צ'רצ'יל ואני

"אני בסך הכל שחקן", אומר גארי אולדמן ברצינות גמורה במהלך הראיון איתו, ולמרות שאני ממש מתאפק לא לצחוק, אני לא מצליח. כי עבורי (ועבור מרבית חובבי הקולנוע, הייתי רוצה לחשוב), אולדמן בן ה־59 הוא הכל מלבד "בסך הכל שחקן". הוא ה־שחקן, בה"א הידיעה. הזיקית האולטימטיבית. הוריקן אימתני, שמעיף לעזאזל את כל מה שנקרה בדרכו. אמן וירטואוזי, שהלך כל כך רחוק וכל כך עמוק אל תוך תפקידיו, שבמהלך שנות התשעים, התקופה שבה כבש את הוליווד בסערה, רוב הקהל כלל לא ידע איך הוא נראה באמת.

הוא גילם את אייקון הפאנק סיד וישס, את המתנקש בקנדי לי הארווי אוסוואלד, את הרוזן דרקולה ואת לודוויג ואן בטהובן. אם לא הייתם יודעים, בחיים לא הייתם מנחשים שמדובר באותו שחקן.

ב"רומן על אמת", סרט גדוש כוכבים עם תסריט של טרנטינו, הספיקו לו שש דקות כדי לגנוב את ההצגה ולהיכנס לפנתיאון בתור סרסור לבן, שחושב שהוא שחור. ואיך אפשר לשכוח את סוכן ה־DEA המושחת, הפסיכופת וחובב המוזיקה הקלאסית שגילם ב"לאון"? או את סוחר הנשק המגוחך והצעקני שגילם בסרט "האלמנט החמישי"? או את הטרוריסט הרוסי העצבני, שהולך ראש בראש עם האריסון פורד ב"אייר פורס 1"?

בראד פיט אמר פעם שאולדמן הוא אלוהים. טום הארדי ומייקל פאסבנדר הודו שפנו למשחק בהשראתו. קולין פירת' כינה אותו "השחקן הטוב ביותר שחי כיום". ואנתוני הופקינס סיכם את זה יפה כשאמר: "האיש פשוט משוגע". 

אבל עבר זמן רב מאז שאולדמן הזכיר לנו מה הוא מסוגל לעשות. מלבד תפקיד מאופק ונהדר ביצירת המופת "החפרפרת" מ־2011, שם נכנס לנעליו של סר אלק גינס כדי לגלם את רב המרגלים ג'ורג' סמיילי (וקטף את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר), כבר תקופה ארוכה שהוא לא במיטבו.

למה, בעצם? על פי הגרסה הלא רשמית, לאחר שנים של התנהגות בלתי מתחנפת בעליל, שבמהלכן דבקה בו תדמית הילד הרע שלא דופק חשבון ולא משחק לפי הכללים, אולדמן פשוט הלך צעד אחד רחוק מדי.

בשנת 2000, לאחר תפקיד משנה בדרמת המתח הפוליטית "המועמדת", הוא החל להטיח האשמות פרועות באולפני דרימוורקס, שהפיצו את הסרט. אולדמן, בעל הדעות השמרניות, טען בתוקף שהאולפן ערך מחדש את הסרט כדי להדגיש את מסריו הליברליים, וכדי להפוך את הסנטור הרפובליקני שגילם לנבל של היצירה. בתגובה, הוליווד הכניסה אותו ל"רשימה השחורה", ובמשך כחצי עשור הוא התגלגל בין הפקות הזויות (כמו "Tiptoes", שבו גילם גמד) והתקשה להשיג תפקידים איכותיים.

אבל אולדמן משמיע באוזניי גרסה אחרת: פשוט נמאס לו. "גילמתי בעבר כמה וכמה נבלים", הוא אומר, "אחרי הסרטים שעשיתי עם לוק בסון ('לאון', 'האלמנט החמישי'; י"ק), עשו לי טייפקאסט. המפיקים היו אומרים, 'אנחנו צריכים נבל, תקראו לגארי שיעשה את הדבר שלו'. האריסון פורד אפילו הדביק לי את הכינוי 'Scary Gary'. אבל הגעתי לנקודה שהספיק לי. 

"הכל השתנה כשכריסטופר נולאן רצה אותי לתפקיד ב'באטמן מתחיל'. הוא כמובן תכנן שאני אגלם את אחד הנבלים, הדחליל. אבל אני שאלתי אותו, 'מה לגבי פקד המשטרה ג'ים גורדון?' חשבתי שיכול להיות מעניין עבורי לגלם מישהו הגון, לשם שינוי".

התפקיד של פקד גורדון, שאותו עשה פעמיים נוספות (ב"האביר האפל" וב"עלייתו של האביר האפל"), באמת שינה לו את הקריירה. הוא אפשר לו להוריד את הרגל מדוושת הגז ולבלות זמן איכות עם המשפחה והילדים, והוא הוכיח למפיקים שהשחקן הפרוע והבלתי צפוי גם יכול להתאים את עצמו "לכל המשפחה". זה פתח בפניו את הדלת לסדרת "הארי פוטר", שם גילם את דמותו של סיריוס בלק בארבעה סרטים.

במקביל, אולדמן גם באמת נרגע קצת. לאחר שנים של שתייה מופרזת (את צילומי "אות קלון", שיצא ב־1995, הוא טוען שאינו זוכר, מרוב שהיה שיכור), נגמל מאלכוהול. והוא גם הפסיק לקחת על עצמו תפקידים תובעניים.

פותח את מבערי הטירוף

בעשור האחרון היה אפשר לראות אותו משחק על אוטומט ברימייקים סתמיים (כמו "רובוקופ"), בסרטי המשך מצליחים (כמו "כוכב הקופים: המרד"), בסרטי אנימציה חביבים (כמו "קונג פו פנדה 2") ובסתם סרטים גרועים (כמו "פרנויה", שאיחד אותו שוב עם האריסון פורד, ו"שומר הראש והמתנקש", שהיה להיט לא צפוי לאחרונה). בהקשר הזה, אולדמן נוהג לצטט משפט שאמר פעם הגיבור שלו, רוברט דה נירו, כשנשאל מדוע הסכים להשתתף בסרט רע במיוחד: "אני יכול לתת לך 12 מיליון סיבות למה".

עכשיו הוא חוזר להשתולל, ובגדול. ב"שעה אפלה", דרמת המתח ההיסטורית החדשה בבימויו של ג'ו רייט ("כפרה"), שמתרחשת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ומתארת כמה שבועות גורליים במיוחד עבור הממלכה הבריטית, הוא מגלם את ווינסטון צ'רצ'יל, וזה ללא ספק אחד מתפקידיו המצוינים אי פעם.

"עם הזמן שנדרש לשים ולהוריד את האיפור, עבדתי 18 שעות". מגלם את צ'רצ'יל ב"שעה אפלה" // צילום: יח"צ

לא רק שכלל אי אפשר לזהות את השחקן הדקיק והשברירי, שבילה ארבע שעות בכל בוקר בכיסא האיפור, אלא שלראשונה זה עידנים נראה שאולדמן שוב פתח את מבערי הטירוף, שאותם סגר לפני שנים. הוא מגיש מונולוגים חוצבי להבות בעיניים נוצצות. הוא מתכתש ומשתעשע עם כוכבי המשנה שלו (קריסטין סקוט תומאס, לילי ג'יימס ובן מנדלסון) בכל הזדמנות. הוא מצחיק. הוא סוחף. הוא מעורר השראה. ונכון לעכשיו, באופן קצת מפתיע בהתחשב במעמדו הרעוע בתעשייה, הוא גם המועמד המוביל לזכייה באוסקר.

"כשהציעו לי את התפקיד התפקעתי מצחוק", הוא מספר, "חשבתי שזה רעיון מגוחך. לא יכולתי לראות את עצמי בתפקיד הזה. קודם כל, כי אני ממש לא נראה כמו צ'רצ'יל. שנית, פחדתי שלא יהיה לי מספיק כוח כי צ'רצ'יל הוא המנוע של הסרט, הוא מופיע כמעט בכל סצנה, ולא עשיתי תפקיד ראשי מאז 'החפרפרת'.

"הרבה יותר קל לגלם דמות משנה. יש לך ימי מנוחה, אתה נכנס ויוצא. פה עבדתי בכל יום. עם הזמן שנדרש לשים ולהוריד את האיפור, הימים שלי נמשכו 18 שעות. לא הייתי בטוח שאחזיק מעמד.

"אבל תפקידים מהסוג הזה לא מגיעים אליך לעיתים קרובות. זו מתנה אמיתית לקבל הזדמנות לגלם דמות מיתולוגית כזאת ולהגיד את המילים שהוא אומר. בסופו של דבר, פשוט לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לשאת את הנאום הגדול שהוא נושא בסוף. אז אמרתי לעצמי, מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות? שאני אהיה איום ונורא? החיים יימשכו. אף אחד לא יירה בי בגלל זה".

לא מעט שחקנים גדולים כבר גילמו את צ'רצ'יל בעבר.

"זה נכון. כשהחלטתי לקחת את התפקיד, ידעתי שאני נכנס לא רק לנעליים של צ'רצ'יל, אלא גם לנעליהם של ריצ'רד ברטון, רוברט הארדי ואלברט פיני. אבל אני כבר מכיר את התחושה הזאת. גם כשעשיתי את 'החפרפרת', רוח הרפאים של אלק גינס ריחפה מעלי. שחקנים הופכים להיות מזוהים עם דמויות מסוימות.

"אבל ידעתי שאני בידיים טובות. שמתי את כל רעשי הרקע בצד והתבוננתי באיש עצמו. מצאתי אספקטים שלא הוצגו עדיין על המסך, ויש דברים בתסריט שלנו שלא נגעו בהם בעבר".

עבודת ההכנה שלו לתפקיד נמשכה שישה חודשים. גם על האיפור ועל העזרים הפרוסתטיים עבדו חצי שנה. "דיברנו הרבה על איך צ'רצ'יל נושם. הוא עישן הרבה, ושתה הרבה, אז הנשימות שלו היו מאוד ספציפיות. ואז עבדנו על ההליכה שלו. הוא הלך עם מטרה. בדינמיות. אחר כך התחלנו לעבוד על סגנון הדיבור שלו ועל הדרך שבה נאם. הכל נבנה באיטיות. כשהגענו לשלב החזרות, הדמות כבר היתה שם.

"להיכנס לחדר עם השחקנים האחרים, ולעבוד על החומרים יחד, להפוך את התסריט לפיזי, לווקאלי - זה כמו חלום. בכנות, אני הולך לפעמים לראות דברים בקולנוע ומופתע שמשהו מכל זה יוצא טוב בכלל, כי אני יודע איך הדברים עובדים מאחורי הקלעים.

"בימינו זה באמת מאוד יוצא דופן לעשות חזרות, וזו חוויה מתגמלת ביותר כשחקן. כבר יצא שפגשתי במאים בפעם הראשונה בלילה לפני שהתחלנו לצלם. אתה פשוט עולה לסט, ואתה מתחיל. ואז הבמאי שואל 'אז שניקח טייק?' 'מעולה! יש לנו את זה! בואו נמשיך'".

אפשר לומר שגם צ'רצ'יל עצמו היה שחקן, לא? יש מקומות שהסרט קצת משתעשע ברעיון הזה.

"הוא ללא ספק היה מודע מאוד לתדמית הציבורית שלו. הוא מיתג את עצמו לפני שבאמת היה דבר כזה 'מיתוג'. האיש השמן המצחיק עם הפפיון והסיגר. הוא בהחלט נתן תחושה של תיאטרון. הוא רצה להופיע, להיראות. יש דמויות שהולכות לכיוון אופראי. דמויות שמשתמשות במחוות גדולות. כמו שחקנים. אבל בתוך זה רצינו גם למצוא את האדם. היה את צ'רצ'יל של הנאומים, אבל כשהוא דיבר בקול הרגיל שלו הוא היה חיה אחרת".

במהלך ההכנות שלך גילית משהו חדש על צ'רצ'יל ועל התקופה?

"בהחלט. לא ידעתי, למשל, שבריטניה היתה כל כך קרובה לעשות דיל עם היטלר. לא ידעתי שהיינו כל כך קרובים לכניעה. הכרתי חלק מההיסטוריה, כמובן, ואני מבין את התקופה, אבל ספציפית לא ידעתי את כל הסיפור. זה סרט מבדר, אבל לדור הצעיר אני מניח שמדובר גם בשיעור היסטוריה לא רע בכלל.

"חוץ מזה, ההערכה שלי לצ'רצ'יל גברה מאוד כשהבנתי את הלחץ העצום שאיתו הוא היה צריך להתמודד. הוא קיבל עליו את תפקיד ראש הממשלה בתקופה גרועה מאוד. כל הצבא שלו היה עם הגב לקיר על חופי דנקרק, בסכנת השמדה. היה חשש מאוד גדול שצבא גרמניה יפלוש לבריטניה. היתה לו התנגדות בקבינט מצד אלה שרצו לכרות ברית עם היטלר. האנרגיה שדרושה כדי להתמודד עם כל כך הרבה בעיות מהסוג הזה היא באמת משהו מיוחד".

נשאר איתך משהו מצ'רצ'יל אחרי שסיימתם את הצילומים?

(צוחק) "הרעלת ניקוטין! עישנתי ללא הפסקה, והסיגרים לא עשו לי טוב".

החיים הם לא פיקניק

אולדמן נולד ב־1958 בשכונה ענייה ולא ידידותית בדרום לונדון. אביו, שהיה אלכוהוליסט אלים, נטש את המשפחה לטובת אשת חברו הטוב כשבנו היה בן 7, ובהחלט אפשר לומר ששנות ילדותו של גארי הצעיר לא היו פיקניק. 

בחיידק המשחק נדבק אולדמן בגיל 14, כשראה בטלוויזיה את הסרט "The Raging Moon" עם מלקולם מקדואל. "משהו בהופעה שלו פשוט חשמל אותי", סיפר בעבר, "והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי".

רב מרגלים ב"החפרפרת" (2011)

אולדמן החל לשחק בהפקות חובבים באמצע שנות השבעים, ובמקביל עבד בעבודות שונות כדי להתפרנס. כשביקש להתקבל לאקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון, נדחה על הסף ונאמר לו שעדיף שימצא לעצמו תעסוקה אחרת. הוא לא ויתר, וכעבור כמה שנים, הודות למוסר עבודה פנומנלי, הפך לכוכב תיאטרון מבוקש בכל רחבי הממלכה הבריטית.

את המעבר לקולנוע ביצע בתחילת שנות השמונים. היה זה תפקידו ב"Meantime" של מייק לי (שם גילם סקינהד) שסלל לו את הדרך לשני סרטי הפריצה שלו: "סיד וננסי" (על סיפור האהבה ההרסני של בסיסט הסקס פיסטולז, סיד וישס, והגרופית המסוממת ננסי ספנג'ן) ו"זקוף את האוזן" (על סיפור האהבה ההרסני של המחזאי ההומוסקסואל ג'ו אורטון ואהובו קנת האליוול).

בסוף שנות השמונים עלה על מטוס ללוס אנג'לס, ומאז לא הסתכל לאחור. עד מהרה החל לעבוד עם במאים מובילים כמו אוליבר סטון ופרנסיס פורד קופולה, להתרועע עם כוכבות יפות (כמו אומה תורמן, שהפכה לאשתו השנייה לחמש דקות בערך, ואיזבלה רוסוליני) ולבנות לעצמו שם של שחקן קיצוני וחסר פחד, שממציא את עצמו מחדש עבור כל תפקיד. 

במקביל, גם חייו הפרטיים ידעו לא מעט סערות. היום הוא כבר נשוי בפעם החמישית (לאוצרת האמנות והסופרת ג'יזל שמידט), ובשנותיו הפראיות הפגין לא פעם נטיות של הרס עצמי, שחלקן הפכו לנחלת הציבור במהלך מאבק הגירושים המכוער שלו עם אשתו השלישית, דוניה פיורנטינו.

בתחילת שנות התשעים הוא נעצר בעוון נהיגה בשכרות, לאחר לילה פרוע בחברתו של השחקן קיפר סאת'רלנד, ואז החליט להפסיק לנהוג. בעבר סיפר לא פעם על סופי שבוע ארוכים שבהם הוא מסתגר לבדו בסוויטה מפוארת בניו יורק ושותה עד אובדן הכרה.

פיו הגדול של אולדמן סיבך אותו לא פעם בצרות. העובדה שהכריז על עצמו שהוא "טיפה יותר שמאלני מג'ינגיס חאן" בוודאי לא עזרה לו לצבור פופולריות בהוליווד הליברלית, ולאורך השנים הוא לא פספס הזדמנות לעלוב בטקס פרסי גלובוס הזהב, שהתעלם ממנו לאורך כל הקריירה. באופן אירוני, יום לפני פגישתנו זכה אולדמן במועמדות הראשונה שלו לפרס הודות לתפקידו ב"שעה אפלה".

אבל ההסתבכות הגדולה ביותר שלו הגיעה בעקבות ראיון נפיץ וחסר מעצורים שהעניק למגזין "פלייבוי" ב־2014. במהלך הראיון תקף אולדמן שוב ושוב את הצביעות של חוקי התקינות הפוליטית, שחרר כמה אמירות תמוהות שהתפרשו כאנטישמיות והומופוביות והגן על מל גיבסון במילים "גיבסון נמצא בעיר שמנוהלת על ידי יהודים". רק לאחר שהתנצל פעמיים (וכינה את עצמו "asshole" בתוכנית האירוח של ג'ימי קימל), הרוחות סביבו נרגעו. 

עכשיו, עם כל הבאזז סביב תפקידו כצ'רצ'יל, וכשהאוסקר הנחשק נראה קרוב מתמיד, הסיכויים שאולדמן ימעד בלשונו נמוכים עד בלתי קיימים. במהלך הראיון איתו הוא מדבר ברוך ובצניעות, וניכר שהוא משתדל להיות סבלני ולבבי. 

מנסה להיות אדם הגון

כשהוא נשאל מה הקוד שמנחה אותו, הוא חושב רגע ואומר: "אני פשוט מנסה להיות אדם הגון ולא לפגוע ברגשות של אף אחד". כשאני שואל אותו אם יש סיכוי שיביים שוב (סרט הביכורים המצוין והסמי־אוטוביוגרפי שלו כבמאי, "Nil By Mouth", זכה בתשבחות ב־1997), הוא מניח את ידו על כתפי באבהיות (דבר שלא קרה לי מעולם בעשור וחצי שאני מראיין כוכבים בסדר הגודל שלו) ואומר לי בעדינות: "אני מנסה כבר שנים. אולי באחד הימים... אולי באחד הימים". 

עכשיו, כשצלחת את התפקיד של צ'רצ'יל, יש סיכוי שתחזור לעשות עוד תפקידי זיקית, כמו שעשית בחלק הראשון של הקריירה שלך?

"אי אפשר לתכנן את הדברים האלה. הכל תלוי בהצעות שנוחתות על השולחן שלי. למעשה, אין לי מושג מה אעשה בשנה הבאה. כרגע אני מובטל. זה לא שבאמת אפשר לבחור".

אז איך בכל זאת מתגלגלים מתפקיד לתפקיד?

"דברים פשוט קורים. לדוגמה, לא הייתי יכול לביים את 'Nil By Mouth' בלי העזרה של לוק בסון. דפקתי על כל הדלתות באנגליה, וכולם אמרו לי שאני משוגע, שמדובר בהתאבדות מקצועית. לא הצלחתי לגייס פרוטה. ואז לוק בא ואמר (משווה לקולו מבטא צרפתי; י"ק): 'בטח, אני אעשה את הסרט של גארי'. הוא לקח מפית ורשם את החוזה שלנו, ונתן לי אותה, וסגרנו.

"אבל אז פתאום הגיע הטלפון ממנו, והוא ביקש ממני לעשות את 'האלמנט החמישי'. לא ראיתי את התסריט, אבל ידעתי שאין לי ברירה. הוא בטח רשם את זה באותיות קטנות על המפית. דברים פשוט קורים".

כשמסתכלים על התפקידים שעשית בעשור האחרון, התחושה שמתקבלת היא שנרגעת. שבעבר היית יותר מוחצן כשחקן, יותר 'אובר דה טופ'. ב'ליאון', למשל...

"אה, ב'ליאון' הדמות שלי היא כמו דמות מסרט מצויר. הוא לא רע אמיתי. הוא כמו רע מסרט של ג'יימס בונד".

אני לא מסכים איתך! הוא ממש מפחיד.

"באמת? רק ניסיתי להשתעשע! הנה עוד דוגמה למשהו שפשוט קרה, ללא כל תכנון מוקדם: יש את הסצנה המפורסמת שבה אני אומר לאחד העוזרים שלי 'תביא לי את כולם', והוא שואל 'את כולם?', ואני הייתי אמור להגיד 'כן, את כולם', ככה בקול רגיל. אבל באחד הטייקים, הלכתי לאיש הסאונד ואמרתי לו 'תתכונן, אני הולך לעשות את זה ממש חזק הפעם, סתם בשביל להצחיק. כבדיחה! זו היתה אמורה להיות בדיחה! ואז צעקתי 'את כולם!!!'. ולוק בסון בחר את הטייק הזה. אתה בסך הכל מנסה להצחיק, ותראה מה קורה בסוף".

איך אתה מרגיש כשאתה מסתכל לאחור, על הדרך הלא שגרתית שעשית במהלך הקריירה, מסיד וישס לווינסטון צ'רצ'יל? 

(מחייך) "את הרוב הייתי קובר באדמה. הייתי חוזר ועושה הכל שוב, טוב יותר".

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו