בימי עלומיו ניסה השמיניסט התל־אביבי צבי האוזר להקים גרעין התיישבות חילוני שיתיישב ברמת הגולן. ליוזמה, שהתנפצה אז על מצוקי הביורוקרטיה, היו שותפי דרך רעיוניים, שני חברי ילדות בוגרים ממנו - גדעון סער, לימים שר, ועדן ברטל, שכיהן כמנכ"ל משרד התקשורת. "היינו מאוד נאיביים", נזכר האוזר, 49, בראיון שנערך עימו השבוע. מאז הספיק לרשום קילומטרז' ציבורי מכובד לצידו של בנימין נתניהו בשתיים מממשלותיו, לכהן כמזכיר הממשלה, כמזכיר ועדת השרים לביטחון לאומי (קבינט) ואף לשמש מ"מ מנכ"ל משרד רה"מ.
עכשיו, כעמית מחקר בכיר ב"פורום קהלת", האוזר חוזר אל אהבת נעוריו, הגולן, הפעם מפוקח מנאיביות. יחד עם עמיתו איציק צרפתי, האוזר פרסם לאחרונה מסמך מטלטל בעל שם יבשושי מעט: "הערות לאסטרטגיה לאומית ברמת הגולן". לבד מעיגון 1,600 שנות התיישבות יהודית בעדויות היסטוריות ומקורות יהודיים, ותיעוד דקדקני של ניסיונות התנועה הציונית בראשית ימיה להיאחז בגולן - האוזר וצרפתי מתארים את 50 שנות ישראל בגולן מאז מלחמת ששת הימים כהחמצה התיישבותית ואסטרטגית קולוסאלית. אף ממשלה לא יוצאת נקייה מפניהם, גם לא הממשלות של נתניהו. הביקורת של האוזר על הערכות המצב והנחות היסוד של דרגי ההערכה והצבא נוקבת אף יותר. הוא קורא להם לחשבון נפש.
חשבון נפש על מה?
"יש שתי אונות לעיוורון ההיסטורי בגולן. האחת קשורה לאדישות ולהחמצה המתמשכת שלנו, בנוגע לכורח ולאפשרות להשיג הכרה בינלאומית בריבונות הישראלית על הגולן. מאז מלחמת ששת הימים, כל ממשלות ישראל ראו הכרח אסטרטגי בשינוי תוואי הגבול. כשלנו בכך מול מצרים. כשלנו בכך בנסיגה החד־צדדית מרצועת עזה. אבל גם היום אף אחת מהממשלות לא רואה בגבולות 67' את תוואי הגבול הסופי לעת שלום.
"בגולן היו לנו בשנים האחרונות כמה הזדמנויות להיכנס לדיון מול הקהילה הבינלאומית, בעיקר מול ארה"ב, כדי להשיג הכרה בינלאומית בנוכחותנו ובריבונותנו שם. אלא שדרגי ההערכה - והדרג המדיני ברובו הלך אחריהם בעיניים כמעט עצומות - ראו כל העת את הגולן כפיקדון פתוח. האונה השנייה לעיוורון היא חוסר מעש מוחלט בקביעת עובדות בשטח ברמת הגולן ברמה ההתיישבותית. שם אין עם זר שאנחנו 'שולטים עליו'. רק 27 אלף דרוזים שגם הם החמצה שלנו, ובכל זאת אין עדיין רוב יהודי בגולן".
בוא נרד לפרטים. היכן החמצנו הזדמנויות אסטרטגיות להכרה בינלאומית בגולן ישראלי?
"שש השנים האחרונות של התפרקות סוריה והאירועים בעיראק יצרו לראשונה סיכוי לקיים דיון בינלאומי באשר לנחיצות שינוי גבולות במזה"ת; להתאים מחדש את הגבולות למרקם החיים ולפריסה האתנית־דמוגרפית באזור. בכפוף להנחה - שאני נוטה להאמין שרבים יאמצו אותה היום - שעל פיה הגולן הוא המקום הראשון שבו יש זהות מוחלטת של אינטרסים בין העולם הנאור לבין ישראל, ובכפוף להנחה שיש קשר גורדי בין ריבונות ישראל בגולן לבין ריסון שאיפותיה של איראן וציר הרשע השיעי במזרח התיכון - היה צריך לפעול. לא פעלנו".
מתי וכיצד היה צריך לפעול?
"היו שלוש הזדמנויות מובהקות. הראשונה ב־2014, במסגרת הדיונים עם ג'ון קרי על ההסדר המוצע עם הפלשתינים. פורסם שישראל ניאותה לוויתורים מרחיקי לכת בדיונים הללו. הדיון הביטחוני התמקד בבקעת הירדן, אבל ככל שידוע לי, לא נדונו צורכי הביטחון של ישראל בגולן. היה צריך להציב מול ארה"ב את המשוואה הבאה: הגדלת מרחבי הסיכון שלנו מול הפלשתינים מחייבת צמצום סיכונים ארוכי טווח בחזית הסורית. היינו צריכים לכלול בחבילה גם את רמת הגולן.
"ההזדמנות השנייה היתה במהלך המו"מ של האמריקנים מול האיראנים על תוכניות הגרעין שלהם. הגולן יכול היה להיות הפיצוי. בלטה בהיעדרה דרישה ישראלית, ערב ההכרעה בנושא, שלא להסתפק באמצעים צבאיים או מודיעיניים, אלא לשאוף להישג אסטרטגי בדמות הכרה אמריקנית ברמת הגולן ישראלית. הפיצוי לישראל היה צריך להיות במטבע אסטרטגי, ולא רק במטבע טקטי. גם זו הזדמנות שהוחמצה.
"ההזדמנות השלישית, שאני מקווה שהיא עדיין קיימת, היא מול ממשל טראמפ. זה ממשל שמבין טוב יותר מקודמו עד כמה מסוכנת איראן. ניתן היה להשיג ממנו הכרה בריבונות הישראלית בגולן. ההשקעה שלנו בעניין ירושלים חשובה - אך צר לי להעציב אנשים - חוששני שבמבחן הזמן היא לא תישא יותר מדי פירות. פרדוקסלית, הגולן בסיטואציה הנוכחית חשוב פי כמה. הכרה בריבונות שלנו שם היתה משליכה גם על שאלת גבולות הקבע בגזרה הפלשתינית".
האוזר חושש שאם ישראל לא תפעל עתה כדי להשיג הכרה בינלאומית בנוכחותה בגולן, המשוואה עלולה להשתנות, והיא תמצא עצמה חלילה בסיטואציה שבה הנוסחה תהיה: נסיגה איראנית מסוריה תמורת נסיגה ישראלית מהגולן. "אף אחד הרי לא רוצה להגיע לשם", הוא אומר.
שתי אונות לעיוורון ההיסטורי. רמת הגולן // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
ללמוד מאילת ומקריית גת
את טענתו שהכרה אמריקנית בריבונות ישראל בגולן אינה בגדר חלום באספמיה, האוזר תומך בשני גילויים רבי משמעות מתקופת ממשלת נתניהו הראשונה: "נתניהו ביקש וקיבל משר החוץ האמריקני וורן כריסטופר הבהרה בכתב, שלפיה ישראל אינה כפופה להבטחת רבין בעניין הגולן", הוא אומר. רבין העביר, כידוע, לסוריה מסר שיישום עקרון הנסיגה המלאה, כפי שנקבע בהסכם השלום עם מצרים, חל גם על רמת הגולן. "נתניהו גם ביקש וקיבל אשרור מחודש בכתב להתחייבות שניתנה במכתב הנשיא פורד ליצחק רבין בשנת 1975, ולפיו ארה"ב 'תעניק משקל גדול לעמדת ישראל, שלפיה כל הסכם שלום עם סוריה חייב יהיה לכלול הישארות של ישראל על רמת הגולן'".
טוב ויפה, ובכל זאת, אתה משלב במחקרך עדות של פרידריך הוף, ששימש מתווך בין ישראל לסוריה ב־2011. על פי עדותו, נתניהו הסכים לשלם בנסיגה מהגולן, אם סוריה תנתק את כל מערכות היחסים האנטי־ישראליות עם איראן, חיזבאללה וחמאס, וכן תימנע מלתקוף ולאיים על ישראל.
"הוף היה מעורב וראינו לנכון להביא את עדותו. בחודשים האחרונים אני רואה את רה"מ מכוון ומצהיר אחרת, למשל השבוע במינכן, שרמת הגולן היא חלק ממדינת ישראל היום ובעתיד".
ובכל זאת, אתה מדבר גם על החמצה התיישבותית.
"אכן. זו האונה השנייה של העיוורון ההיסטורי. 36 שנה אחרי שנחקק חוק הגולן, מדינת ישראל עדיין לא הצליחה להגיע לרוב יהודי בגולן. כיום חיים שם כ־50 אלף תושבים, ומהם כ־22 אלף יהודים וכ־27 אלף דרוזים. הגידול הוא על סף קצב הגידול הטבעי של האוכלוסייה. בפועל חלה שם לאורך שנים רבות הקפאה בכל הקשור לצמיחה דמוגרפית.
"ביו"ש התיישבו 400 אלף יהודים. ברמת הגולן פחות מ־5 אחוזים ממספר היהודים ביו"ש. גם כאשר משווים את קצב הגידול של ההתיישבות בגולן ב־50 השנים האחרונות לקצב הגידול בערי פריפריה בישראל, הפער בולט לעין: בפרק הזמן שבו יישבה ישראל בגולן 22 אלף נפש, אילת גדלה ב־39 אלף נפש, וערים כנהריה וקריית גת גדלו כל אחת ב־33 אלף נפש. זו תעודת עניות מצמררת לכל ממשלות ישראל, לרבות הממשלות האחרונות, והוכחה למחדל היסטורי מתמשך".
אם מדברים על הממשלות האחרונות, יכול להיות שלנתניהו ההתיישבות אינה מספיק חשובה, שהיא לא באמת משמעותית בעיניו? אתה ציינת בראיון לפני כמה שנים כי "יש פער רגשי וערכי עצום בינך לבין נתניהו בקשר להתיישבות".
"רה"מ מייחס בצדק חשיבות לעיקרון של הכרה בינלאומית, צ'רטר בינלאומי, ולא רק לשינוי המציאות בשטח באמצעות ההתיישבות. במובן זה נתניהו הוא הרצלייני". לפני שנים אחדות, בראיון לארי שביט ב"הארץ", האוזר היה נדיב ומפורט יותר בתשובתו. הוא הפנה אז למאמרו המונומנטלי של פרופ' בנציון נתניהו, אביו של רה"מ, על הרצל: "עיקר העניין שם זה הצ'רטר; ההכרה הבינלאומית בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי", הסביר האוזר, "אין שם התפעלות יתר מהגישה המפא"יניקית של עוד דונם ועוד עץ. הרגבים של נהלל והרגבים של יצהר הם לא חלק מהליבה הרגשית של רה"מ".
"לא היתה הפקת לקחים"
הליבה הרגשית של האוזר, מכל מקום - כמעט אין ספק - נטועה בהתיישבות. למרות זאת עיקר מעייניו, הן במסגרת המחקר האחרון והן בפעילותו כיו"ר "היחדה (קואליציה; נ"ש) למען הגולן", שאותה הקים לפני חודשים אחדים, נתון לשינוי האסטרטגי שאותו הוא מבקש לקדם. האוזר מבקש להסיר מסדר היום את תפיסת "הגולן כפיקדון זמני", ובעניין זה יש לו דברים קשים על דרגי ההערכה והצבא.
"ישבתי בישיבות סגורות שבהן מיטב המוחות תיארו את בשאר אל־אסד כפרטנר אמין, ככזה שניתן לסגור איתו עסקה: שלום תמורת נסיגה עד הכנרת", אומר האוזר, "זה לא סוד. רבים דיברו על כך אז בפומבי; הם חייבים בחשבון נפש. היתה כאן כמעט תאונה ברמה הלאומית־אסטרטגית. לא איתרתי עד תום כהונתי כמזכיר הממשלה איזשהו הליך של הפקת לקחים בניסיון להבין כיצד מערכת ההערכה הישראלית הגיעה לאן שהגיעה".
מדוע אתה פוטר מאחריות את הדרג המדיני? הוא הרי הלך עם גורמי ההערכה. לא?
"גם הדרג המדיני לא השכיל לבנות מערכת נאותה של דיון אסטרטגי. האירוע הסורי בשנים האחרונות הוא אירוע ליבה. כשאני בוחן את החשיבה והביצוע האסטרטגי של שלוש המעצמות האזוריות שמתנהלות בשטח, איראן וטורקיה מקבלות ציונים טובים יותר מישראל. המיקוד שלנו בשנים האחרונות הוא בתהליך ולא בתוצאה.
"לישראל יש יכולות טקטיות צבאיות וירטואוזיות, שפעם אחר פעם מוכיחות את חיוניותן ועליונותן. אבל היכולות הללו מייצרות טעות אופטית במערכת הישראלית ומאפשרות לדרג המדיני לייתר דיון גיאו־אסטרטגי ולהסתפק בהתבשמות מהצלחות טקטיות. פרדוקסלית - זה משאיר את שאלת רמת הגולן כפיקדון פתוח לשלב הבא. היעדר ההחלטיות שלנו בנוגע לגולן משפיע גם על הדרוזים שחיים שם. חלקם עדיין יושבים 'על הגדר', ונאמנותם חצויה בין ישראל לבין סוריה".
וזאת עדיין התפיסה? שהגולן הוא פיקדון פתוח לשלב הבא?
"איני בטוח שהמערכת הצבאית שינתה את תפיסת עולמה, כפי שהיתה עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. איני בטוח שהיא אינה ממשיכה לראות ברמת הגולן פיקדון לעת שלום. גם הדרג המדיני שומר את רמת הגולן כפיקדון כזה. זה הנתון המעציב שעולה מהמחקר שעשינו, שכן יש חוסר מעש מוחלט בקביעת עובדות בשטח ברמת הגולן".
"ליצור ודאות מוחלטת"
המחקר של האוזר וצרפתי חוזר הרחק לאחור. ניתוח של מפות היסטוריות שהשניים ערכו, מגלה למשל שחלק משטחי רמת הגולן, שנמצאים מאז 1967 בשליטה ישראלית, אמורים היו להיכלל מלכתחילה בגבולות הבית הלאומי היהודי, בסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מדובר בחלקים נרחבים מהשטח המשתרע מצפון לקצרין.
השניים מתעדים רכישת קרקע גדולה בחורן במחצית השנייה של המאה ה־19 - עשרות אלפי דונמים - שביצע הברון דה רוטשילד, כמו גם ניסיון התיישבות יהודי כושל בחורן בשנים 1901-1895. "מדינת ישראל הרשמית", הם כותבים, "מעולם לא עמדה על טענות זכות בקרקעות ההתיישבות היהודית בחורן. היא לא העלתה כל אפשרות להסדר הכולל ויתור על זכויות קניין של אדמות בחורן, תמורת הכרה בזכויות באדמות הגולן".
"בסוף", אומר האוזר, "רמת הגולן הפכה בעבור רוב הישראלים לתבנית נוף מולדתנו, ואחרי 50 שנה נוצר הסכם בלתי כתוב בין מדינה לבין אזרחיה שנוגע לשאלת הוודאות. לעניות דעתי, כל רעיון של נסיגה מהגולן טומן בחובו גם הפרת יסוד של אותו חוזה בלתי כתוב שאחרי 50 שנה אמור ליצור ודאות מוחלטת בציבוריות הישראלית באשר לזהות הגיאוגרפית־תרבותית־לאומית שלנו, במובנים הכי בסיסיים של עם שחוזר לאדמתו.
"כל ממשלה שתחליט על אותה נסיגה צריכה להבין שהמחירים של שבירת ההרמוניה החברתית ושל פגיעה בחוסן לאומי בממדים ארוכי טווח הם מחירים מאוד גבוהים; שזו שבירה מהותית של ציר הוודאות, של אותו חוזה בלתי כתוב בין מדינה לבין אזרחיה. אחרי 50 שנה גם הזמן ועקרון ההתיישנות הם פונקציה בברית הבלתי כתובה בין הציבור לשליחיו".
"חייבים חשבון נפש". אולמרט (מימין) ואסד בגבו אליו, ב־2008 // צילום: אבי אוחיון/לע"מ
"לדבוק בכללי המשחק"
הימים הללו אינם פשוטים עבור האוזר, שליווה את נתניהו שנים ארוכות. הוא פרש, כזכור, מתפקידו כמזכיר הממשלה ב־2013. יחד עם שני בכירים אחרים בלשכה, יועז הנדל ויוחנן לוקר, העביר אז ליועץ המשפטי לממשלה מידע על חשדות, שלפיהם נתן אשל, ראש הסגל בלשכת נתניהו, הטריד מינית עובדת בלשכה. ארבע שנים אחרי, החקירות נגד נתניהו והמלצת המשטרה להעמידו לדין בתיקי 1000 ו־2000 אינן קלות עבורו. על השאלות בעניין זה הוא משיב בצמצום ובמילים מדודות.
הופתעת מהמלצות המשטרה?
"לא בטוח שזה המינוח. מצד אחד הדברים לחלוטין לא פשוטים. לא צריך להקל בהם ראש, אבל ברמה האופרטיבית - באשר לכל המעורבים בדבר - חזקת החפות נבחנת ברגעים הקשים. אין ספק שהרגעים הנוכחיים לא פשוטים, ולכן אני חושב שבעת הזאת הדבר הנכון הוא לגלות ככל האפשר איפוק ולאפשר לדבוק בכללי המשחק, וגם במערכות הקיימות".
אתה חי בשלום עם האמירה של רה"מ, שגם אם יוגש כתב אישום, הוא ימשיך לכהן בתפקידו?
"לא בטוח שאני האיש הנכון לשפוט את הדברים. אבל כל דבר ראוי להיבחן בעיתו ובזמנו". להאוזר קל יותר לדבר על פרויקט שיקום תשתיות מורשת לאומי, שהוא הגה וקידם כמזכיר הממשלה, "בברכה מלאה של נתניהו" - 350 פרויקטים קטנים, בינוניים וגדולים שעברו או שיעברו שינוי כתוצאה מהמסכת הזאת; "הנכחת מקורות השראה במרחב הציבורי", כהגדרתו, "שיאפשרו לנו להבין מאין באנו ולאן אנו הולכים".
כך, לדוגמה, מדובר בין היתר בשיקום ציור הקיר הגדול ביותר של בצלאל בבית הכנסת עדס בירושלים, בשחזור ושיקום אתר שדה הקרב ביד מרדכי (שם נבלם הצבא המצרי במלחמת השחרור) ובפרויקטים גדולים יותר כמו הקמת המשכן החדש לספרייה הלאומית בירושלים.
מגיל 12 האוזר מטפח אוסף אישי נדיר, שמתעד את חיי היומיום במחצית השנייה של המאה ה־20 בארץ ישראל. בביתו שמורים, למשל, קובץ מכתבי נחמה להורים ששכלו את בנם במלחמת השחרור, לצד בקבוק יין שמעוצב בתבנית מגדל דוד, "אלטנוילנד" בהקדשה של הרצל, וגם דברי הסבר מודפסים על הפעלת הרמזור הראשון בת"א, כפי שחולקו לעוברים ושבים בעיר העברית הראשונה. הללו נועדו לבאר לציבור את משמעותם של האור הירוק, הצהוב והאדום.
בכל הנוגע לרמת הגולן, הרמזור שהאוזר מציב מורה על אדום, כבר שנים אחדות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו