לקראת אמצע הראיון, במרכזו של בית קפה ירושלמי, בּלַיְינֵשׁ זבדיה מתחילה לבכות. האישה החזקה והנמרצת שיושבת מולי מתייפחת חרישית, מתאמצת לחנוק את דמעותיה, מעט נבוכה מהעובדה שהיא מאפשרת לעצמה להישבר.
"את מתגעגעת אליו?" אני שואלת. "מאוד", היא עונה, מתכוונת לאביה המנוח, גטה, שדמותו מרחפת מעל כל השיחה. "אני מתגעגעת אליו, אל אמא, אל הדודה שקלטה אותי באשדוד מייד עם הנחיתה שלי בישראל. ובכלל, החזרה אל הימים הראשונים שלי בארץ - כשאני לא דוברת את השפה, ולא מכירה, והכל חדש וזר - מרגשת אותי עד היום".
זבדיה (49) עשתה היסטוריה בשנת 2012, כאשר מונתה לשגרירת ישראל באתיופיה ושירתה שם חמש שנים. מי שנולדה בכפר היהודי אמבובר שבמחוז גונדר בצפון אתיופיה, ועלתה לבדה לארץ בגיל 17, חזרה לאדיס אבבה כשגרירת ישראל, ניצחה את הקשיים, את האפליה ואת הסטיגמות.
עד היום, היא הדיפלומטית היחידה מקרב יוצאי אתיופיה שנמצאת בשירות משרד החוץ, והשגרירה האישה היחידה שהיתה לישראל באתיופיה. "מעל הכל", זה פירוש שמה האמהרי. היא לרגע לא חשבה לעברת אותו, מתחברת לעוצמה ולמשמעות שיש בו, והיא גם שומרת על שם משפחתה המקורי, למרות נישואיה לסרקאלם אגדך (51), כי חשוב לה לשמור על מורשת משפחת אביה.
שלושה ילדים יש להם: לי, בת 16, תלמידת כיתה י', ותאומים בני 7, יובל ואיתי, שלומדים בכיתה א' בירושלים, שם היא מתגוררת עם משפחתה "עד המינוי הבא", שלו היא ממתינה.
היא הבת הקטנה למשפחה בת תשעה ילדים. למדה בבית הספר היסודי בכפר שלה, ובתיכון באדיס. "שגרירות ישראל ממוקמת ליד בית הספר שלי, אם זה לא לסגור מעגל, אז מה כן?" היא מחייכת.
"במבט לאחור היתה לי ילדות מקסימה ונעימה גם בלי נעליים לרגליי, ובלי חשמל זורם ובלי מקלחת של ממש. היינו מתקלחים בנהר. טלפון נייד לא הופיע בחלומות שלנו אפילו, וזה לא הפריע לנו.
"היינו משפחה מלוכדת, חמה וערכית, שיודעת מה היא אהבת חינם. מה זו ערבות הדדית בין המשפחה והשכנים ואנשי הכפר. לא היה דבר כזה שההורים שלי לא נמצאים בבית ואני נשארת לבדי. תמיד היו שכנים ובני דודים שדאגו לי. הוריי חינכו אותי לאהבת התרבות והמסורת האתיופית, והבית התנהל בשלווה ובשלום. הוריי אמרו לנו לאורך השנים שמי שמתאמץ ועובד קשה, יצליח.
"גדלתי במשפחה יהודית וציונית. אבא שלי היה ראש הקהילה היהודית, מנהיגה הרוחני של הקהילה. 'קייס הקייסים' מגדירים זאת באתיופית. הוא היה הסמכות הדתית העליונה של הכפר שלנו.
"מגיל אפס ינקתי את העובדה שאנחנו יהודים והתחנכתי על המנטרה 'אנחנו זמניים פה, מתישהו נגיע לירושלים'. אני זוכרת בבירור את החגים היהודיים באתיופיה: את ראש השנה, פסח, יום הכיפורים. וזוכרת את אבי נוסע לקהילות ללמד תורה ואומר, 'אל תדאגו לי, אני אמות בישראל'".
איזו ילדה את היית?
"ילדה שמחה מאוד שלא חסר לה דבר. היו לי בגדי חג, ואוכל וחינוך. הייתי תלמידה טובה, למרות שלפעמים העדפתי להישאר לעזור לאמא בשאיבת המים והבאת העצים לחימום ובישול.
"הציונים שלי היו כאלה טובים, שהקפיצו אותי מכיתה ד' לכיתה ה'. החינוך הבית־ספרי לא היה אז חובה, ואבי התעקש על העניין הזה. מבחינתו, חינוך היה קודש הקודשים. אם עיתון היה נופל לידיי, הייתי גוזרת ממנו אותיות־אותיות, מחברת למילים חדשות באמהרית וקוראת".
אחיה הבכור, יוסף (היום בן 72), נשלח ארצה בסוף שנות החמישים, בסיועה של ממשלת ישראל שביקשה להכשיר נערים מאתיופיה להיות מורים בקרב הקהילה היהודית באתיופיה. הוא חזר לאתיופיה בשנת 1965 ולימד בתיכון שבו למדה בליינש בעצמה.
"אחי היה המודל שלי. עד היום הוא הטלפון הראשון שאני עושה כדי לבשר לו דברים משמחים, כדי להתייעץ איתו. התקופה שבה הייתי תלמידת תיכון ויוסף לימד שם היתה מאוד קשה ליהודי אתיופיה. הקומוניזם שלט, והיהודים נרדפו על ידי השליט מנגיסטו.
"רבים מבני הקהילה ברחו לסודאן, ואחי - עם עוד ארבעה חברים שלימדו יהדות - נכלא למשך שלוש שנים. במהלכן הוא חווה התעללות קשה וספג מכות, שמשפיעות עד היום על מצבו הבריאותי.
"לימים הוא שוחרר בסיוע ממשלת ישראל והוכר כאסיר ציון. השנה היה לי הכבוד לייצג את משפחתי בטקס הממלכתי של אסירי ציון העולמיים, ונשאתי שם דברים כאחותו הגאה של אסיר ציון".
• • • • •
אחות נוספת עלתה לבדה לישראל. שתי אחרות החליטו גם הן לעלות לישראל לפני בליינש, ועשו את המסע הרגלי המפרך במשך חודש עד שהגיעו למחנה הפליטים בסודאן, בתהליך שיקבל מאוחר יותר את הכותרת "מבצע משה", אך בסופו של דבר ובשל התלאות שעברו, הן הגיעו לארץ אחרי בליינש.
"זה מה שהעסיק אותי בכל תקופת הנערות שלי", היא מדברת על המסע הייחודי של כל אחד מבני המשפחה לארץ. "אני כל כך דאגתי למשפחה שלי שהיתה מפוצלת. היו לי שני אחים בישראל, שתי אחיות שסחבו על הגב שלהן את האחיינים שלי לסודאן וחיו בתנאים לא תנאים של מחנה פליטים, אח בכלא, והכל בשם הציונות. לא היו בנו שמץ של ספק או חרטה על המאמץ שלנו להגיע לישראל. ככה חונכנו על ידי ההורים שלי, שצריך לעשות הכל כדי להגיע לכאן".
בשנת 1983 הצליח אחיה דוד, שעבד בסוכנות היהודית והתגורר בבאר שבע, לארגן לבליינש מסמכים ואישורים כדי לעלות לארץ. היא חששה מהצעד הזה, אבל אחיה כבר ארגן לה מלגת לימודים בישראל, מבין כי זה הצעד הנכון עבורה. ב־1 בינואר 1984, בליינש הגיעה לישראל בטיסה דרך קהיר, בעוד אחיה היה צריך לחזור מאתיופיה לישראל דרך ניירובי.
ילדה בת 17 לבדה, בוכייה וחוששת מהלא נודע.
"נחתי בלילה מאוחר, לא הצלחתי לראות משהו בחושך, ומייד לקחו אותי לדודה שלי בלוד. המפגש היה מאוד מרגש. מהדודה נסעתי לבאר שבע לפגוש את אחי דוד, וגם אחת מאחיותיי הגיעה מתל אביב. היא גרה שם במעונות כי היא כבר היתה סטודנטית. ואני? לא דיברתי מילה אחת בעברית, לא הצלחתי לשחק עם האחיינים שלי".
"הרגשתי שאני חייבת להוכיח את עצמי, ידעתי שהעדה נושאת אלי עיניים". זבדיה
בליינש החלה ללמוד באולפן בירושלים בתנאי פנימייה וקלטה מהר מאוד את השפה. לאחר סיום האולפן, כשהיתה כבר בת 18, הצטרפה לשורות הסוכנות היהודית ועבדה עם אלפי העולים שהגיעו לארץ בתקופת "מבצע משה" - ובהם שתיים מאחיותיה. היא תרגמה, וכיוונה וניחמה ועזרה ככל האפשר.
"פגשתי את השכנים שלי, אנשים שממש גדלו איתי, ולא זיהיתי אותם בגלל כל הטראומות שהם עברו במהלך ההליכה הרגלית והשהייה במחנה הפליטים. זה היה מזעזע. פגשתי את אנשי הכפר שלי במצב של תת־תזונה, חולים, חלשים. ללא ספק, זו היתה יציאת מצרים של יהודי אתיופיה.
"לשמחתי, באותה תקופה גם אבא ואמא הצליחו להגיע לישראל, כי אני הייתי מאוד לא רגועה עד שזה קרה. אבא הגיע ישוב בכיסא גלגלים ואמא איתו.
"בארץ הם התגוררו בבאר שבע. לאבא היה חשוב להיות קרוב לקברו של אברהם אבינו, וכמו שהוא הבטיח לעצמו ולנו, הוא אכן מת בישראל שנתיים אחרי עלייתו, בגיל 92. אחרי פטירתו אמא עברה להתגורר בבית שמש, וכשהלכה לעולמה היא נקברה בירושלים.
• • • • •
אביה של בליינש הטיל וטו גמור על גיוסה לצה"ל, ולה היה ברור שהיא לא מוותרת על לימודים אקדמיים. היא למדה במכינה באוניברסיטה העברית, וב־1987 התחילה ללמוד שם יחסים בינלאומיים ולימודי אפריקה.
איך הגעת לבחור בחוגים ייחודיים יחסית?
"את צודקת. זה לא היה תהליך פשוט, ולא באמת היתה יד מכוונת שתבחן את כישוריי ותמליץ לי מה נכון לי. בחרתי בחוגים הספציפיים האלה כי תיארתי לי שהתכנים הללו יוכלו לעזור לי לקדם משהו. ככה אני באופיי, חייבת לקדם, חייבת לפתור בעיות שברומו של עולם.
"במהלך חופשות הסמסטר לא היה לי לאן לחזור כמו לרוב הסטודנטים. אמא ואבא גרו בדירת חדר, לא באמת היה לי מקום שם, אז נשארתי עם החברים שלי במעונות והמשכתי לעבוד כדי להתפרנס. עבדתי בכל העבודות האפשריות. ניקיתי בתים, עבדתי בשמירה ברחבי האוניברסיטה, עבדתי בשמרטפות, עשיתי פרויקט חונכות. כל מה שהיה אפשר לעשות, לעבוד בו ולהרוויח כסף, עשיתי.
"בלימודים הייתי יושבת וכותבת את ההרצאות באמהרית, כי העברית הכתובה שלי לא היתה מספיק טובה. הייתי חוזרת לחדר ומנסה לתרגם את מה שלמדתי. אם היה לי משפט של עשר מילים, חמש מהן לא הבנתי, פשוט לא הבנתי. לא היה אז מילון עברי־אמהרי, אז הייתי מתרגמת מעברית לאנגלית ומאנגלית לאמהרית. ככה עשיתי את התואר במשך שלוש שנים.
"היום, כשאני מרצה בפני נערות אתיופיות שנולדו כאן, ויש להן השפה וכל הכלים להצליח, אני מבהירה להן שאם אני עשיתי תואר בלי שפה, אין כל סיבה שהן לא תצלחנה באקדמיה".
• • • • •
מייד עם סיום התואר הראשון החלה בלימודי התואר השני בלימודי אפריקה ואנתרופולוגיה. התואר הזה כבר לא מומן לה על ידי משרד הקליטה, אבל "החלטתי שאני עושה את זה ומממנת את עצמי. המשכתי לנקות בתים, ואחר כך קיבלתי מלגה וחנכתי ילדים שבאו מבתים מורכבים. זו לא היתה שאלה בכלל אם אני ממשיכה ללמוד או לא".
לקראת כתיבת התזה ראתה פרסום של משרד החוץ על קורס צוערים. המודעה סקרנה אותה, והיא שוחחה על כך עם אחד מחבריה ללימודים. "הוא אמר לי, 'את תהיי דיפלומטית טובה', ואני חשבתי לעצמי 'מה זה לעזאזל דיפלומטית'", היא מחייכת. "ובכל זאת התחלתי תהליך קבלה לקורס, בלי יד מכוונת, בלי גוגל, שלא היה במיטבו אז, בלי כל הארגונים שתומכים כיום באנשי הקהילה.
"כמו במטוס בדרך לארץ, זו היתה רק אני ועצמי שהולכת להיבחן במשרד החוץ, עם השאיפות שלי והחזון של ההורים שלי שעם עבודה קשה אפשר להצליח, כשאני שומעת את אבא שלי כל הזמן אומר לי, 'אני סומך עלייך שתעשי את זה'".
מכתב שזימן אותה לפגישה במשרד החוץ לא היה חד־משמעי לגבי קבלתה לקורס. "רק כשהגעתי בתאריך הנקוב לאולם והתנפלו עלי עיתונאים ששאלו אותי, 'אז איך זה להיות הצוערת האתיופית הראשונה מאז ועד היום?' הבנתי שהתקבלתי, שעשיתי את זה ושאני מתחילה דרך מרתקת".
עם סיום הקורס האינטנסיבי החלה את דרכה במשרד החוץ, ומאז עשתה שורה ארוכה של תפקידים. תחילה התנסתה במחלקות השונות, ובהן אגף אפריקה, והמש"ב (מחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי).
ב־1995 נשלחה לאו"ם בתקופת העצרת הכללית. "זו היתה שנה מרתקת, אבל גם כל כך עצובה כי רבין נרצח. את הידיעה על מותו קיבלתי במסעדה יהודית כשרה, בפגישה עם חבר כנסת ישראלי. בעל הבית בא לעברנו ובישר לנו על הרצח. שבועיים לפני נכחתי בפגישה בין רבין לבין ראש ממשלת אתיופיה בניו יורק".
ב־1996 מונתה לקונסולית בשיקגו, שם שהתה עד 2002. באותה שנה התחתנה עם סרקאלם, מהנדס אלקטרוניקה יליד אתיופיה שנשלח על ידי משפחתו ללמוד בהונגריה וחי בקנדה. כשהגיע לבקר את משפחתו בארץ - הם נפגשו והתאהבו.
"בשיקגו הייתי קונסול הסברה והתוודעתי לקהילות היהודיות המיוחדות וגם לקהילות האפרו־אמריקניות, שהיה להן קל להזדהות איתי בגלל צבע העור שלי. הם היו כל כך סקרנים לשמוע על יהודי אתיופיה, לא היה להם מושג על קיומנו. הסתובבתי המון באוניברסיטאות ודיברתי על ישראל".
לאחר לידתה של לי, בכורתם, חזרה המשפחה לישראל, ובליינש המשיכה את עבודתה במשרד החוץ. ב־2005 מונתה לסגנית הקונסול הכללי של ישראל לדרום־מערב ארה"ב והתגוררה עם משפחתה ביוסטון, שם גם נולדו התאומים.
איך התמודד בעלך עם שירות תובעני כל כך?
"המסלול שלי הוא אכן תובעני מאוד, וזה לא פשוט להיות בן זוג של דיפלומט. השירות שלי אילץ אותו לוותר על הקריירה שלו למעני, וזו אכן בחירה שהבאנו בחשבון. גם היום אני טסה בכל רחבי העולם כדי להרצות, ולילדים שלי יש אבא נוכח. זה חשוב לי מאוד".
• • • • •
בתום הקדנציה ביוסטון הם חזרו לארץ, ובליינש החליטה להגיש מועמדות לשגרירות באתיופיה, "כי מה כבר היה לי להפסיד? זה היה מבחינתי הגשמת החלום הגדול. לחזור לארץ שבה נולדתי כשגרירה. זה צעד שאף אתיופי או אתיופית לא עשו לפניי, והייתי חייבת לנסות לעשות את זה".
ואז הגיע הטלפון המיוחל ממשרד החוץ: "הגוף שלי רעד כששמעתי את הבשורה הזו. ברגעים כאלה, כמו תמיד, התקשרתי לאחי, אבל הוא לא ענה לי. התקשרתי לבעלי, והוא לא ענה לי. אז התקשרתי לאחיותיי, לבשר להן את הבשורה, ומבול של טלפונים מגיע, והשם שלי עולה בכל אתרי האינטרנט, ובתוך יום כל העיתונים האתיופיים מבשרים על כך שלראשונה בהיסטוריה שגרירת ישראל תהיה אתיופית".
באוגוסט 2012 הגיעה עם משפחתה לאדיס אבבה, יודעת שצפויות לה שנים מורכבות ואינטנסיביות. היא גם מונתה להיות שגרירה (שאינה תושבת) של אוגנדה ובורגונדי. "כשהגשתי את כתב האמנה לנשיא אתיופיה, הוא אמר לי: 'עשית היסטוריה, ילידת אתיופיה שחוזרת לכאן כשגרירה'".
איך הילדים ובעלך הגיבו?
"הקטנים היו עדיין קטנים מאוד, אבל הגדולה שמחה מאוד. מה שעניין אותה באמת זה אם היא תלמד בבית ספר אמריקני או לא, והיא באמת למדה בבית ספר של ילדי דיפלומטים. סרקאלם מאוד שמח על כל התקדמות שלי, הוא היה הנציג הכלכלי בשגרירות, ומהר מאוד התרגלנו גם לשמירה שהיתה עלינו 24/7.
"הבית שלנו היה במתחם השגרירות והתפרס על פני 18 דונמים. הגעתי לשם וחיכה לי שולחן ריק, והבנתי שאני צריכה להתחיל מאפס. השנה הראשונה היתה אינטנסיבית, ולמדתי המון משגרירות אחרות שהיו שם - מקניה, מגרמניה, מברזיל. התחברתי לכולן ולמדתי מהן המון.
"ישבתי גם עם הצוות המקומי בשגרירות, שהוא הצוות החשוב ביותר, כי שגרירים מתחלפים. רציתי לשמוע מהם איך ומה אפשר לעשות כדי לשפר. גם עם המנקה של השגרירות ישבתי וסיפרתי לה באמהרית שגם אני ניקיתי בתים שנים ארוכות כשהייתי סטודנטית, ושהיא מוזמנת להגיד מה אפשר וצריך לעשות כדי שהכל יתנהל יותר טוב. היא היתה חשובה לי בדיוק כמו כל עובד שהיה שם.
"הרגשתי שאני חייבת להוכיח את עצמי, ידעתי שהעדה נושאת אלי עיניים. התפקיד שלי דרש בפירוש ניהול מדינה קטנה. נפגשתי עם כל השרים ועם סגני השרים, ערכתי המון אירועים אצלנו בבית, כי היה לי חשוב שיכירו אותי ויאמינו בי, והשילוב של הרקע הדיפלומטי, השפה שהיתה לי והכרת התרבות היה משמעותי עבורי, כי הצלחתי לקדם שיתופי פעולה בין ישראל לאתיופיה בכל מיני נושאים מגוונים. הייתי שגרירת אתיופיה חמש שנים, למרות שאתיופיה מוגדרת כמדינה 'קשת שירות'".
תסבירי "קשת שירות".
"היא קשת שירות כי אין בה תשתיות. זו עדיין יבשת אפריקה, אי אפשר להשוות למה שהיה לנו בארה"ב, למשל. היו שבועות שלמים בלי אינטרנט, בלי חשמל, בלי מים. בנציגות הישראלית הסתדרנו יפה מאוד, היו לנו גנרטור ומים לשעת חירום, ולא הרגשנו את ה'אין', אבל הרי אני לא מסתכלת רק על הקובייה שלי".
• • • • •
בשנת 2016, כאשר הבינה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להגיע לאוגנדה במלאת 40 שנה למבצע יהונתן, שבו נפל אחיו, פעלה להביאו גם לאתיופיה. "זה היה ביקור היסטורי. לא ישנתי במשך ארבעת חודשי ההכנה לקראתו. העם האתיופי מאוד אוהב את ישראל".
חזרת לבקר בכפר שבו נולדת, נכון?
"כן בטח, ברור. המאבטחים שלי עצרו שם את האוטו, ואני לא הפסקתי לבכות. הכל חזר אלי בבת אחת וכל ילדה שהתרוצצה שם יחפה, כאילו היתה בליינש. הכפר כאילו עמד מלכת ולא השתנה, למעט העובדה שחשמל כבר זורם שם, אבל לא באופן קבוע".
"ניקיתי בתים, עבדתי בשמירה ברחבי האוניברסיטה, עבדתי בשמרטפות". זבדיה // צילום: עופר חן
ב־2014 נבחרה להדליק משואה, שנה שבה הוקדש הטקס לנשים פורצות דרך: "אני מקבלת טלפון מישראל לאתיופיה ב־23:00 בלילה, הייתי בטוחה שזה מישהו שצריך עזרה, ואז אמרו לי, 'נבחרת להדליק משואה'. לא האמנתי למה שהאוזניים שלי שומעות. התגובה הראשונית שלי היתה, 'אבל למה אני?' לא באמת הבנתי. בטקס עצמו הרגשתי את ההורים שלי מסתכלים עלי מלמעלה".
באוגוסט 2017 חזרה לארץ עם משפחתה, ומאז היא עובדת באגף אפריקה של משרד החוץ, יוצאת לחו"ל להסברות ולהרצאות במסגרת פעילות של קרן היסוד, המפעל המרכזי של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, ומספרת את סיפור קליטתה בארץ והמסע שעשתה.
מה דעתך על הדרך שעשו יהודי אתיופיה מהימים של "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" ועד היום?
"אני גאה בקהילה שלי, ומבחינתי הדרך שנעשתה היא יפה וחשובה, אבל צריך להמשיך להשתדל בכל הכוח. יש בקהילה אנשים מדהימים ומוכשרים, רופאים, עורכי דין. אנחנו יכולים לעשות הכל.
"הגישה שלי היא חיובית, אני לא מתעלמת מהמורכבות שיש בקליטת העלייה הזו, אני חוויתי את הקשיים על עצמי. אז היה קשה, אז מה? כולם מדברים על אפליה מתקנת, אבל אני מפנה את הזרקור אל הקהילה האתיופית ומדגישה את הכוחות שיש בכל אחד ואחת מהאנשים האלה. אם אנחנו לא נעשה למעננו, אף אחד לא יעשה למעננו, אנחנו חייבים להתאחד ולעזור אחד לשני.
"ממש אתמול נפגשתי עם בחורה צעירה שאני חונכת במסגרת התנדבותי בעמותת 'עולים ביחד'. העמותה החשובה הזו, שמציינת עשור לפעילותה, הוקמה על רקע הנתון המדאיג כי פחות מ־15 אחוזים מקרב האקדמאים יוצאי אתיופיה משתלבים בתעסוקה הולמת, בגלל גזענות ותפיסות מוטעות.
"אני יושבת עם הצעירה המוכשרת הזו ומשקפת לה שאם אני יכולה, גם היא יכולה ללא שום צל של ספק. אני מבקשת ממנה לא להפסיק לחלום, לא להפסיק ללמוד, לא להפסיק לשאוף ולעשות".
• • • • •
אבל לא הכל ורוד. מה הרגשת לנוכח המחאה של יהודי אתיופיה במאי 2015, שפרצה על רקע פרסום הסרטון שבו נראה שוטר יס"מ מכה חייל ממוצא אתיופי, אני שואלת אותה.
והיא משיבה: "אני הייתי באתיופיה בתקופה הזו, וזה מאוד העציב אותי, האופן שבו חבית הנפץ הזו התפוצצה. אני חושבת שצריך למחות, וצריך לדרוש, וצריך להגיד ולהילחם על מה שמגיע לנו, אבל זה חייב להיות בשיטתיות ובצורה מתורבתת, חלילה לא באלימות שכזו, אני מתנגדת לה מכל וכל. אנחנו לא כאלה. גדלנו על ברכי תרבות עשירה, יש לנו תרבות דיבור והסברה ושיח, ואפשר להגיד מה אנחנו צריכים, אבל צריך גם לעשות, לא רק לדבר".
הרגשת על בשרך את גילויי הגזענות?
"לעיתים רחוקות, בצעירותי, הרגשתי רתיעה מצבע העור שלי. אם מישהו לא אוהב את צבע העור שלי או את זה שאני בת לעדה האתיופית, זו הבעיה שלו. לא שלי. אני מקווה ששנים קדימה, בזכות ההצלחה של אנשי הקהילה וההוכחה שלנו שאנחנו יכולים, וגם בגלל נישואי התערובת הרבים שיש, השאלה הזו כבר לא תהיה רלוונטית".
והילדים שלך? איך הם מגדירים את עצמם?
"הילדים שלי רואים עולם ויודעים שפות, אבל כל כמה שנים הם נעקרים מהחיים שהתרגלו להם, מהחברים, מהשפה, ממזג האוויר. חשוב לי לחנך אותם כמו שהוריי חינכו אותי, להיות ילדים טובים ומנומסים, ואני מאוד מקווה שהם יעשו בחירות נכונות בחייהם".
בגבעה הצרפתית, שם התגוררה מאז הגיעה לארץ ("רציתי להישאר קרובה כדי שאוכל להריח את האוניברסיטה"), יתלו השנה את תמונתה לכבוד חגיגות 70 שנה למדינה, במסגרת קמפיין של תושבי השכונה מעוררי השראה. כשהיא תיסע בין הכבישים שם ותרים את עיניה למראה תמונתה, היא תגיד לבתה את מה שהיא דואגת לשנן באוזני כל צעירות הקהילה שלה: "אם אני יכולה, גם את יכולה". √
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו