"בשלהי 2014 קיימתי פגישה בקפה נלסון שבנווה אביבים, וכשיצאתי מבית הקפה איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי מלוא אורכי על הרצפה. רכב של מ.ד.א הקפיץ אותי לבית החולים איכילוב, והרופאה האורתופדית במיון אמרה לי לאחר בדיקה קצרה, שלדעתה מדובר בשבר בעצם הירך. אושפזתי במחלקה האורתופדית. הניתוח עבר בהצלחה, וכעבור יום ניסו להעמיד אותי על רגליי. לאחר שבוע במחלקה, העבירו אותי לשיקום במחלקה בעלת השם המפחיד - שיקום גריאטרי" (מתוך הספר "יריב. אישי." הוצאת כותרים)
כך נפתחת האוטוביוגרפיה של יריב בן־אליעזר, נכדו הבכור של דוד בן־גוריון. בספר, שיוצא לחנויות בימים אלה, מתאר בן־אליעזר - חוקר תקשורת המונים ופרשן בנושאי תקשורת - את 78 שנות חייו, סוגר חשבונות עם בני משפחתו, מתעכב על אהבתו לסבו ולאשתו המנוחה, ושומר לאורך כל הדרך על סגנונו הייחודי החריף.
בן־אליעזר, שהיה מגיל צעיר באור הזרקורים בשל סבו, הוסמך כדוקטור לתקשורת מטעם אוניברסיטת ניו יורק וכתב מאמרים וספרים בתחום תקשורת ההמונים. מלבד היותו דיקן בית הספר לתקשורת של המכללה למינהל בתל אביב, הוא נמנה עד לאחרונה עם סגל המרכז הבינתחומי הרצליה ובית הספר לאודר לממשל, ניהל כמה קמפיינים במערכות בחירות בישראל, ושימש יועצו של ראש הממשלה פרס לאחר רצח רבין.
אלא שכיום מצבו הבריאותי של מי שהתפרסם כפרשן וכמבקר מושחז, ולעיתים מקומם, של החברה והפוליטיקה בישראל - רחוק מלהיות טוב. צנתור אחד, רגל כרותה בעקבות פצע סוכרתי שהסתבך, חמישה ניתוחים שניסו להצילה, פרוטזה ש"לא הולך לי איתה", ואירוע מוחי, הותירו אותו בכיסא גלגלים ומלווה על ידי מטפלת סיעודית. ובכל זאת הוא אינו נכנע למצבו הגופני.
"אני אופטימי", מכריז על עצמו בן־אליעזר. ואכן, אף שהספר נפתח באחד מרגעי המשבר הבריאותיים שלו ומתאר בזה אחר זה את הקשיים שפקדו אותו בשנים האחרונות, כפפת האיגרוף שמתנוססת על כריכתו אינה מותירה ספק לגבי תוכנו. יריב נשאר יריב: יורה מהמותן, חד לשון, חריף וסוגר חשבונות. גם בתוך המשפחה. ואולם האיש שנודע בזכות חיבתו לפרובוקציה, מעיד על עצמו שהוא "בסך הכל בן אדם נחמד".
אבל כשאתה נכנס - זה בכל הכוח.
"כזה אני. יש בי שני קצוות ולמדתי לחיות עם זה. אני מודה שאני חד לשון ולעיתים בוטה, נתבעתי לא פעם על לשון הרע, ויצאתי בקנסות של כמה אלפי שקלים, תרומה לעמותות. דליה שלי היתה נוזפת בי בכל פעם שהשתלחתי במישהו ומאיימת עלי שתביעת הדיבה הבאה לא תשולם מחשבון הבנק המשותף שלנו".
הוא ישוב מולי בכיסא הגלגלים, מכנס הטרנינג שלו מקופל מעל ברך ימין - המקום שבו נכרתה הרגל. על שולחן הסלון שמפריד בינינו מונחות קופסאות כדורים. תוך כדי לגימה מכוס מים, הוא משתף כי הוא סובל לפרקים מכאבי פנטום, ושזה יכול לפעמים לשגע. הוא כבר ללא המשקפיים והזקנקן המוכרים, ואני מחמיאה לו על כך שהוא נראה טוב. "הסוכר מאוזן", הוא עונה. "אני עושה פיזיותרפיה פעמיים בשבוע והקטנה שומרת עלי. כל זה מחזיק אותי", הוא אומר ומביט במבט אבהי באריס פיאל, המטפלת הפיליפינית שלו.
קצת יותר מחמש שנים עברו מאז נפטרה אשתו, ועדיין הוא עם טבעת על האצבע. חמש שנים וכלום לא השתנה בדירתם המשותפת, הממוקמת בקומה השלישית בבניין רב־קומות בשכונת נווה אביבים שבצפון תל אביב. כאן גדלו ומכאן הצמיחו כנפיים שלושת ילדיהם: אוהד (אודי, 48) אלוף משנה במיל', ששירת בפרקליטות הצבאית כתובע וכסנגור ראשי, וכיום הוא מורה לאזרחות בבית ספר תיכון בכפר סבא; יואש (45), המשנה למנכ"ל טמפו; ואפרת (42), עורכת דין בחברת טבע ומומחית בנושאי כוח אדם.
"אחרי 50 שנה בבית הזה, קצת קשה לשנות הרגלים", הוא אומר ומספר שהוא הכי אוהב להיות בבית מול המחשב, לקרוא, לצפות בטלוויזיה או לשמוע מוזיקה, אבל גם יוצא עם חברים לבית קפה שממול.
המטפלת מבוישת קמעה כשהוא מציג אותה בפניי. הוא מחזיק את ידה ואומר: "ביומיום, זו אריס שכל הזמן איתי. היא המלאך השומר עלי, ואנחנו כבר שלוש שנים יחד. בני הצעיר אמר לי ששנתיים הייתי קודר והקרנתי הרבה עצב ודיכאון, ושמאז שאריס הגיעה אלי היא החזירה לי את שמחת החיים".
* * *
"סבתא פולה היתה נאורה וליברלית, בהשוואה לאמי, שהיתה פוריטנית ושמרנית מופלגת. בשנות העשרה שלי היתה סבתא האוזן הקשבת והיועצת שלי, בעוד שעם אמי התקשיתי לדבר על נושאים אלה" (מתוך הספר)
הוא קורא לאריס ומבקש שתוביל אותו לפינת העבודה שלו. על המדפים מסודרים עותקים של כל שבעת הספרים שהוציא עד כה, כולל זה האחרון. אני פותחת את הספר הטרי בלי משים ונעצרת באחד העמודים. תחת הכותרת "רשומון" כתב:
"לסבתא פולה ולסבא דוד היו שלושה ילדים: גאולה, עמוס ורננה. אמי גאולה תיארה את סבא דוד כאדם קר ומנוכר, בעוד שעמוס, רננה ואני הכרנו אדם נעים, חם ומשפחתי. רננה הסבירה לי פעם שאנשים קרים רואים את הקור באחרים, ואילו אנשים חמים מחפשים את החום באחרים"
פולה ודוד בן־גוריון הביאו לעולם שלושה ילדים, גאולה, עמוס ורננה. לדברי בן־אליעזר, היחסים בתוך משפחת בן־גוריון וצאצאיה ידעו מתחים רבים.
"מבחינתי, סבא שלי היה אדם חם, אוהב, מפנק", הוא מספר. "הוא היה אדם צנוע ונעים הליכות. סבא בשבילי היה מה שהוריי מעולם לא היו עבורי ומה שאני עבור ילדיי ועבור נכדיי - הוא היה הכל בשבילי, ואני אהבתי אותו כל כך והוא החזיר לי אהבה".
סבא בן־גוריון. "תמיד הייתי הכבשה השחורה בבית, אבל כולם ידעו שאני הכי אהוב על סבא דוד"
בספרו הוא מותח ביקורת רבה על הוריו ועל אחיו, בניגוד לקשר החם עם סבו וסבתו. "סבא אהב אותי, והיו לי דליה והמשפחה הנפלאה שבנינו יחד - לא הייתי צריך יותר מזה. לדעתי האישית, הקרבה לסבא שלי עוררה את קנאתם של רבים מבני המשפחה", כתב.
"אני כבר לא מנתח את בני משפחתי ולא מוציא עליהם אנרגיה", יאמר לי מאוחר יותר בעודנו פוסעים ברחוב, בעוד אריס דוחפת את כיסא הגלגלים שלו. "רבים מהם נהיו שקופים עבורי, ניתקתי איתם מגע מזמן".
"להוריי היה נוהג מוזר. הם נהגו להשוות בין הילדים שלהם כל הזמן מבלי להתייחס להבדלים בגיל ובכישורים. לדוגמה, בשנות ה־70 נבחרתי במשאל שנערך בין הסטודנטים בקווינס קולג' בניו יורק לאחד המרצים הפופולריים ביותר. כשבישרתי על כך לאמי... היא השיבה לי: 'גם אחיך מצליח היטב במתן שיעורים פרטיים'. סחתין על ההשוואה" (מתוך הספר)
בן־אליעזר מנסה לנסח זאת שוב ושוב כאילו הסיפור המשפחתי המורכב שלו סגור וחתום מבחינתו. אך בעודנו מדברים הוא מרבה לחזור לנושא, ונדמה שהפצע עודנו חי בליבו. "תמיד הייתי הכבשה השחורה בבית, אבל הרגשתי שכולם ידעו שאני הכי אהוב על סבא דוד - אז למי אכפת?"
* * *
"עד שנכנסתי לכיתה א' לא הייתי מודע לעובדה שיש לי סבא מיוחד במינו. כאשר החלו ההקנטות בבית הספר והשירים הלעגניים על סבי, בעיקר מתלמידים מתנועת ה'שומר הצעיר', התחלתי להפנים שסבא שלי הוא מייסד המדינה וראש הממשלה הראשון שלה. עם כל זאת, בשבילי הוא היה ויישאר תמיד סבא דוד" (מתוך הספר)
"סבתא פולה וסבא דוד נפגשו בניו יורק, כשסבא הוגלה מארץ ישראל", הוא מספר. "סבתא היתה אז אחות בחדר ניתוח, ליברלית ואנרכיסטית. היא סיפרה לי פעם כי לא התפעלה מסבא, שהיה נמוך קומה, עני מרוד והתגורר בחור שומם כמו ארץ ישראל, 'אבל היה בעיניו ניצוץ מיוחד, שהוכיח לי כי הוא נועד לגדולות, ולכן הלכתי אחריו', היא אמרה.
"בכלל, סבתא פולה היא הדוגמה הקלאסית ל'עזר כנגדו'. כילד, אני זוכר שלא הרשתה לאיש להפריע את מנוחתו כשהיה ישן או כשהיה בחברת אנשים. כנכד הגדול ניצלתי את מעמדי, והערמתי לא אחת על סבתא וטיפסתי על המדרגות לחדר עבודתו של סבא. הוא תמיד שמח לקבל את פניי.
"כשהיתה פולה בהיריון הראשון, הציע דוד שאם ייוולד בן בכור יקראו לו יריב, 'כי הוא יריב את ריב עמנו', ואם תיוולד בת היא תיקרא גאולה. אמי נולדה, ושמה בישראל גאולה. כשאמי היתה בהיריון הראשון, היא זכרה את סיפור השמות של סבא והציעה שבנה הבכור ייקרא יריב, בעוד אבי רצה בשם אהוד. מכיוון שסבא דוד הצטרף לתומכים בשם יריב, נקראתי יריב. לימים כשנולד בני הבכור, הנכד הבכור להוריי והנין הבכור לסבתא פולה ולסבא דוד, החלטנו דליה ואני לקרוא לו בשם אהוד".
"לימים, סבתא פולה היתה מתעוררת בשעה מוקדמת מדי יום ועשתה לה הרגל להעיר אותנו ולהביא לנו כל מיני שמאטעס, שאותם אגב תמיד דחינו בנימוס תקיף. יום אחד הציעה לי סבתא לבחור מהתמונות שהצטברו בביתם, מצאתי תמונה שלו שלדעתי אין יפה ממנה, סבתא כמו תמיד הכריחה את סבא לכתוב הקדשה לדליה ולי, אך הוא שכח לכתוב את המילה 'באהבה'. לדרישת סבתא הוא צופף את 'באהבה' בין ה'דליה ויריב' לבין 'מסבא'".
איפה היית כשסבא שלך הכריז על הקמת המדינה?
"הייתי ילד בן 8, מה כבר יכולתי לדעת מהחיים שלי? דודי עמוס סיפר שכולם רקדו ושמחו, ושסבא היה עצוב. דוד עמוס שאל אותו, 'למה אתה עצוב כל כך?' וסבא ענה, 'כי אני יודע איזה מחיר דמים אני אצטרך לשלם על זה אחר כך'".
כילד, איך התמודדת עם העובדה שסבא שלך הוא בן־גוריון?
"הציפיות ממני היו להתנהג כשורה, שכן המוצא המשפחתי שלי מחייב, ולכן נמנעתי ממעשי משובה כרוב חבריי, כדי שלא יגידו שאני פוגע בסבא דוד. אני זוכר שכשלמדתי בכיתה ט', הפרעתי באחד השיעורים ונשלחתי למנהל. מחנך הכיתה נזף בי ואמר, 'אתה אמור לשמש דוגמה ליתר הילדים, כי אתה הנכד של בן־גוריון'. מאז הפכתי למרדן ולנון־קונפורמיסט".
אנקדוטה משעשעת משנת 1953 מביאה אותו לחייך. "סבא דוד ניהל ויכוח עם מפ"ם וכתב מאמרי פולמוס בעיתון 'דבר'. כדי שלא יזהו שהכותב הוא ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא חתם: ס.ש. יריב. על נקלה גילו מיהו הכותב בגלל סגנונו המיוחד, אבל לא במהרה הצליחו לפענח את החתימה כ'סבא של יריב'".
הוא נע ברחבי הדירה בעזרת אריס. כשאני מעירה לו שכנכד של בן־גוריון הייתי מצפה שיהיה לו מינימום כיסא גלגלים ממונע, הוא צוחק. "כולם חשבו שמפני שאני הנכד של בן־גוריון, אז אנחנו עשירים ויש לנו הכל, אבל זה לא היה כך".
בינואר 1954, כשיריב היה עדיין בתיכון, התפטר בן־גוריון מראשות הממשלה, והוא ופולה עקרו מהמרכז ועברו לקיבוץ שדה בוקר. לדברי נכדם, החיים היו שם קשים מנשוא עבור פולה, וזו היתה אחת הסיבות לכך שבן־גוריון שב להנהגת המדינה כעבור שנתיים - קודם כשר ביטחון ולאחר מכן כראש הממשלה.
* * *
"סבא דוד אהב את דליה מהרגע הראשון שפגש בה. הוא המתיק סוד באוזני: 'כל הכבוד יריב. הבאת למשפחה אישה יפה וגבוהה'. קשה לי לשכוח אנקדוטה שקשורה לסבא ולדליה מאחת הפעמים כשהגענו לביקור בביתה של דליה, והיא לבשה חצאית מיני, כפי שהיה מקובל באותה עת. 'מה קרה? אין יותר בד במדינה?' הצליפה בה סבתא פולה בלשונה החריפה. סבא דוד הגיב מייד: 'דווקא יפה לה המיני, כי יש לה רגליים יפות'. למותר לציין כי מאז ואילך נהנתה דליה מחסינות משפחתית מפני שבט לשונה של סבתא" (מתוך הספר)
את שירותו הצבאי סיים בן־אליעזר בפיקוד הדרכה בנח"ל לאחר שעבר קורס מ"כים. זה היה בשנת 1962. "סבי לא דחף אותי לשום תפקיד ונתן לי חופש פעולה. הוא מעולם לא הכתיב לי מה לעשות".
את אשתו לעתיד דליה קוקבקה הכיר בעת שירותו הצבאי. "באחד הימים, כשסבא הגיע לביקור בבית הוריה של דליה", הוא מספר, "הוא שאל את ישעיהו, אביה של דליה, מדוע לא עִברתו את שם המשפחה. ואביה הסביר לו כי הם היחידים מכל המשפחה ששרדו את השואה. סבא מייד אמר, 'אם כך, עליכם לשמור על השם קוקבקה בקנאות'.
"בשנת 1961 נאם מנחם בגין בכיכר אורדע ברמת גן, ומכיוון שדליה היתה רמת־גנית, הלכנו לשמוע אותו. כשסיים בגין את נאומו הנלהב והמלהיב אמרה לי, 'בגין לא פחות גדול מסבך'". בן־אליעזר המאוהב, שהיה רדוף על ידי הפחד שנשים רוצות אותו בגלל ייחוסו, אמר לה בספונטניות: בואי נתחתן, "ומייד עלינו אל דירת הוריה, כדי לבשר להם על ההחלטה המשותפת. הייתי משוכנע שהיא אוהבת אותי ולא את נכדו של בן־גוריון".
חתונת יריב ודליה (1961). "כל הכבוד, הבאת למשפחה אישה יפה וגבוהה", אמר בן־גוריון
בחנוכה של אותה השנה, שנה וחצי לאחר היכרותם, נישאו השניים בטקס צנוע במועדון הקצינים בקריה בתל אביב. "דליה היתה בת 19 וחצי ואני בן 21. מכיוון שהייתי עדיין בשירות סדיר, ביקש ממני סבא דוד שאתחתן במדיי הצבאיים. זמן קצר אחרי החתונה הזמנו דליה ואני את כל המשפחה לארוחה שכללה סלט וחביתות. סבא דוד קרא לי הצידה, כי רצה להמתיק איתי סוד. 'איזה ספר אתה רוצה כמתנת חתונה?' שאל, ואני השבתי שעלי להיוועץ באשתי, ומייד מיהרתי לסבתא פולה וקיטרתי על הצעתו ה'נדיבה' של סבא. סבתא פולה, שהיתה יותר פרקטית, הסבה את הצעתו של סבא לתנור גז".
שמונה שנים אחרי נישואיו, ב־6 בינואר 1970, נולד בנו אהוד, הנכד הראשון למשפחת בן־אליעזר והנין הראשון של דוד ופולה בן־גוריון.
בשנת 1968, כשיריב למד באוניברסיטת תל אביב, החלה הדעיכה של סבו. פולה נפטרה, ובן־גוריון בחר את חלקת הקבר המשותפת שלהם בשדה בוקר. באותה שנה הוא גם סירב לקבל את פרס ישראל, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי". את השנים האחרונות לחייו הקדיש הסב לכתיבת זיכרונותיו וללמידת יוונית ובודהיזם.
במקביל, העתיק נכדו את חייו לארה"ב: עשה תואר שני בתקשורת באוניברסיטת קווינס קולג' ומשם המשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק.
הוא מספר שרבים הרימו גבה על כך שנכדו של בן־גוריון למד בניו יורק. "הנושא לא נלמד בזמנו באקדמיה בישראל", הוא מסביר.
"בשנים שהייתי שם, סבא דוד היה שולח לי מכתבים בתכיפות קבועה. הוא התעניין בהתקדמות שלי בלימודים, אבל היה לי ברור שהמסר הסמוי בשאלותיו היה דאגה שמא אשאר בארה"ב, וזאת למורת רוחו. גם היחס בישראל ליורדים היה עוין, כל זה הוסיף ללבטים שהיו לי ולכך שחזרנו לבסוף לישראל".
דוד בן־גוריון הלך לעולמו ב־1 בדצמבר 1973. לבקשתו, לא נישאו הספדים על קברו ולא נורו מטחי כבוד בטקס ההלוויה. באותה השנה נכדו היה עדיין בלימודים בארה"ב ולא היה יכול להגיע לטקס. "הייתי סטודנט די עני ולא יכולתי להרשות לעצמי לרכוש כרטיס, וכמובן אף אחד לא דאג להביא אותי ארצה להלוויה של סבא", הוא נזכר. "זה משהו שבהחלט הצטערתי עליו, אבל מה שהיה היה".
* * *
"בבר המצווה שלי סבא נשאל אם הוא מאחל לי להיות ראש ממשלה והוא מייד השיב, 'חלילה. מוטב לו ליריב שיהיה פושט עורות מנבלות בשוק, מאשר פוליטיקאי'. הברכה של סבא התממשה" (מתוך הספר)
בן־אליעזר אמנם ביכר את האקדמיה והתקשורת על פני הפוליטיקה, אך הוא ניהל כמה קמפיינים במערכות בחירות בישראל, ובהם של מפלגת צומת (בבחירות 1992), של חיים רמון ורשימתו הבין־מפלגתית "חיים חדשים" בבחירות להסתדרות ב־1994, ושל יעל גרמן לראשות עיריית הרצליה בשנים 1998 ו־2003.
מה הזהות הפוליטית שלך כיום?
"אין לי זהות פוליטית, אבל אם עמיר פרץ ירוץ בבחירות - אני אצביע לו. למרות שאני שונא את מפא"י. כשנבחרה יחימוביץ' לראשות המפלגה הודעתי כי אני מנער חוצני ממנה, כי מפלגה שמתנכרת למנהיגי העבר שלה, ובמיוחד למייסד המדינה, אינה ראויה להיות בית פוליטי שלי. מאז ועד היום הפכתי להומלס פוליטי" (בן־אליעזר מתייחס כאן למאמר שפרסמה יחימוביץ' ב־1986 ב"על המשמר", ובו קבלה על הנוהג להביא מנהיגי עולם להנחת זר על קברו של בן־גוריון; נ"י).
אתה מדבר על עמיר פרץ כ"אהוב נפשי". איך זה מסתדר עם אמירות עבר שלך שנתפסו כגזעניות, למשל על אמנים ים־תיכוניים?
"אני ניתקתי מגע עם חברויות של שנים בגלל אמירות גזעניות, ובלי היסוס. באוניברסיטה וגם בבינתחומי נאבקתי בכל כוחי לחיסול הסטריאוטיפים שהפלו אנשים על פי מוצא אתני או מגדר. כשאודי בכורי הכיר בפרקליטות הצבאית את כרמית אסרף הנפלאה - שהיא ממוצא מרוקאי וילידת בית שמש - חברים ששמעו על נישואיהם, והם בהחלט התהדרו בהשקפת עולם ליברלית, שאלו אותי, 'איך דליה קיבלה את זה?' זעמתי. מה היה לה לקבל? כלה עם זנב?
"באופן כללי אני שלו עד פלגמט, אלא אם כן פוגעים באהוביי: בסבי, באשתי ובילדיי. או אז יוצא ממני הגֶן ה'ערסי', ואני בוטה עד גס, מפנה גב לחנה בבלי ונוהג כמעט כמו מירי רגב כשהיא פוגשת אשכנזים משכילים", הוא מעיד על עצמו בספרו ומסכם בפניי: "אני בחור עדין. עד שלא תוקפים אותי - אני לא מחזיר".
מה סבא שלך היה אומר על המדינה שלנו?
"המדינה הזו ב־70 השנים האחרונות הגיעה להישגים לא נורמליים בטכנולוגיה, בכלכלה, בצבא, בהרבה תחומים. דברים נפלאים שסבא היה גאה לראות. אבל יש הרבה דברים שסבי היה מצטער עליהם לנוכח השחיתות המוסרית, העבריינות. סבי אמר פעם, 'אנחנו נחזיק מעמד לא בכוח צבאי, אלא בכוח מוסרי'. הוא האמין שמדינת ישראל צריכה להיות אור לגויים במוסר, בשוויוניות, בצדק חברתי".
אפרופו צדק ומוסר, רבים מבני דורך מתמודדים כיום עם טענות על התנהגות לא הולמת כלפי נשים. יש לך מה להגיד בנושא?
"אני אישית מעולם לא הטרדתי אף אחת ומעולם לא הואשמתי בהטרדה. מאז פרשת רמון הדלת שלי פתוחה. תמיד. עדיף לפחד כגבר מאשר להיות אשם בהטרדה. מצד שני, אני לא חושב שיש אישה במדינת ישראל שלא הוטרדה מינית".
"אבל, אם היו בנות או נשים שמרגישות שפגעתי בהן שלא במכוון - ודאי שאני מתנצל. אני מצטער אם יש מישהי שלא הבינה כהלכה או ש'יצאתי' עליה שלא בצדק. עם זאת, אני מודה שיש כאלה שיצאתי עליהן במכוון.
"תראי, גם בקפטריה בבינתחומי ראיתי צעירות שהולכות בבגדי חוף, אבל לאף אחד אין הזכות להטריד אותן. היתה לי תלמידה שקראו לה ענבל גבריאלי, היא אמרה לי - וגם לתקשורת - שמטרידים אותה בכנסת וזה לא נעים. הסתכלות - זה כמו מגע יד - זו הטרדה וזכותה להתלבש איך שהיא רוצה".
* * *
"מה הסוד? בעל מכוער, אישה יפה וסבלנות הדדית... למען האמת רבנו מדי פעם, אבל ברוב המקרים, גם כשהייתי הצד הצודק בוויכוח, הייתי אני המפייס. מדוע? כי דליה היתה יכולה לשתוק בכעס שנה, ואילו אני לא יכולתי להתאפק מלדבר עם אהבת חיי יותר מעשר דקות" (מתוך הספר)
בשנת 2012 החלה דליה להתלונן על כאב ראש טורדני. "הלכנו לבדיקה באיכילוב, ובזמן ההמתנה בחדר המיון איבדה דליה את הכרתה", משחזר בן־אליעזר. "דליה אושפזה במחלקה הנוירולוגית, עברה ביופסיה בראשה והתברר כי מדובר בסרטן קטלני במוחה של האישה הנפלאה. אני הזלתי דמעה והילדים היו בשוק. רק דליה היתה יבשה בעיניים ובקור רוח ובענייניות שאלה אם זה גנטי וכמה זמן יש לה עוד לחיות. זמנה של דליה היה קצר וקצוב".
עטיפת הספר
את שלושת החודשים האחרונים לחייה העבירה דליה בהוספיס תל השומר, כשמסביבה בעלה ושלושת ילדיהם במשמרות. ב־4 בספטמבר 2012, במשמרתו של אודי בכורה, עצמה דליה את עיניה לנצח.
"שמחנו שהיא לא סבלה. בחודשים הללו היו בינינו שיחות, גם על המוות. לפני שהיא נפטרה היא הציעה לי ללכת לבית אבות. היא דאגה שאתקשה לתפקד לבד, לנוכח מצבי הבריאותי. עניתי לה, 'את כבר רוצה לגרש אותי מהדירה'? והיא, שהיתה חלשה - חייכה. באחת המשמרות שלי ליטפתי לה את היד ואמרתי לה, 'דליונת שלי, תמיד כשנלחמנו יחד - ניצחנו. גם הפעם ננצח'. היא ענתה לי בקול הרגוע שלה וההחלטי, 'אין דרך חזרה'. יצאתי מהחדר ובכיתי במסדרון, בכיתי על שאהבת נעוריי השוכבת במיטתה ממתינה למותה.
"דליה לא רצתה כבר לחיות. היא גם אמרה לי את זה. באחת הפעמים ניגשתי לרופאים וביקשתי מהם לתת לה מורפיום בכמות כזו שתגאל אותה מהחיים שהיא לא רצתה בהם, אבל הם לא הסכימו. אחת הרופאות אמרה לי משפט מאוד חכם, 'דליה אומרת שהיא רוצה למות, אבל הגוף שלה אומר אחרת. הוא נאבק לחיות'. אחר כך, לאט־לאט דליה דעכה ואנחנו בכינו עם ובלי דמעות. ודווקא היא היתה זו שהשלימה עם מצבה".
* * *
"חשוב לי שאנשים יבינו שיריב בן־אליעזר הוא לא אדם חד־ממדי, אני מורכב לטוב ולרע", הוא אומר לי בסלון ביתו העמוס בפסלי חמר שיצרה דליה. "מה שבטוח זה שאני אדם שפיו וליבו שווים. אני מנסה להיות פוזיטיבי, כך נהגתי לעשות גם בקמפיינים שניהלתי, אבל, אם צריך לתקוע למישהו - בשמחה ובששון. למה? כי פשוט אין שום סיבה שלא".
על השידה, בין הצילומים המשפחתיים, שתי מודעות אבל ממוסגרות. אחת מהן בחותמת המרכז הבינתחומי, שבו סיים לאחרונה את עבודתו בתום קרוב לשני עשורים. "אני מקווה שיתאפשר לי לחזור וללמד. אני אוהב את הסטודנטים ואוהב ללמד. זה פשוט אושר גדול, שגורם לי לנחת רוח", הוא אומר.
יריב, שיש לו כמעט 5,000 חברים בפייסבוק, נלהב כמו ילד מול 317 התגובות שקיבל בעקבות פוסט ברכות שרשם לסטודנטית שלו שעשתה הסבה לקונדיטוריה. סטודנטיות, וחלקן אימהות של סטודנטיות שלמדו אצלו, כתבו לו, "יריב, לאהבתך לתלמידים אין אח ורע. תופעה נדירה באקדמיה ובעולם החינוך", "יריב, כיף שאתה ממשיך ללוות אותנו. נשיבוק גדול", ועוד.
נראה שאתה מוקף באהבה, אך עדיין לבד. חמש שנים אחרי מותה של אשתך, יש מקום לפרק ב'?
"בליבי יש מקום לאחת. לדליה. אולי משהו דפוק בראש, אבל זה אני. זה לא כי אני מרגיש בגידה, פשוט כבר אין לי צורך בזה. אני כבר לא מחפש אינטימיות כזאת. הכי אינטימיות שיש לי כיום זה עם המטפלת, וגם זה לא במובן המיני. נהייתי א־מיני. בגלל דליה. כי היא היתה תמצית האהבה, המיניות, התשוקה. היא היתה כל חיי, וזו לא האדרה בדיעבד".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"יש לי עוד תוכניות רבות, כמו לחזור וללמד וגם לאסוף עלילות חדשות, כדי שאוכל לכתוב את חלק ב' של הספר", הוא מחייך בשובבות, "עם איכות חיים וראש טוב - אני ממשיך הלאה".
nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו