי להיות עם החיילים בשטח. השתתפתי איתם בתרגילים, ובמבצע עופרת יצוקה נכנסתי איתם לתוך עזה, דילגנו מבית לבית. אני לוחם באופיי. המפקדים רצו שאבוא, העבירו אותי בטנקים מבית לבית.

"אני זוכר שבת שהייתי עם הפלוגה של אהרון קרוב, הפצוע הקשה ביותר במבצע. זו היתה פלוגה חבוטה, המ"מ נפצע אנושות, ועוד חייל נהרג. הייתי איתם בבית בעזה בשבת. לילה שלם רק ישבתי איתם ודיברנו. אלה חבר'ה צעירים שצריכים הקשבה. אתה מספר מניסיונך, מעברך, מדבר על ערכים. כך עברתי ממקום למקום, הרגשתי שזה מחזק אותם מאוד.

"עם הפלוגה של אהרון קרוב עשינו קידוש בבית נטוש. חושך מוחלט, קצת פנסים קטנים, ובזמן שאנחנו לבושים באפודים וקסדות, אנחנו שרים בשקט ושומעים יריות מכל הצדדים. מבחינתי זה היה לתת חיבוק גדול של אבא, שנמצא איתם בעת צרתם".

•  •  •

אירוע צבאי נוסף שנצרב בזיכרונו היה הקרב הקשה בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכו נהרגו שמונה חיילים מגדוד 51 של גולני. "בבוקר נסעתי לקיבוץ יראון, לשם הביאו את הגופות. ביקשתי מאנשי הרבנות שייתנו לי לטפל בחללים, ואז נכנסתי לאוהל והלכתי בין ההרוגים. תחושה נוראית, שמתערבבת עם קדושה של אנשים שמסרו את נפשם על הגנת הארץ. 

"במסגרת הליך הזיהוי זיהיתי גם את רס"ן רועי קליין, שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו. פניו היו שלוות, פלג גופו התחתון מלא רסיסי מתכת. השָליש של הגדוד נכנס, זיהה אותו, אמר: 'זה המפקד שלי' - והצדיע. לא הצלחתי לעצור את הדמעות".

כל האירועים שחווה הכינו אותו לקרב הגדול של חייו - מול הסרטן, שהתגלה בגופו במקרה כשביקש לתרום כליה.

"נאבקתי חודשים רבים כדי לתרום כליה. הבעיה היתה התקף לב שעברתי לפני כ־15 שנה. אבל לא ויתרתי, עברתי בין ועדות חריגות שונות, התווכחתי עם רופאים, ובסוף הצלחתי לשכנע אותם שאני כשיר לתרומה".

"רב של יחידה קרבית צריך להיות כזה שחווה מה שחייל קרבי חווה". בתפקידו כרב הצבאי הראשי

רונצקי רצה לתרום כליה לבנו, אולם אחרי שנבדק ונמצא לא מתאים, מי שהיה אמור לקבל את הכליה הוא ערבי ישראלי, תושב ג'לג'וליה. "בחברה הערבית לא תורמים איברים, ובחברה הישראלית לא תורמים לערבים, אז החלטתי אני לתרום לו. ידעתי שהוא אבא לילדים, איש הגון, ושמעתי שהוא סובל מאוד, ורחמיי היו עליו. חשבתי לעצמי שזה קידוש שם שמיים גדול, שדווקא רב מהתנחלות יתרום לאדם ערבי".

מה היו התגובות?

"אנשים הרימו גבה. אמרו לי, 'עניי עירך קודמים'. זה נכון, אבל זה מקרה ייחודי. חשבתי שזה קידוש שם שמיים".

ביומנים שהותיר מתאר הרב רונצקי את המאבק שלו לתרום כליה מול ועדות המדינה העקשניות, מול נפרולוגים (רופאי כליות) שאמרו ש"בגיל כזה הוא אמור לשחק עם הנכדים" ורופאים אחרים שחשבו שהוא פשוט השתגע. לבסוף הצליח לשכנע את כולם.

"הבדיקה האחרונה לפני הניתוח להוצאת הכליה היתה בדיקה בטשטוש. כשהעירו אותי, ראיתי על פניו של הבודק שהם לא כתמול שלשום. שאלתי מייד מה קורה, והבנתי שמשהו לא בסדר.

"ניסו להתחמק, לא להגיד לי. אחר כך מלמלו שיש משהו במעי, אבל צריך קודם ביופסיה כדי לדעת בדיוק. אמרתי להם שהייתי תת־אלוף בצבא, ראיתי אנשים נהרגים לידי, אני אעמוד בזה. הם אמרו 'סרטן'.

"הדבר הראשון שעלה לי בראש זה, 'אוי, אני לא אוכל לתרום את הכליה'. לא מעבר לזה. הייתי כל כך בתוך עניין התרומה, שברגע הראשון לא הרגשתי חשש על עצמי, רק עצב על זה שלא אתרום.

"לאחר מכן, כשאתה מעכל את הבשורה, זה אחרת. כעבור כמה שעות הודעתי לילדים. אמרתי להם: 'חליתי'. זהו".

•  •  •

כאן החל המסע האמיץ של רונצקי למלחמה במחלה. הוא נותח להוצאת הגידול ועבר טיפולי כימותרפיה במשך חצי שנה, עד שנראה היה שמצבו משתפר.

"נסעתי עם אשתי ליוון, להירגע אחרי התקופה הארוכה והמתישה של הטיפולים. אחרי שבוע שם התחילו כאבים חזקים בכתף, חזקים מאוד. חזרנו מייד, אשפזו אותי ועשו לי סדרה של בדיקות. מצאו שתי גרורות בכבד, ועוד פיזור של גידולים בבטן. 

"הבנתי שזה כבר סיפור אחר, כבד זה יותר מורכב. הראש עובד שעות נוספות. אתה בסטטוס אחר, של חולה פעם שנייה, וזה יותר מסובך. חושבים על הסכנה. אבל עברתי דברים בצבא, הייתי מ"פ במלחמת יום כיפור, ראיתי חברים הרוגים. אתה מפתח איתנות. גם ידעתי שאני בידיים של רופאים טובים. לא היה לי חשש, למרות שאמרו לי מראש שהכל יכול לקרות.

"עברתי שני ניתוחים בכבד, ניתוחים קשים מאוד. לקחתי בחשבון הכל, אבל הייתי אופטימי. לא עשיתי פרידה מהמשפחה לפני הניתוח, רק איחולי 'בהצלחה'". 

הרופאים אמרו לך שאפשר להחלים מזה?

"הרופאים לא רוצים לומר ולא יודעים. התגובות לכימותרפיה מאוד אינדיבידואליות. לפני כמה ימים הייתי בטיפול נוסף, ופתאום לא הצלחתי לדבר. הרופאים נבהלו מזה. נכנסו, יצאו, אמרו שהם לא מכירים תופעה כזאת. אני מקבל חומרים חזקים, בתקווה שזה ירגיע את המחלה. אין מרפא, אבל אולי זה ייתן הרגעה. 

"אני מבקש מהקדוש ברוך הוא ישועת חיים, שיציל אותי. מה בסך הכל אני רוצה לעשות בחיים? להיות לעזר לאנשים ולהמשיך ללמוד תורה. אתמול סיימתי מסכת ביצה. אני כל הזמן לומד, גם בישיבה, מעביר שיעורים. זה לא הכי קל, אבל זה נותן לי חיוּת". 

•  •  •

השיחה שלנו מתגלגלת לימיו כרב הצבאי הראשי, ולעובדה שלקח לטיפולו, באופן אישי, קרוב וכמעט יומיומי, את סוגיית המשפחות השכולות.

"לפעמים, בסוף העבודה, הייתי נוסע למשפחה שכולה, סתם ככה לביקור, בלי קצינת נפגעים או תיאום מראש. זה היה חשוב לי. ראיתי שבשיחות, בהקשבה, בביקורים, אפשר לתת להם כוח להתמודד עם האובדן הנורא". 

הם לא שאלו אותך שאלות קשות, כמו למה הקב"ה עשה להם את זה?

"השכול מזמין המון שאלות על החיים. אין לי תשובה לשאלה 'איפה אלוהים?'. גם כשחברים שלי נהרגו עלתה השאלה הזאת, אבל יש תשובות רחבות ומעמיקות על זה שהקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיונות, ושלכל אחד בחיים יש את הזמן שלו. יש כאלה שעושים בזמן קצר מה שאחרים לא עושים ב־120 שנים".

ולך אין שאלות באמונה?

"אני קרוב היום לקב"ה יותר ממה שהייתי לפני המחלה. אני קורא לו עשרות פעמים ביממה, מדבר איתו, מבקש ממנו שיציל אותי, שיציל את החיים שלי, שייתן לי עוד שנות חיים. יש בי דחף חזק לחיים. אני רוצה להיות עזר לאנשים, רוצה ללמוד".

ולא עוברת בך המחשבה "למה עשית לי את זה"?

"אני חושב שהשאלה הזו מיותרת. יש המון אנשי מופת אמיתיים שחולים במחלה הזאת או במחלה אחרת, או שנהרגים באופן פתאומי בתאונות.

"התפילות שלי היום יותר איטיות, המילים דגושות, יוצאות מהפה שלי לאט יותר. אני מקפיד על דברים יותר ממה שהקפדתי פעם, מבקש מהשם שיהיה טוב כלפיי. אז אני צריך לעשות יותר לגבי מה שהוא מבקש מאיתנו".

וכל זה במטרה להיכנס בשערי גן העדן?

"אמרתי לך, אני לא חושב על העולם הבא. אני לא מדבר או כותב על החיים שאחרי". 

ב־2012 הצטרף רונצקי לשני אלמונים באותה עת - נפתלי בנט, אז ראש המטה של נתניהו, ואיילת שקד, אז יו"ר "ישראל שלי" - בהקמת תנועה חדשה בשם "הישראלים", שהיתה אמורה להיות משותפת לדתיים ולחילונים.

"בנט התקשר אלי, לא ידעתי אז מי הוא, ורצה שניפגש. הוא בא לישיבה שלי באיתמר ואמר: 'אני רוצה להקים מפלגה, הישראלים, ואני רוצה שתצטרף'. הבאתי אותו אלי הביתה כדי שאשתי תכיר אותו, והיא מאוד התרשמה מהמידות שלו. הוא איש מיוחד, אני מכיר אותו כמו את כף ידי. הוא איש חזון. 

"הוא ביקש שאתן תשובה חיובית כבר באותו יום. אני בכלל הייתי ראש ישיבה, אבל בדיוק השתחררתי מצה"ל ונשאתי איתי תחושת שליחות.

"לקחנו משרדים והתחלנו לעבוד. נפתלי הביא את איילת, וגם ממנה התרשמתי מאוד. זאת היתה אמורה להיות תקופת בחירות, אבל אז שאול מופז הצטרף במפתיע לנתניהו, והבחירות בוטלו. 

"לאחר מכן התלבטנו אם לרוץ כתנועה עצמאית או להצטרף לבית היהודי. ישבנו ליד ביתה של איילת על גדות הירקון, והוחלט על האפשרות השנייה, למרות שאני חשבתי שזה לא כדאי. מאוד האמנתי ברעיון של 'הישראלים', תנועה לא סקטוריאלית, משהו רחב יותר. לא רק של דתיים".

יכול להיות שזה מה שתוקע היום את בנט ושקד?

"לא רק 'יכול להיות'. טוב שיש מפלגה דתית, אבל הם צריכים להוביל משהו גדול יותר. שניהם יכולים להיות ראש ממשלה. מההתחלה ראיתי בנפתלי תכונות של ראש ממשלה. הוא דתי לייט, אבל יש לו נפש יהודייה הרבה יותר מאנשים אחרים שאני מכיר. גם לאיילת יש נפש יהודייה, היא מחוברת לעם היהודי, למסורת. 

"הצד הפוליטי הדתי רק תוקע אותם. ברגע שאתה חבר במפלגה דתית, אתה מחויב להילחם נגד דברים שלא בטוח שאחרת היית נלחם בהם".

למשל?

"למשל, סוגיית הלהט"בים. נכון שכמו ברוב העולם, ואפילו כמו בארה"ב, עוד לא מכירים בנישואים שלהם כצורת נישואים ממשית - אנחנו מדינה יהודית ויש קווים מסוימים שקשורים לזה. אבל מה הבעיה לתת להם זכויות כלכליות?

"אני חושב שאם המפלגה לא היתה דתית, היא היתה יכולה ללכת לקראתם, או לפחות לא לעשות מזה דגל אדום, כמו שעושים בבית היהודי". 

בתפקידך כרב הצבאי הראשי מחית נגד כתבה על קצין הומו בעיתון "במחנה".

"זה יצא מפרופורציה. אמרתי למפקד 'במחנה' שהעיתון מגיע אלי ואל משפחות דתיות נוספות, ולא בטוח שכולם רוצים שהילדים שלהם יקראו על זה. הוא אמר שהוא דווקא רוצה שבצבא יכירו את זה יותר.

"היום אני סבור שמדובר בנושא מורכב. מצד אחד ברור שהתורה אוסרת את זה, מצד שני זה קיים, גם בציבור הדתי, והם חווים קשיים אמיתיים. מצד אחד הם לא רוצים לעבור איסורים, ומצד שני זו המציאות שלהם. זה קשה".

בצבא טענו נגדך שהיית אחראי ל"הדתה". מחדיר תפילות בחיילים, מפתח ענף תודעה יהודית.

"לא טענו כלפיי, רק עיתון 'הארץ' קידש עלי מלחמה בלי להכיר אותי ואת פועלי בכלל. נכון שהקמנו את תחום התודעה היהודית, בשביל זה באתי לצבא, כדי שהצבא יהיה מחובר ליהדות שלו, לאו דווקא לדתיות שלו. ליהדות - כלומר, להכיר את התנ"ך ואת המקורות של העם היהודי. להבין בשביל מה אנחנו נלחמים.

"דן חלוץ קיבל אותי לרבנות. אמרתי לו: 'הרמטכ"ל, אני בא להקים תחום תודעה יהודית גדול, חזק ומשמעותי' - והוא בירך אותי על זה.

"סיפקנו בקושי 50 אחוזים מהביקוש שהגיע מחיילים, כמו שבתות עיון, סמינריונים, קורסים. אני התקבלתי בצבא עם הזקן, כמו שאני. מפקדים דתיים מתקבלים היום בצבא בכל מקום. יש עשרות מג"דים דתיים, יש מח"טים, וכולם מודים לקב"ה בנאום הכניסה לתפקיד. זה לא מרתיע אף אחד".

רבני הציונות הדתית טוענים שהצבא נהיה בעייתי יותר לחיילים דתיים, ובעיקר לחיילות דתיות. שיש בעיות של עירוב בין גברים לנשים. 

"אני חושב שהצבא נמצא היום במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר, בתקופה שאני שירתּי. אשתי, שהיתה פקידה פלוגתית שלי, גרה באוהל של הסגל, במיטה בפינה. לא היה אוהל נפרד, הכל היה יותר פרוץ. רק שזה לא פורסם. 

"עכשיו יש יותר רגישות, יש יותר דתיים בצבא. כשתלמידים שואלים אותי אם יש בעיה להתגייס לגולני או לצנחנים, אני אומר שלא. הם לא יחיו שם עם בנות, הם יפגשו אותן בקורסים בתור מדריכות שריון או מדריכות חי"ר, אבל גם אז הן יהיו לבושות כמו שצריך. זה יהיה בשעות נורמליות, ולא במפגש של אחד על אחד. אין עם זה שום בעיה".

חבריך הרבנים חושבים אחרת. חותמים על עצומות, תוקפים את הרמטכ"ל.

"אני חלוק עליהם. הם צודקים כשהם מדברים על גדודים מעורבים כמו קרקל, שם יכולות להיות בעיות צניעות. אבל לא מחייבים דתיים ללכת לשם".

הם דיברו על בה"ד 1. 

"אני מכיר את בה"ד 1 מקרוב. מי שבא בתלונות מגזים. הרבנים הגזימו, וגם המפקדים הדתיים בצבא לא מרוצים ממה שהם אומרים. המפקדים הדתיים אומרים שזה לא המצב, שאין אג'נדה לצבא לערבב נשים וגברים, ושהיועצת לענייני מגדר לא שולטת ברמטכ"ל. אין אג'נדה של חינוך מחדש, זה פשוט לא נכון. אני בעצמי דיברתי עם מפקדים דתיים".

•  •  •

באותה סוגיה ממש נעזר ברב רונצקי גם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט. "לפני חצי שנה הוא קרא לי לשיחה אישית של שעה וחצי. הוא מאוד כואב את מה שקורה בין הרבנים לצבא. הראה לי פרסומים עליו בעיתונות הדתית. כתבו שהוא 'גוזר הזקנים', 'מגייס בנות בכוח'. יש דברים ממש לא נכונים, וזה כאב לו. יצאתי משם בוכה ממש".

ומנגד, הרב קוסטינר, שהתבטא נגד שירות נשים דתיות, הודח מפיקוד על קורס רבנים צבאיים. 

"מי שהחליט להדיח אותו היה הרב הצבאי הראשי, אייל קרים, שהוא חבר אישי שלי. לא שאלתי אותו למה החליט כך, אני מניח שטעמיו עימו. אבל לדעתי זה לא בגלל ענייני נשים. קרים הוא קצין לויאלי לצבא, איש פתוח, ואני בטוח שהוא הסביר לרב קוסטינר שזה בגלל דברים נוספים, ולא רק בגלל ההתבטאויות בענייני נשים.

"מאוד האמנתי ברעיון של 'הישראלים', תנועה לא סקטוריאלית, משהו רחב יותר. לא רק של דתיים". בביתו באיתמר // צילום: מרים צחי

"אני מניח שהצבא היה מתנהל בצורה דומה אם איש שמאל היה מתבטא נגד שירות ביו"ש, או בעד סירוב פקודה. ודאי שלא היו מחזיקים אותו עוד שנייה אחת. יש דברים שחשוב לדעת איך אומרים, מתי אומרים, באיזה קונטקסט.

"החיילות הדתיות הלכו לצבא בעצמן. יש למישהו בעיה עם זה - שיעבור באולפנות ויעביר שיחות. שיכתוב על זה. אבל שלא יתקוף את הצבא. להגיד לרמטכ"ל להתפטר?! הרמטכ"ל איזנקוט הוא איש מידות. איש טוב לב, פתוח מאוד, עניו, קשוב. גם אם עשה טעות עם פקודת הזקָנים, לא צריך להשוות אותו לנאצי. אמו היא דתייה עם כיסוי ראש, אחותו חזרה בתשובה, הוא עצמו אוהב יהדות.

"לרב שמואל אליהו מותר להגיד מה שהוא רוצה, זאת זכותו. אני חושב שאם הוא היה פוגש את הרמטכ"ל לשיחת פנים אל פנים, הוא היה חושב אחרת. גם הרב אליהו הוא איש פתוח, יש לו מסירות נפש עצומה".

מה לדעתך נכנס ברבנים?

"אולי הם שומעים תלמידים, שחלקם מקבלים דברים בצורה קיצונית. סיפורים מתגלגלים ומתנפחים. אבל המציאות בצבא היא שונה. בצבא מחובקים דתיים וחילונים, ימין ושמאל. זה הצבא של כולם.

"לפני שנפגשתי עם הרמטכ"ל עשיתי שיעורי בית. צלצלתי לתלמידים שלי, שהיום הם קצינים בכירים בצבא, וביקשתי חומר. שאלתי אם באמת יש בעיה. זה לא המצב. היתה לי שיחה של שעתיים עם תת־אלוף, מפקד אוגדה. אדם רגיש, בחור מזרחי, מסורתי, שמכבד ואוהב את המסורת. הוא ממש בכה. אמר לי: 'הציונות הדתית הם החברים הכי טובים שלי, אני מיניתי אותם למג"דים בגולני, ואם הרבנים ימשיכו ככה הם יהרסו את מדינת ישראל'". 

מה חשבת כששמעת ביטויים כמו "שיגעו לנו את הבנות" ו"בחורילות"?

"כאב לי הלב". 

ומה דעתך על גיוס בנות דתיות לצה"ל?

"בחורה דתית שגדלה בחברה פתוחה, אין לה בעיה לשרת במודיעין או להיות מדריכת חי"ר. היא רגילה כל החיים למציאות של בנים ובנות ביחד. כיום הצבא אטרקטיבי, הוא מושך בנות, ועובדה שמספר הבנות הלך וגדל. 

"יש הרבה מקומות שבהם בנות יכולות ללכת עם חצאיות ולשמוע שיעורי תורה בצבא. אבל יש בנות, בעיקר בפריפריה, שמפסיקות להיות דתיות בצבא. וכאן השבר הגדול. הרב אליהו פוגש אותן, את הבנות האלה, ועל זה הוא קורא".

•  •  •

האשפוזים הארוכים, לצד הכתיבה הבלתי פוסקת, העלו ברב רונצקי מחשבות ותהיות על החיים בישראל. חלקן עלו אצלו ב־2015, כשלקח תרמיל ויצא עם אשתו למסע של שלושה חודשים בהודו. 

"רצינו לפגוש את עם ישראל. עשינו את זה פעם אחת במסלול 'שביל ישראל', ופעם שנייה במסע להודו. שם אתה מוצא את האנשים כמו שאי אפשר למצוא אותם בארץ. בלי אמצעים, בלי לחץ, בלי מסיכות ובלי מוסכמות.

"זו חוויה מדהימה, שמלמדת על הלחץ שאנחנו חיים בו בארץ. אנחנו חיים כאן לפי מוסכמות, לפי מסלול חיים קבוע שהחברה דורשת - לימודים, צבא, פסיכומטרי, לימודים. אפילו ללכת לישיבה במסלול הדתי זה חלק מהמוסכמות.

"בהודו אתה מוצא אנשים בקצב אחר, חיים בחופש. מישהי אמרה לי, 'לא התאפרתי כבר חודשיים', ואז אתה מבין איזה עול חברתי ישב עליה. אנחנו צריכים ללמוד מזה: להיות אתה, לחשוב, לדבר, להביע, להיות מי שאתה רוצה להיות, ללמוד מה שאתה רוצה ללמוד, לא בגלל לחץ של ההורים או לחץ חברתי".

אנחנו נפרדים באיחולי בריאות לעתיד ו"שניפגש בשמחות". דקות ספורות אחר כך הטלפון שלי מצלצל, רונצקי על הקו. מבקש לחדד את המסר. "כל מה שאני מנסה לעורר בשיחות שלי, וגם בראיון הזה, הוא למקד את המאמצים ב'בין אדם לחברו'. לחייך לאנשים. לברך כל אחד, גם זר, בברכת בוקר טוב. באתי לבית החולים, נכנסתי למעלית ואמרתי לאדם שהיה איתי 'בוקר טוב'. לרגע הוא נבהל, אולי אנחנו מכירים והוא לא יודע מאיפה. אבל אז חייכתי אליו, הוא חייך אלי - וזה כבר נראה בוקר יותר טוב. 

"צריך לפרגן לכל אחד - לשומר בקניון, לאיש ברחוב, לחבר בעבודה. אם כל אחד ישאל את רעהו 'אפשר לעזור במשהו?', אם תהיה אכפתיות בין אדם לחברו - הכל ייראה אחרת. זה ישנה את כל המדינה. הכלכלה תיראה אחרת, האנשים פחות ידאגו לעצמם ויחייכו יותר. בסופו של דבר, אין כמו המדינה הזאת. עם כל המחלוקות, יש כאן אנשים חמים ואוהבים. באירופה העיניים של האנשים כבויות".

judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו