פעמיים סוכר

"אני הלכתי ללמוד רפואה במקום ללכת לפסיכולוג", צוחק פרופ' גיל ליבוביץ', מנהל היחידה לסוכרת ורופא בכיר במחלקה לאנדוקרינולוגיה באגף לרפואה פנימית בהדסה, שחי עם סוכרת נעורים (סוג 1). "הסקרנות הזאת, מה קורה בסוכרת ואיך מתמודדים איתה, היא שהובילה אותי ללימודי רפואה. אני לא יודע אם באופן אישי אני אוכל ליהנות מתוצאות המחקר שאני מנהל ולרפא גם את עצמי, אבל אם תהיה למחקר הזה תרומה לקהילה המדעית ולחולים, עשיתי את שלי".

הוא בן 56, נשוי ואב לשישה ילדים. גדל בבאר שבע, בן אמצעי למשפחה בת שלושה ילדים. כשהיה בן 7 ירד מאוד במשקל, ולעיתים תכופות מצא את עצמו צמא מאוד. בדיקות דם הובילו לאבחנה שהוא סובל מסוכרת נעורים. התמודדות לא פשוטה עבור ילד, שעדיין לא הבין את משמעות המילים המאיימות "אשפוז" ו"איזון". 

"אשפזו אותי בסורוקה, וזו היתה חוויה די טראומטית, כי אז אתה מבין שאתה שונה מכולם. ולא משנה כמה אתה חוזר על המנטרה שאתה לא שונה מכולם - אתה שונה. אתה צריך לאכול אחרת, לדקור את עצמך, לקבל זריקות. שלא לדבר על מצב של נפילת סוכר (היפוגליקמיה), שגורמת לתחושה של הזעה ולדפיקות לב מואצות, לעיתים גם לאובדן ריכוז, לבלבול ולערפול הכרה. זאת חוויה לא קלה, במיוחד לילד". 

גיל לקח את ההתמודדות עם המחלה הכרונית למקום הכי רחוק, והפך אותה לעיסוק המקצועי העיקרי שלו. והוא לא היחיד. 

לילך יעקב שביט (51) מקיבוץ גשור שבגולן, אחות מתאמת סוכרת בבית החולים פוריה בטבריה, עשתה הסבה לסיעוד בניסיון להגשים חלום ולהקים מרפאה ייעודית לטיפול בסוכרת נעורים אצל מבוגרים. ואסים סעיד (29) מעתלית, מתמחה ברפואת ילדים ברמב"ם, מרגיש שהוא סוגר מעגל כשהוא עובד באותה מחלקה שבה אבחנו אצלו את הסוכרת. וענת טימין (35) מהרצליה, דיאטנית מומחית בסוכרת, בחרה להתמקצע בתזונה כדי להיות טובה יותר מהדיאטניות שטיפלו בה בעברה.

ארבעה אנשי מקצוע מתחום הרפואה, כולם חיים עם סוכרת נעורים, שהחליטו להתמקצע בתחום הסוכרת גם בחיים המקצועיים. הם נחושים לנהל חיים רגילים, לא פוחדים מעומס ויודעים שעם רמות סוכר מאוזנות, אפשר לעשות הכל. טרקים באנפורנה ובאנדים כמו גיל, סקי או מסע "מלכת המדבר" כמו ענת, שירות קרבי כמו לילך, או עמידה בלימודים מתישים כמו ואסים. "אבל כן, לפעמים אתה צריך שהאחיות או הרופאים האחרים במשמרת הארוכה יזכירו לך לשבת לאכול רגע כדי שלא תתמוטט מנפילת סוכר", ואסים מחייך.

גיל מדגיש שסוכרת לא אמורה לתת הקלות. גם הוא עמד במשמרות ובתורנויות ארוכות, וידע למצוא את הדרך לשמור על איזון סוכרתי לאורך כל שנות לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית. תשוקתו למחקר הובילה לכך שכבר בשלבים המוקדמים של הלימודים יצר קשר עם פרופ' ארול צ'ראסי, אז מנהל המחלקה האנדוקרינולוגית בהדסה, להצטרף אליו למחקר העוסק בתאי בטא. 

"תמיד שנאתי בתי חולים ולא סבלתי רופאים, אז דווקא בהפוך על הפוך הלכתי לבית ספר לרפואה. רציתי לנסות לחקור את המחלה הזאת, להבין מה עומד בבסיסה ולראות אם יש דרך למנוע אותה. יש משהו מסקרן בהתמודדות עם מחלה כרונית, וכשהלכתי ללמוד לא היה לי ספק שאני הולך להתעסק בסוכרת. בעבודת הגמר בדקתי את ההשפעה של טיפול אינטנסיבי באינסולין, באמצעות משאבת אינסולין, על שיפור תפקוד תאי בטא בסוכרת מסוג 2 בבני אדם".

לאורך השנים התמחה ברפואה פנימית ובאנדוקרינולוגיה, ובשנה האחרונה הוא מנהל את יחידת הסוכרת בהדסה, הכוללת גם מעבדת מחקר קליני. "אני לא אתיימר לומר שהנה אני מוצא את התרופה לסוכרת, אבל זה עולם מרתק, שזורק אותך למקומות חדשים ונותן לך המון ידע על איך דברים קורים. משם אולי נוכל בעתיד להשפיע על הטיפול בכל מיני מחלות.

פרופ' גיל ליבוביץ'. "אני לא יודע אם באופן אישי אני אוכל ליהנות מתוצאות המחקר שאני מנהל ולרפא גם את עצמי" // צילום: מרים צחי

"התחושה הזו שאתה מגלה עולם חדש, יוצר משהו חדש, קיימת בעיקר במחקר", עיניו נוצצות. "אולי גם באמנות. ואני ממש אוהב את תחום המחקר. המחקר שלי מתמקד בתפקוד הלקוי של תאי בטא אצל חולי סוכרת, כיצד אפשר לשפר את הישרדותם ואת יכולתם להפריש אינסולין".

לא במקרה הוא שם את המחקר כאהבתו השנייה, אחרי האהבה למשפחתו. אבל גם המפגש עם חולי סוכרת במסגרת המרפאה מעניין אותו. "לרופאים יש נטייה לעבוד בצורה טכנית. להעלות או להוריד אינסולין ולשלוח לדיאטנית. כמי שחווה את הסוכרת ביומיום, אני מנסה להבין איפה הקושי של המטופל ולעזור לו לקבל את המחלה ואת ההתמודדות איתה.

"בגלל שאני בעצמי צריך בכל יום להתאים רמות אינסולין לדברים שאני אוכל, אני מבין כמה זה מתיש. אני גם יודע כמה זה מתסכל להתמודד עם שינויים ברמת הסוכר על בסיס יומיומי. אז אני משתף את המטופל בכך שאני בעצמי חי עם סוכרת נעורים ועדיין מנהל אורח חיים נורמלי. זה נותן לו כוח".

 

איך חיים עם תלות באינסולין

סוכרת נעורים היא מחלה אוטואימונית וכרונית, המתפרצת כשהמערכת החיסונית תוקפת את תאי הבטא שבלבלב, האחראים לייצור אינסולין. למרות השם המטעה, המחלה יכולה להתפרץ גם בבגרות.

גופם של הסוכרתיים מפסיק לייצר את האינסולין, וחייהם תלויים בהזרקת אינסולין סינתטי כמה פעמים ביום, בדקירות רבות לבדיקת רמת הסוכר בדם, ובהקפדה יתרה על אורח חיים בריא. סוכרתיים שאינם מאוזנים חשופים בטווח הקצר לתנודות מסכנות חיים ברמות הסוכר בדם, ובטווח הארוך עלולים לפתח סיבוכים עד כדי נכות. סוכרתיים מאוזנים יכולים לחיות חיים מלאים וטובים. 

בישראל כ־50 אלף איש עם סוכרת נעורים, בוגרים וילדים. האגודה לסוכרת נעורים, המתקיימת מתרומות, פועלת לקידום ולמימון מחקרים למציאת מרפא לסוכרת נעורים, ולשיפור איכות חייהם של הסוכרתיים.

לילך יעקב שביט יכולה להתגאות בפריצות דרך אישיות שעשתה לאורך השנים בהתמודדות עם הסוכרת. כבר בגיל 17 היא נלחמה בצבא כדי להתגייס לנח"ל, כמו כל בני הגרעין שלה. עד היום היא מחזיקה את המכתב של סגן קרפ"ר דאז, שנתן לה אישור מיוחד לשרת בנח"ל, רחוק מהבית.

"הייתי הסוכרתית הראשונה בנח"ל", היא מתגאה. "בתקופה ההיא, נערים עם סוכרת היו צריכים להתנדב לשירות ולשרת קרוב לבית ובמרחק של עד חצי שעה מבית חולים. אבל אני רציתי להיות קרבית, והתעקשתי. 

"בסוף אישרו לי להתנדב, בזכות נתוני האיכות הגבוהים. שיבצו אותי לנח"ל, עם כל מיני הקלות. בלי שמירות, בלי תורנויות, בלי טירונות. לא עמדתי באיסורים האלה, כי התגייסתי עם כל הגרעין שלי ולא רציתי שיראו שאני היחידה שלא עושה. הייתי בהיאחזות נחושתן, בערבה ליד אילת, ובמחלקת משק בקיבוץ גשור בדרום רמת הגולן, שם אני גרה עד היום". 

היא גילתה את הסוכרת בגיל 9, אחרי שבבדיקת שתן שגרתית התגלו רמות גבוהות של סוכר. "מייד שלחו אותי לבית החולים כרמל, וכשאמרו לי שצריך להזריק לי אינסולין, התחבאתי מאחורי הארון, כי פחדתי. רק כשאמרו שבלי זה אני לא אוכל לחיות, הבנתי שאין לי ברירה אלא לקבל את הזריקה כל החיים".

האחות לילך יעקב שביט. "מה שאני זוכרת מהילדות זה בעיקר מה אסור" // 

בחופש הגדול שבין כיתה ה' ל־ו' הלכה לקייטנה הרפואית של האגודה לסוכרת נעורים. שם, לראשונה, הכירה עוד ילדים כמוה, והרגישה חופשייה. עם השנים החלה להתנדב באגודה כמדריכה בקייטנות, וכיום היא מלווה את הקייטנות כאחות אחראית.

מילדותה היא זוכרת לרעה את מדידות הסוכר התכופות והזריקות המרובות. "זו היתה ממש תקופה פרהיסטורית, שהיו בה רק זריקות. בדיעבד זה עזר לי לחיים, כי למדתי לעשות חישובים מתמטיים בגיל צעיר, כדי לדעת בכמה אינסולין למלא את המזרק. אבל אני חושבת ששם, תוך כדי העיסוק בשאלה אם צריך להזריק, וכמה ומתי, הבנתי שכשאהיה גדולה אעסוק בתחום הרפואי, כי אני כל היום סביב הסוכרת".

אחרי הצבא ניסתה להתקבל ללימודי רפואה, וכשלא הצליחה, פנתה ללימודי ביולוגיה בטכניון. "אבל פחות התחברתי למחקר, ולמרות שסיימתי את התואר, ידעתי שלא אעסוק בזה". 

היא נישאה, עבדה בעבודות שונות בקיבוץ והביאה לעולם שלושה ילדים. בשנת 2005, כשחיפשה לעשות שינוי בחייה, נתקלה במודעה שקוראת לאקדמאים לעשות הסבה לסיעוד. "תמיד רציתי לעסוק ברפואה, אז זה קרץ לי. למדתי שלוש שנים בבית הספר לסיעוד בבית החולים זיו בצפת, ואחר כך הלכתי לחפש עבודה בבית החולים פוריה.

"בהתחלה התלבטתי אם אני באמת רוצה לחפור בתחום שאני חיה איתו מילדות, אבל גם בתור סטודנטית לביולוגיה, ואחר כך לסיעוד, ראיתי שאנדוקרינולוגיה באמת מעניינת אותי, ושאני מאוד אוהבת להדריך. אז ביקשתי להיות אחות מתאמת לסוכרת. מנהלת הסיעוד אמרה לי שאין תפקיד כזה, ואני אמרתי לה שיהיה".

לילך התחילה לעבוד במחלקה השיקומית בפוריה, שבמסגרתה פגשה הרבה חולי סוכרת ועסקה בהדרכות לטיפול בסוכרת. ב־2011 יצאה לקורס בבית החולים רמב"ם כדי להתמחות בסוכרת, ולפני כחמש שנים החלה לעבוד כמתאמת סוכרת בפוריה. נוסף על כך, היא עובדת כאחות במכון האונקולוגי בבית החולים. 

"יצרנו מערך של הדרכת מטופלים וייעוץ במחלקות השונות, איך להתנהל עם סוכרת. התחלתי להדריך צוותים במחלקות איך לבדוק כף רגל סוכרתית, ואיך אפשר למנוע סיבוכים בהדרכה נכונה".

לילך בעיקר אוהבת להדריך מטופלים חדשים, אלו שרק מתוודעים לסוכרת. כאן, היא אומרת, בא לידי ביטוי היתרון שלה כמי שמתמודדת יום־יום עם הדברים שהמטופל עומד להתמודד איתם. 

"אני משתמשת עם המטופלים באימרה סינית עתיקה, שאומרת 'קח הרבה זמן עכשיו לדאוג לבריאות, כדי שלא תצטרך לקחת הרבה זמן לדאוג לחולי בעתיד'. אני יושבת הרבה עם המטופל, לפחות שעה. מסבירה מה זה אינסולין, למה הוא חשוב, איך להזריק נכון.

"בשונה מרופא, לאחות יש זמן לשבת עם מטופל. יש לה יכולת לקחת פרטים אישיים, לדעת איך הוא מנהל את היומיום שלו, מי מטפל בו, ולהתאים את רמות האינסולין והטיפול לאורח חייו. ואז אני יכולה לתרום מהניסיון שלי. כי אני יודעת מה זה היפו, ואני יודעת מה זה לנהל חיים שלמים עם תלות באינסולין, וזה לא כזה נורא. הרי אני חווה בעצמי את הצורך הזה בשליטה עצמית, שהוא לפעמים קשה, כי זה לא לעניין לשבת ליד שולחן ערוך ועמוס בכל טוב ולהגיד, 'את זה אני לא אוֹכל, כי זה יעלה לי מאוד את רמת הסוכר'. 

"אני כל הזמן מדגישה שאני לא חולה, אני סוכרתית. המחלה היא בזמן שאתה מקבל את הסוכרת, כי אין לך אינסולין ואתה צריך לקבל אותו ממקור חיצוני. אבל אחרי שאתה מנוטר ומקבל אינסולין, אתה סוכרתי. לא חולה". 

השנה היא תסיים תואר שני בסיעוד כדי לעבוד כמומחית קלינית בסוכרת. החלום המקצועי הבא שלה הוא פתיחת מרפאה לטיפול בסוכרת למבוגרים בצפון.

ענת טימין. "אני משלהם" // צילום: יהושע יוסף

"הייתי רוצה שתהיה מרפאה מרכזית כזאת שיהיה בה הכל. שיהיה אפשר ללמד על הטכנולוגיות, שתחנך איך לחיות עם הסוכרת ולמנוע את הסיבוכים שאחר כך מגיעים איתם לבית החולים. במרפאה כזאת יישבו נפרולוג (מומחה לכליות; ב"א), אנדוקרינולוג מומחה סוכרת, פדיאטור (רופא כף רגל), אחות סוכרת ודיאטנית, כדי שאדם לא יצטרך ללכת מרופא לרופא, אלא יהיה לו מקום אחד שבו כולם מרוכזים".

בשנים האחרונות מקדמת האגודה לסוכרת נעורים יוזמה להקמת מרפאות כאלו לבוגרים, במסגרת התוכנית הלאומית לטיפול בסוכרת. "רבים מהסוכרתיים הבוגרים נמנעים מטיפול וממעקב רפואי הנדרשים כל כך במחלתם בגלל היעדר מרפאות המטפלות באופן ייעודי בבוגרים עם סוכרת נעורים", אומר רם וייס, מנהל רפואי באגודה לסוכרת נעורים ומנהל חטיבת הילדים בבית החולים לילדים רות ברמב"ם. "התוכנית יצאה לדרך בשנת 2017 ונמשכת גם כיום, מול קופות החולים". 

 

ילד אסור, ילד מותר

העיסוק התמידי כילדים במזון "מותר" או "אסור" מעלה אצל כל אחד זיכרונות מתוקים. לילך עדיין יכולה לחוש את טעמו של שטרודל התפוחים, שסבתא שלה היתה מכינה לה מבצק עלים דק דק, ללא תוספת סוכר, כדי שגם היא תוכל לאכול מהעוגה שלה.

"מה שאני זוכרת מהילדות זה בעיקר מה אסור. אסור לאכול סוכר, אסור עוגה ביום ההולדת, אסור שוקולד. היה מותר לי לאכול קוביית שוקולד ביום שבת, את מבינה מה זה לילדה? וההורים שלי דווקא די פרגנו וניסו לא להגביל אותי יותר מדי, אבל הרגשתי חנוקה".

במקביל, היא פיתחה אלרגיה פסיכוסומטית לדבש, אחרי שכנערה היו נותנים לה גליקוגן עם דבש כשחוותה נפילות סוכר בלילה. "הדבש היה אמור לבוא במקום משקה ממותק, כי הוא נמס בפה. לא סבלתי את זה. עד היום יש לי מחנק בגרון בכל פעם שאני אפילו מריחה דבש".

גם ענת הדיאטנית זוכרת שכל הזמן אמרו לה מה היא לא יכולה לאכול. "את הולכת לדיאטנית, והיא שולחת אותך לבית ספר עם משמשים ושקדים כארוחת ביניים. כל הילדים מסביב אוכלים כריכים טעימים, ואת עם המשמשים. הרגשתי שהדיאטניות לא מבינות אותי, והתחלתי להשתעשע ברעיון להיות דיאטנית כדי לעשות את זה אחרת. להיות שונה". 

ענת אובחנה בגיל 12, לאחר שהוריה שמו לב שהיא חשה רעב כל הזמן והולכת לשירותים בתדירות גבוהה. "גרנו אז בחיפה, ומקופת חולים שלחו אותנו לבית החולים כרמל. אשפזו אותי מייד, חיברו לאינפוזיה, לא הסבירו מה קורה. בכל כמה זמן באה אחות והזריקה לי אינסולין, ואת בדיקות הדם עשו על ידי דקירה של האצבע וסחיטה שלה, מה שהיה מאוד כואב. 

"כדי לצ'פר אותי, הוריי הלכו וקנו לי כל מה שמצאו שאפשר לאכול בלי סוכר, מה שהיום אנחנו יודעים שלא נכון לעשות, כי גם בדברים כאלה יש פחמימות. אבל הכוונה שלהם היתה טובה". 

היום היא מקבלת בעיקר מטופלים עם סוכרת נעורים בקליניקה הפרטית שלה בהרצליה. "מגיעים אלי בעיקר כי יודעים שאני סוכרתית. השבוע, למשל, התקשרה אלי אמא לנער בן 16, שהלכה איתו לכל מיני מטפלים, אבל הוא לא התחבר לאף אחד. היא הביעה תקווה שאיתי זה יהיה שונה כי אני 'משלהם', אני מבינה מה עובר עליו. 

"אני לא אומרת שמטפל צריך להיות חולה כדי לדעת לטפל. אבל רמת המוטיבציה ושיתוף הפעולה עולה פלאים כשאת באה מתוכם, כשיש לך מה שיש למטופלים. הם לא יכולים להגיד לי 'את לא מבינה', כי אני כן. אני יודעת מה זה היפוגליקמיה, אני יודעת מה זה כשנכנסים לך לתפריט. ככה אני חיה מגיל 12.

"המטרה שלי היא ללמד את המטופל איך להתנהל בתוך הסוכרת, ולא לתת לה לנהל אותו. מבקשת שהוא יצלם לי את מה שהוא אוכל, ואחר כך אנחנו עוברים יחד על כל מה שהוא רגיל לאכול, מנטרים את מד הסוכר או המשאבה בהתאם לתזונה, ואני מלמדת אותו איך לאזן את זריקות האינסולין לאוכל שלו. כשזה עובד, זה כיף. אני חושבת שלפחות בזה הצלחתי, להיות שונה מאלה שטיפלו בי והשאירו עלי רושם אחר".

ארבעתם מסתובבים עם מכשיר למדידת רמות הסוכר בדם באופן רציף (חיישן אלקטרוני שקורא את רמות הסוכר בכל כמה דקות בנוזל הבין־תאי; ב"א). אך ואסים וענת מעדיפים להזריק את האינסולין במקום להיות תלויים במשאבה המזריקה אינסולין באופן אוטומטי. 

הבעיה שאיתה מנסים להתמודד בימים אלה גם באגודה היא שמבוגרים מעל גיל 18 כמעט אינם זכאים לטכנולוגיות מתקדמות, אלא נדרשים לממן אותן מכיסם הפרטי - או להישאר עם הטיפול הישן, המבוסס על מדידת סוכר עצמאית.

"אין לי ספק ששימוש נרחב יותר בטכנולוגיה המתקדמת יאפשר מניעה של סיבוכי המחלה", מדגיש פרופ' ליבוביץ'. "כשגילו לי את הסוכרת, הטיפול היה פרימיטיבי מאוד. היו בדיקות שתן להערכת איזון הסוכר וזריקת אינסולין אחת או שתיים ביום. בהמשך, זה הוחלף בדקירות מרובות לצורך בדיקת סוכר וזריקות אינסולין ארבע־חמש פעמים ביום.

"עם השנים הטיפול התקדם בצעדי ענק, פותחו משאבות אינסולין קטנות וידידותיות למשתמש, שמחליפות את הצורך בזריקות מרובות, ויש חיישני סוכר, שמראים את רמות הסוכר כל הזמן. משאבות האינסולין מתקשרות עם החיישנים ומפסיקות את הזלפת האינסולין באופן זמני כשרמות הסוכר יורדות והמטופל נמצא בסכנה של היפוגליקמיה. 

"המידע על רמות הסוכר בזמן אמת חיוני לצורך התאמה של מינוני האינסולין והאוכל כדי למנוע תנודות קיצוניות בערכים. הטכנולוגיה מתקדמת מאוד, אבל עדיין לא פוטרת את המשתמש מלהזין את כמות הפחמימות שאכל באופן ידני.

"גם אני מאוזן בדרך כלל ומשתדל להימנע מדברים שגורמים לתנודות חדות בסוכר, כי לא תמיד יש התאמה מלאה בין האינסולין לתזונה. אבל גם אני לא חסין מטעויות בקבלת ההחלטות".

 

הבן של הרופא מזריק לעצמו

ב־25 בדצמבר יחגוג ד"ר ואסים 21 שנה לגילוי הסוכרת. "כן, זה כמו יום הולדת נוסף", הוא אומר. הוא גדל בחיפה, ובגיל 8 אובחן כחולה סוכרת. אביו, רופא ילדים, הוא שהסביר לו מהי סוכרת, כשהגיעו התוצאות של בדיקות הדם.

"זה היה מוזר מאוד. אבא שלי, שכל החיים טיפל בי, פתאום אומר לי שיש לי מצב רפואי, שהוא, עם כל הידע שלו, לא יכול לרפא אותי ממנו. אבל הוא כן התחיל להסביר לי פרטים טכניים, כמו איך אפשר לחיות עם הסוכרת, איזו תרופה צריך לקבל ואיך מזריקים. 

"התאשפזתי ברמב"ם לשלושה ימים, ומהרגע הראשון רציתי לדעת כל דבר שקשור למה שקורה לי. מהיום הראשון ביקשתי מהרופאים לעשות לעצמי בדיקות סוכר ולדקור את עצמי, כי זה עניין אותי. כל האשפוז זכור לי די לטובה, אולי גם כי קיבלתי המון מתנות של חג המולד", הוא צוחק.

הוריו תמכו בו לאורך כל הדרך. הבית עבר שינוי תזונתי, וגם אחיו (אח גדול ושתי אחיות צעירות) השתתפו בטיפול, כשעזרו לו לשמור על התזונה והקפידו שהוא יזריק לעצמו. "תמיד שידרו לי שהכל טבעי. שהעובדה שיש לי סוכרת לא אמורה להשפיע על החיים שלי יותר מדי".

בגיל 18 התחיל ללמוד רפואה בחיפה. "כשאבא שלי שמע שאני רוצה להיות רופא, הוא שמח, אבל אמר לי, 'תחשוב טוב טוב, כי זאת עבודה קשה, שדורשת הרבה חוסן נפשי והמון השקעה'. ואני חשבתי לעצמי עד כמה אני אוהב את זה. זה מקצוע מאתגר שמשלב מדע עם אנושיות ועם המון אחריות.

"ואם יש משהו שהסוכרת לימדה אותי, זה אחריות אישית. הבנתי שאני רוצה להגיע לאנדוקרינולוגיה, ובעתיד לעסוק בסוכרת. אני יודע שכשמטופל רואה רופא שמכיר את הבעיה שלו מקרוב, הוא מרגיש אחרת".

לימודי הרפואה היו הפעם הראשונה שבה ואסים היה מחוץ לבית לאורך זמן. "זה קצת הפחיד את אמא שלי, שכל הזמן דאגה לי בגלל הסוכרת. עד היום היא מודאגת, ואם אני לא עונה לה לטלפון לרגע, מבחינתה אני מפרכס בגלל תנודות בסוכר. אז אני תמיד עונה, אני יודע שזה כמו צו 8". 

היום הוא מתמחה שנה ראשונה ברפואת ילדים בבית החולים רמב"ם, אחד מהראשונים שנקראים לטפל בילדים שהתגלתה אצלם סוכרת נעורים. "אני מברך אותם על הצטרפותם למועדון החדש ומסביר להם איך החיים שלהם עומדים להיראות מעכשיו. והכל בגובה העיניים, כי אני מדבר מניסיון אישי, לא רק ממה שלמדתי מהספרים".

 

כשהסוכר מטפס למעלה

לסוכרת, מתברר, יש גם יתרונות אישיים. ענת, למשל, הכירה את בעלה דרך אמא שלו, שעבדה איתה כאחות בחברה לפיתוח מכשירים למדידת סוכר בדם. ענת היתה דיאטנית בחברה, ואמא של בעלה הזמינה אותה לחגיגות יום הולדת 60 שלה עם שני בניה. ענת התאהבה באחד מהם. 

"זה די קלאסי שדרך הסוכרת אני גם אכיר את בעלי, לא?" היא מחייכת. חמותה היתה אחראית לאיזון רמות הסוכר של ענת במהלך לידת בתה הבכורה, לפני עשרה חודשים. "מאוד נוח שהיא גם אחות סוכרת. מאוד". 

גם לילך השיגה זוגיות בזכות הסוכרת. היא ורוני, היום בעלה, היו כבני 20 כשיצאו לטיול של כמה ימים מנחל צאלים עד למצדה. הם היו אז באותה חבורה מהקיבוץ, ובבוקר, אחרי לילה של מנגלים, לילך קמה עם ערכי סוכר גבוהים מאוד.

"אמנם הזרקתי אינסולין אבל היה לי קשה מאוד ללכת. הייתי חלשה. אז הלכתי מאחור עם החובש, ורוני והחבר'ה האחרים התקדמו. בשלב כלשהו הגענו לפיצול דרכים, ושמענו שהם כבר ירדו למטה. התחלנו לרדת למטה, ואז סלעים התחילו להידרדר, לא יכולנו לזוז קדימה או אחורה. פחד אלוהים. רוני הבין איפה אנחנו נמצאים ועלה כדי לחלץ אותנו.

"אחר כך ישבנו קצת לנוח והיינו צריכים להמשיך בחזרה לרכב שחיכה לנו במצדה. בקושי היו לי כוחות, אבל המשכתי ללכת, ורוני נצמד אלי ועזר לי. בדיעבד הוא סיפר שהוא חשב שרק מסוק יוציא אותי משם, אבל כוח הסבל שלי הרשים אותו מאוד. מאז אנחנו יחד". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו