קרבות גבורה בימין משה ובטירת צבי
השבוע לפני 70 שנה, בהפרש ימים ספורים, תקפו כנופיות פורעים ערביות בשתי התקפות מאורגנות היטב את שכונת ימין משה בירושלים ואת קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן.
ב־10 בפברואר 1948 התארגנה בירושלים כנופיה בת כ־200 לוחמים בארבע מחלקות לכיבוש ימין משה, כשהם מצוידים ברובים, ברימונים ובתת־מקלעים. עם שחר כבשה מחלקה אחת את כנסיית סנט ג'ורג' הסמוכה לשכונה, המחלקה השנייה התמקמה בהר ציון, השלישית באבו טור והרביעית ליד שער יפו. החל משש בבוקר המטירו הפורעים אש תופת מארבע הנקודות, תוך התקדמות איטית אל בתי השכונה.
התוקפים סברו שהאש הצפופה ומזג האוויר הקשה ששרר יקשו על מגיני השכונה, אולם אלה תפסו מייד עמדות בתעלות ובמתרסים שהקיפו את ימין משה והגנו עליה בחירוף נפש. ההתקפה הקשה הסתיימה כשלצד המגינים הרוג אחד בלבד, וארבעה פצועים. המתקיפים, לעומת זאת, ספגו עשרות הרוגים ופצועים.
לאורך כל ההתקפה על השכונה, שנמשכה כשש שעות, עמדו פקידי מינהל השלטון הבריטי וצפו במתרחש מהמרפסות במקום עבודתם באגף הדרומי של מלון "המלך דוד" הסמוך. הם לא נקטו שום פעולה להפסקת ההתקפה.
כמה ימים לאחר מכן, בלילה שבין 15 ל־16 בפברואר 1948, בחצות, קלטו אנשי יחידת ההאזנה של ההגנה, שישבה במרכזת הטלפונים בעפולה, שיחת טלפון מג'נין לשכם, שבה נאמר: "השייח' יצא לדרך, הכל מוכן, הלילה יירד גשם חם ליד בית שאן". מפענחי ההגנה הבינו מייד שהכוונה היא להתקפה ערבית מתוכננת שנועדה להשתלט על קיבוץ טירת צבי - ודרכה על כל יישובי עמק בית שאן. ההתקפה היתה אמורה לצאת לפועל בידי "גדוד הירמוך הראשון" של צבא ההצלה, בפיקודו של פאוזי קאוקג'י, שהתמקם כחודש ימים קודם לכן ליד שכם.
התרעה הועברה במהירות לחברי טירת צבי. שומרי הקיבוץ העירו את כל חברי המשק, ובתוך זמן קצר אוישו כל עמדות ההגנה. בארבע לפנות בוקר החלה הפצצה קשה, ועל שטח הקיבוץ הומטרו מאות פגזי מרגמה, בליווי אש מקלעים מכמה כיוונים. מגיני הקיבוץ בחרו לנצור את נשקם מבלי להשיב אש והמתינו להתקרבות הערבים לגדרות הקיבוץ.
המתקיפים הצליחו לחתוך את הגדר המקיפה, אך אז נתקלו באש מדויקת מצד מגיני הקיבוץ. בינתיים הצטרף לעזרת המגינים כוח מאנשי פלוגה ד' של הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של שייקה גביש, שתקפו את הפורעים מאחור והסבו להם אבידות רבות. בשעה 11:30, כשבע שעות וחצי מתחילת ההתקפה, נסוגו התוקפים, כשהם מותירים אחריהם 57 הרוגים ותחמושת רבה. בין המגינים נהרג חבר הקיבוץ נפתלי פרידלנדר ז"ל.
כישלונו של צבא ההצלה בקרב טירת צבי גרם לירידה קשה במורל ובמוטיבציה של ערביי ארץ ישראל וחיילי צבא ההצלה, וקאוקג'י לא יזם התקפות נוספות עד לקרב משמר העמק, כעבור חודשיים. לעומת זאת, הצלחת המגינים העלתה את המורל בקרב היישוב העברי, ועל שם הקרב ההרואי נקראה אוניית מעפילים בת התקופה, "טירת צבי".
וכך סיפר לנו השבוע האלוף (מיל') ישעיהו "שייקה" גביש, בן ה־92, על הקרב שבו השתתף: "פיקדתי אז על פלוגה ד' של הגדוד הראשון של הפלמ"ח. הפלוגה הוצבה בקיבוץ בית השיטה, וכמה ממחלקותיה פוזרו בין קיבוצי הסביבה, במטרה לסייע בעבודה חקלאית עם משימות הגנה.
"בחמש בבוקר של 16 בפברואר קיבלתי קריאה בהולה לצאת מייד בראש כוח, לסייע לטירת צבי המותקפת. הלילה היה גשום וסוער, האדמה היתה בוצית מאוד, ואת הדרך, 24 ק"מ, עשינו בהליכה מהירה ובריצה. התקרבנו לקיבוץ מצד צפון, עייפים, ספוגים מגשם וכבדים ממשא, ותקפנו את כוח צבא ההצלה מאחור. הצבא כבר היה בשלבי התפרקות, אחרי שניגף שוב ושוב וספג אבידות קשות. התוקפים נסוגו לכיוון הגלבוע, ואחרי שזינבנו בהם חזרנו לשטח הקרב מצפון לקיבוץ, שהיה זרוע ב־57 הרוגים מכוחות הערבים. אספנו כלי נשק רבים שהשאירו אחריהם בשטח וחזרנו לבית השיטה".
בהפיכה לילית דרמטית: נוסד העיתון "מעריב"
השבוע לפני 70 שנה נרשם אחד הימים הדרמטיים ביותר בתולדות העיתונות העברית בארץ ישראל: ב־15 בפברואר 1948 יצא לאור הגיליון הראשון של העיתון "מעריב", במהדורה של ארבעה עמודים שעלתה 10 מיל.
במבצע חשאי שאורגן מראש, ושנודע לימים בשם "הפוטש הגדול", נטשו בלילה אחד רוב עובדי "ידיעות אחרונות", בראשות העורך הראשי עזריאל קרליבך, את עבודתם, והוציאו לאור עיתון חדש ומתחרה בשם "ידיעות מעריב". המילה "ידיעות" התנוססה באותיות גדולות ובולטות בראש העיתון החדש, והמילה "מעריב" הופיעה מתחתיה בקטן.
ההפיכה הדרמטית והקמת עיתון מתחרה בן־לילה נבעו מחילוקי דעות מתמשכים בין עזריאל קרליבך, שערך את "ידיעות אחרונות" מיום היווסדו, ב־11 בדצמבר 1939, לבין בעליו של העיתון, יהודה מוזס. וכך העיד בעניין העיתונאי דוד גלעדי (סבו של יו"ר מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד), שפרש עם קרליבך ל"מעריב": "מעולם לא היתה הרמוניה בין קרליבך ומר מוזס. החיכוכים פרצו מפני שהעיתונאי כותב לפי מצפונו, ואילו אנחנו קיבלנו התערבויות והוראות על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. ההתערבויות נבעו כולן מאינטרסים אישיים ומסחריים של מר מוזס".
הקש ששבר את גב הגמל והביא ל"פוטש" היה "טלגרף" (כך נקרא אז מברק) בן שלוש מילים ששלח מוזס לקרליבך בנובמבר 1947, בעת שהעורך שהה בעצרת האו"ם בניו יורק. קרליבך טס לארה"ב לסקר את המהלכים שקדמו להצבעה על תוכנית חלוקת ארץ ישראל, ואת ידיעותיו משם שלח למערכת בתל אביב באמצעות מברקים בתעריף "בהול" - שנחשב לגבוה יותר מתעריף רגיל.
לאחר כמה ימי דיווח כאלה קיבל קרליבך מברק ממוזס ובו הוראה חד־משמעית - "הפסק לטלגרף בהול". קרליבך ראה בכך עלבון אישי ופגיעה קשה במוסר העיתונאי שלו, ועם שובו לארץ החל לתכנן נטישה והקמה של עיתון מתחרה מתחת לאפו של מוזס. הוא עשה זאת במעטה סודיות, כשמאחוריו מצטרפים עשרות עיתונאים, אנשי מינהלה, דפוס והפצה של "ידיעות".
כבר בשבוע הראשון להפצת "ידיעות מעריב" תבע מוזס את קרליבך בבית משפט, בדרישה לאסור את הדפסת העיתון החדש והפצתו בשם זה, "מאחר שהשם מכניס ערבוביה לקהל הקוראים". לאחר דיונים פסקו השופטים שהקמת העיתון המתחרה היתה חוקית, ודחו את בקשת מוזס להוצאת צו מניעה. עם זאת, קבעו שעל האותיות במילים "ידיעות" ו"מעריב", המופיעות בראש העיתון החדש, להיות זהות בגודלן - כדי למנוע אפשרות להטעיה. לאחר חודשים אחדים, כשהציבור התרגל ממילא לעיתון החדש, הוסרה המילה "ידיעות" כליל, ושם העיתון נותר מאז רק "מעריב".
בעוד תפוצת "מעריב" עמדה מייד עם צאתו על 30-25 אלף עותקים ביום, "ידיעות אחרונות" מצא עצמו קורס בן־לילה כמעט לחלוטין - דבר שאילץ את הבעלים מוזס למכור נכסים כדי לכסות את החובות שהצטברו בשל הפוטש והצורך להתארגן מחדש עם כוח אדם מיידי. היריבות המרה בין שני העיתונים לא שככה, ויצר הנקמה עמד בבסיסה עשרות שנים רבות לאחר מכן.
דאגה לנוכח מצבם של "גולי קניה"
"גולי קניה" היו אנשי המחתרות אצ"ל ולח"י שנעצרו וגורשו מהארץ החל מ־1944 למחנות מעצר באפריקה - בעיקר בקניה. עם הכרזת תוכנית החלוקה ב־29 בנובמבר 1947, וההקמה המתוכננת של המדינה היהודית, התפשטה התקווה ביישוב העברי להחזרת גולים אלה ארצה, במיוחד לאור הספק שקם לגבי עצם החוקיות בגירושם, נוסף על העובדה שאף לא אחד מהגולים הועמד לדין.
ואכן, בעקבות עתירה שהוגשה קבע בית משפט שיש לשחרר 120 מתוך הגולים, אולם לבסוף שוחררו רק 12 מהם. השבוע לפני 70 שנה התקבלו בארץ ידיעות מדאיגות בנוגע למצב בריאותם של העצורים במחנה גילגיל שבקניה, והתברר שרבים מהם סובלים מקדחת, לצד נגעים בעיניים, מחלות עצבים ועוד - בלי לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש.
בעקבות המצב אורגנה ב־13 בפברואר 1948 פגישה משותפת של בני משפחות העצורים עם אגודת "אסירינו" (המטפלת בענייני הגולים), נציגי הוועד הלאומי, עיריית תל אביב וגופים ציבוריים נוספים. בפגישה נוסחה דרישה שהועברה לממשלה הבריטית - לקבוע באופן מיידי את מועד חזרתם של הגולים לארץ ישראל.
700 מעפילים נתפסו בים - וגורשו לקפריסין
ספינת מפרש בעלת שני תרנים, בקיבולת 400 טונות, שהובילה יותר מ־700 מעפילים, נלכדה בליל 11 בפברואר 1948 בידי משחתות בריטיות. הספינה, "ירושלים הנצורה" שמה, הועברה לנמל חיפה, שם נקשרה בסמוך לאוניית הגירוש הבריטית לקפריסין "אושן ויגור".
המעפילים התשושים, שנדחקו במסע בים הסוער בצפיפות בלתי נסבלת, הועברו דרך אוהלי חיפוש וחיטוי מיוחדים שהקימו הבריטים על המזח. בהמשך עלו ללא התנגדות לאוניית הגירוש. 14 נשים וגבר אחד, שלא יכלו לעמוד על רגליהם, נקשרו לאלונקות והועברו לאוניית הגירוש במנוף. הליך העברת המעפילים לגירוש נמשך פחות משעתיים. ("הבקר")
ביקור מעודד: משלחת מגבית נחתה מארה"ב
ב־15 בפברואר 1948 נחת בנמל התעופה לוד מטוס "טראנס וורלד איירליינס" ובו 28 נציגי המגבית המאוחדת של יהדות ארה"ב. המשלחת הגיעה לבחון מקרוב את צורכי היישוב העברי בזמנים קשים אלה ולחבר דו"ח מצב מפורט ליהדות האמריקנית, ששמה לה למטרה לגייס סכום של 2.5 מיליון לירות ארץ־ישראליות (לא"י) לצורך הקמת המדינה.
נציגי הסוכנות קיבלו את חברי המשלחת בנמל התעופה לוד ועשו את כל ההכנות להעברתם באווירונים עבריים לשדה התעופה בתל אביב. ארבעת האווירונים המריאו, אך בהגיעם לתל אביב התברר שלא יוכלו לנחות בשל סערה. אי לכך חזרו ונחתו בלוד, ומשם הוסעו חברי המשלחת לתל אביב במכוניות משוריינות. ("דבר")
חוזרים סוף סוף למגרש: חודשו משחקי הכדורגל
ב־14 בפברואר 1948, יום שבת, החלה לפעול מחדש הליגה הארץ־ישראלית לכדורגל, אחרי ששבתה ממשחקים מאז תחילת הפרעות בדצמבר 1947.
נקבע שהליגה תהיה מצומצמת, ולעומת 14 הקבוצות ששיחקו לפני תחילת הפרעות - רק שמונה ייקחו חלק בליגה המחודשת. הקבוצות שנבחרו הן: מכבי ת"א, נורדיה ת"א, הפועל ת"א, הפועל הצפון ת"א, מכבי אבשלום פ"ת, הפועל פ"ת, הפועל ר"ג ומכבי נתניה. ("משמר")
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
