70 שנים אחרי

טבח המוני בבתי הזיקוק בחיפה

ב־30 בדצמבר 1947 הושלכה פצצה ממכונית נוסעת לעבר קבוצה גדולה של פועלים ערבים שעמדו בשער בתי הזיקוק בחיפה. שישה פועלים ערבים נהרגו ועשרות נפצעו. מייד לאחר מכן החלה במקום השתוללות גדולה, שבה לקחו חלק רבים מקרב 1,700 הפועלים הערבים במקום.

קבוצות־קבוצות של פורעים התפזרו בשטח המפעל, מונהגים על ידי מנהלי עבודה ערבים, חיפשו ואיתרו פועלים יהודים ותקפו אותם ללא רחם במקלות, במוטות ברזל, בפטישים ובסכינים. הטבח נמשך כשעה וחצי, ובסיומו מצאו את מותם 39 פועלים יהודים ו־50 נפצעו, חלקם קשה. רוב הנפגעים היו באגף החדש של המפעל, שבו התרכזו כמה עשרות פועלים יהודים מול כ־600 תוקפים ערבים.

לאחר התקיפה בזזו הערבים את רכושם של היהודים (שעוני יד, ארנקים וציוד אישי), עלו על אוטובוסים שהובאו למקום במהירות ונסעו לביתם. ל־30 השוטרים הבריטים, שהגיעו למקום באיחור, לא נותר אלא לפנות את גופות ההרוגים ולהעביר את הפצועים היהודים לבתי החולים. 

בו ביום החליטה הנהגת ההגנה על פעולת נקמה, ונערכה מייד ליציאה לעבר הכפרים הסמוכים, שבהם התגוררו רבים מהפועלים הערבים של בתי הזיקוק, בלד א־שייח' וחוואסה, ששכנו במקום שבו נמצאת כיום העיר נשר. כוח פלמ"ח של כ־120 לוחמים, בראשות יוחאי בן נון, הסתער על הכפרים, הרג 60 מתושביהם וזרע במקום הרס וחורבן. 

לאחר מכן החל השלב השלישי של אירועי הדמים, והפעם - יהודים נגד יהודים. התברר שבבוקר 30 בדצמבר הגיעו שלושה חברי אצ"ל - משה לוי, שמעון דמתי ומשה בודק - לעיר התחתית בחיפה, במגמה לפגוע בערבים באמצעות פצצה שהכינו מבעוד מועד. מאחר שלא הצליחו לאתר יעד נוח לתקיפה, הם נסעו לבתי הזיקוק, מאחר שידעו כי בפתח המקום מתקהלים תמיד עשרות פועלים ערבים המבקשים להתקבל לעבודה. הם הגיעו לקרבת השער בנסיעה מהירה על גבי טנדר והשליכו את הפצצה לעבר הפועלים. 

ההגנה, שראתה באנשי האצ"ל אחראים למותם של עשרות יהודים, החליטה להגיב. למחרת האירוע נחטף בידי ההגנה משה בודק, שהיה חייל זוטר באצ"ל, וכעבור שבוע נחטף משה לוי, שהיה מפקד בכיר באצ"ל בחיפה. בתגובה חטף האצ"ל את ראש המחלקה המדינית של הש"י (שירות המודיעין של ההגנה) בחיפה, בן קמינצקי.

בתגובת נגד חטפה ההגנה שלושה אנשי אצ"ל אחרים, ובהם ידידיה סגל (אחי סבו של העיתונאי עמית סגל). סגל מצא את מותו כעבור כמה ימים: האצ"ל טען שנרצח על ידי ההגנה בעת החקירה, וההגנה טענה שהוא נמלט לכיוון הכפר הערבי טירה, ושם נרצח על ידי פורעים מקומיים.

הפרשה היכתה גלים שנים לאחר מכן וגרמה להקמת ועדת חקירה ציבורית. הוועדה לא הצליחה לאשר או להזם אף אחת מגרסאות הצדדים, ומסקנותיה לא פורסמו מעולם. 

שתי אוניות המעפילים הגדולות ביותר מפליגות לארץ ישראל

ב־24 בדצמבר 1947 יצאו מנמל בורגס שתי אוניות המעפילים הגדולות ביותר, "פאן יורק" ו"פאן קרשנט", והחלו במסען לכיוון ארץ ישראל, נושאות על סיפונן 15,240 מעפילים - רובם מרומניה.

ה"פאנים" היו שתי אוניות משא גדולות בנפח 4,750 טונות האחת, שיוצרו בארה"ב בתחילת המאה ה־20. הן נרכשו בשנת 1947 על ידי נציגי המוסד לעלייה ב' (הזרוע הארגונית של ההגנה לנושא ההעפלה) באמצעות חברת קש, כדי להקשות את זהות הרוכשים.

על פי התכנון, שהחל כבר בתחילת 1947, היו האוניות אמורות להפליג יחד ולשבור את המצור הבריטי על חופי הארץ. המבצע הצריך מאמצי תכנון וביצוע מסובכים ומורכבים, בגלל גודלן של האוניות והלוגיסטיקה המורכבת שנדרשה כדי להעביר בבטחה כמות כה גדולה של מעפילים לארץ ישראל.

במאי 1947, לאחר רכישתן, יצאו האוניות מארה"ב לכיוון הים התיכון, נושאות מטען פוספטים, להסוואת מטרת ההפלגה. לצורך הכנתן לקליטת אלפי מעפילים הן נדרשו לעבור שיפוץ ותוספות, כגון התקנת אלפי דרגשים, מערכות אוורור, מרפאות ומטבחים גדולים. לצורך כך נשלחה ה"פאן יורק" לנמל מרסיי שבצרפת, וה"פאן קרשנט" - לנמל ונציה שבאיטליה.

באוגוסט הצטרפו לצוותי האוניות הזרים נציגי ההגנה ששימשו מפקדים, ויוסי הראל (שפיקד, בין השאר, גם על ה"אקסודוס") מונה למפקד המבצע.

ממשלת רומניה שיתפה פעולה עם ההגנה ואישרה את יציאתם של 15 אלף יהודים משטחה, אך התנתה את הסכמתה בכך שההפלגה לארץ ישראל לא תתבצע מנמל רומני. כשהלחץ הבריטי על צרפת ועל איטליה גבר, הסכימה רומניה שהאוניות יעברו משם לנמל קונסטנצה שעל חוף הים השחור, להמשך עבודות ההכשרה. סוכם שעם סיום ההכנות ייצאו האוניות מנמל קונסטנצה ריקות ויפליגו לנמל בורגס שבבולגריה, שם יעלו עליהן המעפילים.

בד בבד עם הכשרת האוניות למסע, התנהל בעשרות נקודות יישוב ברומניה רישום להפלגה. המעפילים נאספו במחנות מאולתרים, שם עברו הדרכה לקראת ההפלגה על ידי אנשי הפלמ"ח.

למרות מעטה החשאיות שליווה את ההכנות למבצע, הבריטים ידעו מה מטרת האוניות ועקבו אחריהן מרגע כניסתן לים התיכון. הם הפעילו לחץ כבד באמצעות ארה"ב, בטענה ש"הספינות שורצות סוכנים סובייטים". ארה"ב לחצה על משה שרת, ממנהיגי היישוב, לבטל את ההפלגה, בטענה שיציאת האוניות לדרך עשויה לפגוע בסיכויים שהחלטת החלוקה תאושר באו"ם.

שרת ובן־גוריון נטו לבטל את ההפלגה, מה שיצר משבר בהנהלת הסוכנות, שהתעצם עם התפטרותו של משה סנה, ראש האגף המדיני של הסוכנות באירופה, במחאה על ה"כניעה לתכתיב האמריקני". מצדדי ההפלגה לחצו על הנהלת הסוכנות בטענה ש"ביטול המסע עלול להמיט שואה על הפליטים, שאין להם כל אפשרות לחזור לבתיהם הקודמים". לבסוף אושר המבצע.

העיתון "דבר" מצטט ב־30 בדצמבר דיווח של סוכנות הידיעות "יונייטד פרס": "כשהאוניות הגיעו למרחק של כ־16 ק"מ מקושטא עלו על סיפונן רופאים טורקים לביצוע בדיקות, וקבעו שהתנאים טובים, השירותים הסניטריים נקיים, הנוסעים נראים בריאים וחסונים, האוניות מצוידות יפה במזון, ויש עליהן רופאים ואחיות ומקומות לינה לכל הנוסעים. אי לכך לא ראו הרופאים כל מניעה לאפשר לאוניות להמשיך במסען".

כשהיו האוניות בלב ים, שינה בן־גוריון את שמן ל"קיבוץ גלויות" ול"עצמאות". אף שהאוניות היו מצוידות היטב ובעלות דפנות גבוהות במיוחד, דבר שעשוי היה להקשות על הבריטים להשתלט על האוניות, חשש בן־גוריון לגורל המעפילים וציווה על מפקדי האוניות להיות בקשר עם מפקדי הספינות הבריטיות, שליוו את ה"פאנים" מרגע יציאת האוניות מהים השחור לים התיכון.

לאחר שהושג הסכם בין הנהגת היישוב לבין הבריטים, כיוונו המשחתות הבריטיות את האוניות לקפריסין. הבריטים התחייבו לא להחרים את האוניות לאחר שהמעפילים יירדו מהן ויועברו למחנות.

חודשים ספורים לאחר מכן, עם קום המדינה, שימשו שתי האוניות להעברתם של 30 אלף יהודים מהמחנות בקפריסין למדינת ישראל.

5,000 פליטים יהודים בתל אביב

על פי תחקיר שפרסם העיתון "דבר" ב־26 בדצמבר, בעיר תל אביב נמצאות כעת 1,175 משפחות, שנאלצו לעזוב את בתיהן, הנמצאים באזורי התפר שבין העיר לשכונות הערביות הסובבות אותה. בסך הכל מדובר ב־5,400 איש, מהם 3,200 ילדים. הם הגיעו משכונות מנשיה, קרטון (חארת אל־טאנאק), נווה שלום, ברנר, גבעת הרצל, עזרא ושפירא.

לפחות 500 ממשפחות הפליטים לא יוכלו לחזור לבתיהן גם בשוך הקרבות, מכיוון שהם נהרסו כמעט לחלוטין בהתקפות הפורעים. משפחות הפליטים מרוכזות ב־49 נקודות שונות בעיר, רובן חיות באוהלים - שתי משפחות באוהל. מחנה האוהלים הגדול ביותר נמצא ליד שכונת סומייל (כיום פינת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול). 

העירייה הודיעה על כוונתה להתחיל לבנות 500 יחידות דיור קטנות בשטח המושבה שרונה, שפונתה על ידי הצבא הבריטי. כל יחידה תכיל חדר אחד עם מרפסת ונוחיות, עם יסודות לחדר שני. באפשרות הפליט המשתכן להשתתף בהוצאות, ואז תהפוך העירייה את המרפסת למטבח. 

העלות המוערכת להקמת 500 יחידות הדיור עומדת על 200 אלף לירות, והבנייה תושלם בתוך שלושה חודשים.

ההגנה פשטה על שכונת התקווה

אנשי ההגנה פשטו על קני המרצחים בתל א־ריש ובקרבת שכונת התקווה. קרוב לעשרים פורעים חוסלו. משוריינים בריטיים הגנו על עמדות הערבים. בפעולות אלו נפלו שניים מאנשי ההגנה.

בת ים מותקפת זה כמה ימים בירי צלפים מכיוון שכונת ג'בליה. שני תושבים נרצחו. בכלא יפו הותקפו אסירים יהודים על ידי ערבים, כשסוהרי הכלא הבריטים לא נוקפים אצבע להגנת היהודים.

רכבת משא שיצאה ממחנה הצבא בסרפנד לתחנת לוד נשדדה כולה. ברכבת היו 11 קרונות עמוסים בציוד צבאי ובמזון רב של שירות השק"ם הבריטי. הרכבת נעצרה על ידי 200 ערבים בקרבת לוד. השודדים העבירו במהירות את כל תכולת הרכבת לשמונה משאיות, ונעלמו מהמקום. 

סבוטאז' במרכזייה

עיתון "הבקר" מדווח ב־24 בדצמבר על בעיות קשות שנגרמות למשק העברי בשל התנכלויות חוזרות ונשנות של פקידי דואר ערבים. מתברר שהיחס של הפקידות הערבית ללקוחות הדואר היהודים הפך לבלתי נסבל, ולא עזרו כל התלונות, הפניות והדרישות לטיפול השלטונות בעניין. 

בין השאר, מפעילים פקידים ערבים במרכזיות הדואר ביפו, בעזה, בלוד ובשאר הערים הערביות סבוטאז' כלפי כל הפונה אליהם בקו הטלפון ומבטאו אינו ערבי. או אז מתעלמים פקידי הקשר מבקשות של לקוחות לחברם למספר טלפון זה או אחר בשלל של אמתלות, כגון "הקו בצד השני מנותק", "הנמען אינו עונה" וכו', ואף מעיזים בחוצפתם לנתק בפתאומיות את השיחה במהלכה, ללא כל התראה או אזהרה מוקדמת.