את סוף השבוע הנוכחי מתחילה ישראל עם תגבור כוחות משמעותי ביו"ש, במאמץ למנוע התפרצות של גל טרור חדש. לא מדובר בחשש כללי: בשבועות האחרונים נרשמה עלייה בהיקף האלימות והמוטיבציה לפיגועים, שתודלקה בשני הפיגועים שבהם נרצחו בשבועות האחרונים הרבנים רזיאל שבח ואיתמר בן גל.
ראשיתו של הגל בהכרזת הנשיא טראמפ על הכוונה להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. בישראל חששו אז מהתפרצות רחבת היקף - שלא קרתה. ניסיון העבר מלמד שיש שלושה קטליזטורים קבועים, שהתלכדותם עלולה להצית את השטח ולשלוח את ההמון להפרות סדר ופיגועים: סמל מאחד, דם פלשתיני שנשפך וחיכוכים משמעותיים עם ההתיישבות היהודית ביו"ש.
סוגיית השגרירות, התברר, לא הציתה את הדמיון הפלשתיני. היא לא סמל דתי כמו הר הבית, אלא סמל לאומי שההמון התקשה להתלכד מאחוריו. ניסיונות של הרשות הפלשתינית לעודד הפגנות נחלו כישלון חרוץ; באחד המקרים הוצב יעד של 20 אלף מפגינים לאירוע מתוכנן במעבר קלנדיה. בקושי אלף הגיעו.
את שני הקטליזטורים האחרים הצליחה ישראל למנוע. פעילות מושכלת של צה"ל, שעיקרה צמצום חיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינית, הובילה לכך שלא היו הרוגים פלשתינים. ובהיעדר הרוגים לא היו הלוויות המוניות, ולא היה זעם שתועל לחיכוך מוגבר, שיוביל בתורו לעוד נפגעים ולסחרור שעלול לצאת משליטה.
במקביל הצליח השב"כ, בסיוע צה"ל ומשטרת ישראל, לסכל פיגועים. ישראלים לא נהרגו, וההתיישבות נותרה רגועה - עד לפיגוע שבו נרצח בראשית ינואר הרב שבח. אז התחיל להתרומם הגל, שהוביל כעת להחלטה לשלוח ליו"ש שלושה גדודים נוספים (חלקם מובחרים) בניסיון לבלום את הסחף.
הפיגוע הזה היה משמעותי משום שהוא הצליח לייצר סמל: לא דתי, אנושי. אחמד ג'ראר, ראש החוליה שביצעה את הרצח, הפך לגיבור ברחוב הפלשתיני. העובדה שהצליח להתל בישראל שבועות ארוכים עד שאותר השבוע וחוסל, בנתה סביבו מיתוס. גברים צעירים נשבעו לחקות אותו; נשים יצאו לפיגועי בודדים בעקבותיו כדי להתאחד איתו בגן עדן.
ניסיונות דומים להפוך את עהד תמימי לסמל נכשלו. הצעירה שתקפה חיילים בנבי סאלח לא הציתה את הדמיון הפלשתיני; ג'ראר - כן. בישראל צריכים להיות מוטרדים ממנו מסיבה נוספת: ההתארגנות שבנה והנהיג הזכירה במאפייניה את האינתיפאדה השנייה. היה לה פוטנציאל לבצע פיגועים משמעותיים, לרבות התאבדות וחטיפה.
חיסולו של ג'ראר התאפשר בתום מאמץ מודיעיני ומבצעי מרשים, אבל במקרה הזה הכישלון מאפיל על ההצלחה: הכישלון בסיכול ההתארגנות מראש, בטרם פעלה ורצחה, והצלחתו של ג'ראר להסתתר שבועות ארוכים בסיוע רשת מתוחכמת של סייענים שפרש בשטח.
המאמץ לאתר את ג'ראר ולפגוע בהתארגנות חייב את צה"ל לפעול בשבועות האחרונים באינטנסיביות בצפון השומרון. מדי לילה נכנסו כוחות לכפרים. זה הוביל לחיכוכים עם האוכלוסייה, מה שגרם לנפגעים, שכרגיל - הגבירו את החיכוך. מה שצה"ל ניסה להימנע ממנו קרה. הגל החל להתרומם, כשהוא מונע גם מהתסכול הקבוע שנובע מהמצב הכלכלי הרעוע בגדה.
הרב בן גל ז"ל // צילום: באדיבות משפחת בן גל
לתוך זה נכנס השבוע הפיגוע שבו נרצח בן גל. מדובר בפיגוע שונה - לא התארגנות אלא מחבל בודד, לא פלשתיני אלא ערבי ישראלי, לא חוליה אידיאולוגית אלא אדם שפעל מרקע אישי מורכב - אבל העובדה שישראלי נוסף נרצח בתוך זמן קצר יחסית נתפסה כהישג לטרור, וכהשראה לפלשתינים נוספים לצאת בעקבותיו, בוודאי כאשר שני הנרצחים היו תושבי יו"ש ומכאן מטרות שנתפסות "לגיטימיות" ברחוב הפלשתיני.
גם הפיגוע הזה מחייב את ישראל בבדק בית. הפרצה של ערבים ישראלים כפלטפורמה מועדפת לפיגועים מוכרת. ארגוני טרור משקיעים מאמץ בגיוס מחבלים בעלי תעודות זהות ישראליות. זה מאפשר נגישות וחופש תנועה; ישראלים נבדקים במחסומים אחרת מפלשתינים. די בהוצאת התעודה הכחולה, במקום הכתומה, כדי שהיחס ישתנה. סביר שזה גם מה שקרה השבוע.
קשה מאוד לסכל פיגועי בודדים, ולמרות זאת - ההצלחה הישראלית בתחום הזה מרשימה. אבל למחבל מצומת אריאל היו סימנים מעידים. הוא נע בקביעות בין ישראל ליו"ש, בין אמו הישראלית לאביו הפלשתיני. זאת הסיבה שהורחק ממעון לחוסים בתל אביב: חששו שם שינוצל לפיגועים. סביר שהמידע הזה הועבר למשטרה, וממנה לשב"כ. מה עשו איתו? כנראה לא מספיק.
אינטרס פלשתיני כפול
כאמור, המאמץ כעת הוא למנוע מהגל להתעצם. המוטיבציות קיימות בשטח. מהפרות סדר שעלולות לגלוש לאלימות ולנפגעים, ועד מחבלים פוטנציאליים. מפקדות חמאס בעזה ובחו"ל משקיעות מאמץ כביר בהוצאת פיגועים. זה מחייב פעולות סיכול, שיובילו לעוד חיכוך פוטנציאלי עם האוכלוסייה.
תגבור הכוחות אמור לצמצם זאת. יותר חיילים פירושו לא רק יותר פעילות בצירים שתקטין את מספר הפיגועים והנפגעים הישראלים, אלא גם פחות נפגעים פלשתינים. בשגרה פועל צה"ל בגדה בכוחות מצומצמים; כשכוח כזה נקלע למצוקה, הוא נוטה להפעיל כוח רב כדי להגן על עצמו - מה שמוביל לנפגעים ולהתלקחות.
כוחות גדולים יותר חשים מאוימים פחות, ופועלים ביתר מתינות. זה מאפשר דיוק בהפעלת הכוח. בהפרות סדר המוניות לא יורים סתם, רק תחת סכנה, במידה, ורק נגד מי שמהווה איום. זה מפחית משמעותית את היקף הנפגעים הפלשתינים, ואת פוטנציאל הזעם ברחוב - נייר הלקמוס הקבוע לחיזוי עוצמת הגל.
בישראל מקווים שהתגבור הזה יסייע בהרגעת השטח. יידרשו לכך לא מעט ימים, וגם רכיב נוסף שלא תלוי בלעדית בישראל: כוחות הביטחון הפלשתיניים. בכל האירועים בשנים האחרונות סייעו הפלשתינים בהרגעת הרוחות. הם עשו זאת מאינטרס פלשתיני כפול: בחירתו האסטרטגית של אבו מאזן לנהל את המאבק בישראל בדרך דיפלומטית ולא באמצעות פיגועים, והחשש שגל טרור יוביל לפעולה ישראלית שתמוטט את הרשות הפלשתינית ותעלה תחתיה את חמאס.
עדות למאמצי הפלשתינים ניתנה ביום שישי שעבר באבו דיס: ישראלי שנקלע לכפר בטעות ניצל מלינץ' הודות להתערבותם. שוטרים פלשתינים סיכנו את חייהם עבורו. זה קורה, אמנם בדרמטיות פחותה, גם במקומות אחרים; בכל הפגנה המונית משמשים כוחות הביטחון הפלשתיניים חיץ בין ההמון לכוחות צה"ל, מונעים חיכוך ומכאן גם מצמצמים את כמות הנפגעים.
אבל בחלק מהמקומות בגדה יש שחיקה במשילות של הרשות וכוחותיה. זה בולט במיוחד במחנות הפליטים. ישראל מוטרדת מכך, ובצדק; אין ואקום. חמאס ייכנס לפרצות שייווצרו, וישראל תידרש לפעול כדי לסכל אותו - פעילות שתוביל לנפגעים ותעלה את הגל.
האינטרס הישראלי הוא הפוך: לייצר שקט. זה היעד בתקופה הקרובה. בהתחשב באנרגיות בשטח, מדובר באתגר לא פשוט. גם אם ישראל תעמוד בו, סביר שגלים דומים יעלו ויירדו בתדירות מתגברת בתקופה הקרובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו