המיניבוס הרעוע מטפס באיטיות במעלה ההר, מנסה לשכך את פגיעתן של המהמורות הרבות שבדרך. המיזוג בפנים כמעט לא מורגש. אבל איך אפשר להתלונן כשעשרות נשים, גברים וילדים משבט הדוֹרזֶה עושים את המסלול הזה לנגד עינינו ברגל, ועל גבם ערימות ענקיות של סחורות ותבואות?
בקתת הבמבוק של בני הדורזה שבדרום אתיופיה בנויה בצורת פיל, כמחווה לענקי הג'ונגל שחיו באזור הזה עד לפני 500 שנה. הבקתות החדשות בכפר גבוהות באופן ניכר מהאחרות, וטדי, המדריך המקומי, מסביר שכל הבתים נבנים באותו הגובה, אך מדי שנה מכרסמים הטרמיטים את בסיסם ומנמיכים אותם בכמה סנטימטרים. כשבני הדורזה כבר אינם יכולים לעבור זקופים בפתח ביתם, הם מתחילים לבנות בית חדש. בתוך הבקתה גחלים לוחשות ועלטה כמעט מוחלטת. לפתע נשמעת געייה של פרה, ואחריה קרקור תרנגולת. כשהעיניים מתרגלות לחשיכה, אפשר לגלות בה את חיות המשק של בני המשפחה, שמתגוררות איתם בבקתה, באגף משלהן. אגף נוסף משמש ללינת בני הזוג, אחר ללינת חמשת הילדים, וגם מטבח קטן יש, מחסן וארונות בגדים.
כל הציוד והרהיטים עשויים מחומרים טבעיים ומתכלים. פירות הקלבסה, סוג של דלעת חלולה, משמשים ככוסות קפה וגם כדלי בחליבת העיזים, והתזונה היומיומית מתבססת בעיקר על העצים והצמחים שגדלים בחצר המטופחת של הבית. לצד הקפה, הטבק, השזיפים והתפוחים, מטפחים בני הדורזה את ה"בננה הכוזבת": שיח שאינו מניב פרי, אך מהגזע שלו אפשר לאפות לחם ולהזין את בעלי החיים, ומסיביו ועליו אפשר לייצר חבלים וכלים.
הכנת לחם הבננה אורכת שלושה חודשים. קודם יוצרים מעין בצק מגזעו של השיח, ואחר כך טומנים את התערובת באדמה למשך 90 יום, כשהיא עטופה בעלים. בתום התסיסה, יוצרים כדורי בצק ואופים על טאבון קטן. הלחם, שמזכיר בטעמו ובריחו גבינה חריפה, מוגש עם ממרח צ'ילי ביתי, שמורכב מפלפלים חריפים, שום ותבלינים. בסוף שותים ארקה - משקה אלכוהולי חזק שמיוצר מלתת ומדגנים.
טדי. חולם לעזור לכפר שלו // צילומים: שחר דביר
טדי בן 27. לבושו מערבי, והאנגלית שבפיו משובחת. הוא רכש את השפה עם הזמן מהתיירים שפקדו את הכפר, ואחרי שהשתפשף בה מספיק החל להעביר סיורים מודרכים תמורת תשלום. אבל כשאני שואל אותו היכן הוא מתגורר, הוא מצביע על הבקתה הסמוכה. אביו עזב את אמו הנכה כדי לשאת אישה חדשה באדיס אבבה. בכל ספטמבר, בחג המסקל, בא האב לבקר, ובכליו מעט בשר. אלה ה"מזונות" היחידים שהוא משלם. את הכסף שהוא מרוויח מבקש טדי להשקיע בחזרה בכפר. "החלום שלי הוא לקנות ואן קטן, שיאפשר לאמא שלי ולחברותיה להגיע לעיר ולשוק בלי ללכת ברגל עשרות קילומטרים", הוא מסביר. "כל הכסף שאני מצליח לחסוך מוקדש למטרה הזו".
• • •
יותר מ־80 שבטים שונים חיים באתיופיה. כל אחד דובר שפה שונה, כך שמספר השפות כמספר השבטים, אף שהשפה הרשמית היא אמהרית. הדת השלטת היא הנצרות האורתודוקסית, אבל חלק מהשבטים מקיימים מנהגים פגאניים. לנוצרים שם זיקה חזקה ליהדות, ומרביתם עורכים ברית מילה לילדיהם בגיל שמונה ימים, נמנעים מאכילת חזיר ומקפידים על דיני טוהרה. על פי המסורת המקומית, המלך המיתולוגי מנליק הוא בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, והוא שהביא לאתיופיה את ארון הברית, השמור שם מאז.
גם היום חיים רבים מהאתיופים ללא חשמל, גז או מים זורמים. הנהרות והכבישים הם מקור החיים. בנהר שותים, מכבסים ומתקלחים בצוותא, וגם מנקים את הבהמות ואת כלי הרכב. בצידי הכבישים סוחרים בצ'ילי, דלעת, תירס, קפה, בננות ועוד ועוד - כל אזור והגידולים האופייניים לו. אף שהאתיופים כמעט שאינם מעשנים סיגריות, הם מגדלים טבק לצורכי סחר. המראות לאורך הכבישים מסחררים ביופיים, ויבשת אפריקה נגלית במלוא הדרה. הרים ועמקים, אגמים ונחלים, צהוב וירוק, חדש וישן. עשרות אלפי בני אדם צועדים לאורך הכבישים 24 שעות ביממה, ומרכיבים פסיפס מרהיב של תלבושות, אמונות וזהויות.
לילי אנג'ל, מנהלת "אשת אפריקה", מסבירה לי כי הצמיחה של התיירות הישראלית באפריקה נובעת בעיקר מנגישות רבה יותר ליבשת. להערכתה, השנים הקרובות יהיו ההזדמנות האחרונה לפגוש את השבטים הנסתרים באתיופיה, לפני שייבלעו באורבניזציה, שמגיעה גם לכפרים הנידחים ביותר במדינה.
ככל שהדרכים המובילות לשבטים מפותחות ונוחות יותר, כך גובר המגע שלהם עם המערב, לטוב ולרע. מצד אחד, אובדן האוטונומיה התרבותית והחברתית עלול להוביל להתפוררות החברות השבטיות ולהכחדת מסורות בנות אלפי שנים. מצד שני, המודרניזציה מאפשרת להם חינוך טוב יותר, רפואה טובה יותר וחקלאות מתקדמת יותר. הממשלה האתיופית אף פועלת למגר אמונות ומנהגים שאינם עולים בקנה אחד עם הערכים האוניברסליים של המערב.
מפגש עם ילדי הקונסו. יגדלו להיות סוחרים ממולחים
כך, למשל, עד לא מזמן נהגו חלק מהשבטים להוציא להורג תינוקות המכונים "מינגי". מינגי הוא תינוק שנולד מחוץ לנישואים, או שאמו לא קיבלה את ברכת ראשי השבט להריונה, או ששיניו העליונות צמחו לפני שיניו התחתונות. על פי המסורת, אבותיהם של תינוקות המינגי היו נאלצים להמיתם ביער, פן תיפול קללה נוראה על השבט כולו. ביוזמה משותפת של הרשויות ושל צעירים משכילים מהשבטים, הם הצליחו לשכנע את הזקנים לשים סוף לתופעה.
ויש גם מסורות שממשיכות להתקיים בדיוק כמו לפני אלפי שנים. בשבט הקונסו, שהטראסות החקלאיות שלו הוכרו כאתר מורשת של אונסק"ו, עדיין נוהגים לחנוט את הגופות של מנהיגי הקהילה לאחר מותם. אחרי הוצאת העיניים והאיברים הפנימיים, משומרת הגופה במלח ובדבש למשך תשע שנים, תשעה חודשים, תשעה שבועות ותשעה ימים - ורק אז היא נקברת.
המספר תשע קדוש לבני הקונסו, שקהילתם מורכבת מתשעה תתי־שבטים. מבלי להיזדקק למעבדות ולמחקרים, הם מודעים לחשיבות המגוון הגנטי במניעת מוטציות ומחלות, ולכן לא מאפשרים לגבר ולאישה מאותו תת־שבט להינשא זה לזה.
הכפר שלהם מוקף חומות אבן, זכר לתקופה שבה הותקפו על ידי חיות טרף ושבטים שכנים, ובליבו בקתת בוץ נמוכה שבה מתגוררים וישנים יחד הצעירים שעדיין לא נישאו. הם אלה שמוקפצים להגן על הכפר במקרה הצורך, או לפנות על אלונקה מי מהתושבים שנזקק לטיפול רפואי עד למרפאה הקרובה, שנמצאת במרחק של קילומטרים.
סמוך לבקתה נמצאת הכיכר המרכזית, ובה אבן כבדה, שהרמתה מסמלת את המעבר מנערות לבגרות. ליד האבן מקלות עתיקים הקשורים זה לזה בחבלים. כל מקל מסמל 18 שנה בתולדות הכפר, וספירת 45 המקלות מעידה על 810 שנות קיומו. מדי 18 שנים מעבירים זקני הכפר את השרביט לדור חדש של צעירים, שינהיגו את הקהילה ב־18 השנים הבאות.
בני הקונסו הם לא רק חקלאים מומחים, אלא גם סוחרים ממולחים. את פולי הקפה שגדלים בשטח הכפר הם לא צורכים, משום שהם משמשים למכירה, וחבל על הכסף. את משקה הבוקר שלהם יכינו מעלי שיח הקפה, שאותם יבשלו עם בזיליקום ותבלינים נוספים.
• • •
פנצ'ר בגלגל המיניבוס מחייב אותנו לעצור על הכביש הראשי בדרך לאחד הכפרים. בתוך כמה רגעים אנחנו מוקפים בסקרנים בני שבט הדסנש, גברים ונשים, כולם בחזות חשופים. הם עונדים אינספור צמידים ושרשראות, והנשים לובשות חצאיות עור שמעידות על מצבן המשפחתי. חצאית חושפת רגליים בצורת "וי" לרווקות, גזרה סגורה וצנועה יותר לנשואות.
המפגש הספונטני, שמתחיל ברוח טובה, עולה על שרטון כשאחד מחברי הקבוצה שלנו שולף מצלמת וידאו בלי לבקש את רשות המקומיים. שלוש הנערות שמובילות את הדסנשים דורשות תשלום בתקיפות, ועוד ועוד מבני השבט מצטרפים לחגיגה ומקיפים את המיניבוס.
הגברים שבחבורה (אחד מהם חמוש בקלצ'ניקוב ישן) דווקא שומרים על קור רוח. הם מתקרבים אל הרכב בעיקר כדי להביט בראי של המיניבוס, להיטיב את המראה שלהם לקראת המפגש עם התיירים. הילוכם טווסי, וכל תנועה וצעד שלהם משדרים הוד והדר.
בנתיים, גם השטרות ששולף אופיר מטרני, המדריך שלנו, לא מצליחים להרגיע את הנערות, ואחרי החלפת הגלגל אנחנו מתקשים להיכנס בחזרה לרכב. מנהיגות הקבוצה חוסמות את הדלת, ואף משגרות כמה חבטות כואבות לעבר הצוות. זֶר, המלווה האתיופית שלנו, ממש מגנה עלינו בגופה, ונחבלת בכף ידה.
ריקוד מסורתי של נשות הדסנש. מופקדות גם על בניית הבתים
בכניסה לכפר הדסנש עצמו הכל כבר רגוע בהרבה. אופיר סוגר עם אחד מראשי השבט עסקה שמאפשרת לנו לצלם כאוות נפשנו. אחרי שיט בקאנו מקומי, העשוי מגזע עץ שלם וחלול, אנחנו מגיעים לכפר. מדובר בקומץ בקתות ופחונים פשוטים שממוקמים בשטח מדברי וצחיח. בני הדסנש הם אחד השבטים העניים באתיופיה, וביישוב השטוח אין זכר לבקתות הגבוהות של הדורזה, לגינות המטופחות או לנוף ההררי והירוק.
הגברים כאן עוסקים בחקלאות וברעיית צאן מהזריחה ועד השקיעה. בהיעדרם, הנשים הן שמנהלות את העניינים ביד רמה, ומופקדות גם על בניית הבתים. פוליגמיה מקובלת כאן, וגיל הנישואים עומד על 15 לנשים, ו־23 לגברים. החתונה יכולה להתקיים רק לאחר שהחתן המיועד צבר את הסכום הדרוש לתשלום המוהר, שעומד על 20 ראשי בקר.
התזונה של בני הדסנש מורכבת בעיקר מדייסות שונות. הילדים הקטנים מחוברים לבקבוקים שבהם נוזל עכור, שמזכיר במראהו שוקו. למעשה זאת בירת דגנים מקומית. כשהגברים והילדים ילכו לישון, הנשים יתפסו את מקומם ליד המדורה, לערבים ארוכים של שתיית אלכוהול ושיחות.
• • •
השבט הקרוב ביותר לדסנש במראהו ובאורחותיו הוא ההאמר. גם כאן, המראה הוא חלק מרכזי בזהות. הנשים נוהגות לקלוע בשיערן צמות דקות משוחות בתערובת ארגמנית של אדמה, שומן וחמאה. נשים נשואות יענדו על צווארן שרשרת מתכת כבדה, שמפגינה את בעלותו של הגבר, וגם את עושרו. גם פה אפשר לשאת יותר מאישה אחת, ותכשיטיהן של הרעיות הראשונות מפוארים יותר, כדי להזכיר את מעמדן המיוחד.
גבר המקפיד על הופעתו ילבש מעין טוגה ויישא חנית. התסרוקות של הגברים מגוונות ויכולות לסמל מעמד חברתי או להעיד על אומץ לב. הם מקדישים זמן רב לעיצוב שיערם ומסתובבים עם שרפרף קטן, שעליו ישעינו את הראש כשיישנו, לבל תיהרס התסרוקת.
כשהגברים הצעירים של ההאמר מגיעים לפרקם, הם משתתפים בטקס קפיצת השוורים המפורסם. בטקס הם מתבקשים לדלג מעל גבם של שוורים, המוצבים זה לצד זה, בלי ליפול לקרקע, כשנשות הכפר מעודדות אותן. העידוד הזה כואב במיוחד: הבתולות הצעירות, כמו גם אמו של הנער המשתתף, מצליפות בעצמן וזו בזו כדי להביע את אהבתן לכוכב האירוע.
הנערה שסופגת את ההצלפות הרבות ביותר תזכה לשאת את הבחור ולא תצטרך עוד להשתתף בטקסים כאלה, עד שתהפוך בעצמה לאם. בינינו מסתובבות נערות מצולקות רבות, חלקן עדיין מדממות, עדות לכך שהטקס האחרון התקיים זמן קצר לפני בואנו.
ילדים לצד הדרך. למפגש עם המערב יתרונות וחסרונות
לאורך כל המסע מסתובבים בינינו ילדים מקומיים. חלקם מנסים למכור תכשיטים, צעיפים וכלי נגינה, שמיוצרים בשבטים שלהם. אחרים מציעים להצטלם איתנו תמורת תשלום. התעריף המקובל לתמונה הוא חמישה ביר, בערך שקל אחד. ויש כאלה שסתם מבקשים כסף או ממתקים. תופעת הילדים הקבצנים היא אחת הרעות החולות של אתיופיה. יותר ויותר ילדים ונערים בוחרים להיעדר מבית הספר ומתרוצצים בכפרים ובכבישים בתקווה לקבל איזה צעצוע או שטר מהפרנג'י (הזרים) שמבקרים באזור. כדי למשוך את תשומת הלב של הנהגים, הם מבצעים ריקודים קטנים לצידי הדרך, ולפעמים אף במרכזה. בכל שנה יותר ויותר ילדים מקפחים את חייהם בתאונות דרכים.
• • •
אתיופיה נחשבת למדינת הדגל של אפריקה, מאחר שלא היתה נתונה מעולם לשלטון קולוניאליסטי, והצליחה לשמור על עצמאותה גם בזמנים אלימים וקשים. ההיסטוריונים רואים בה את ערש האנושות, בין היתר בעקבות הגילוי של "לוסי" - שלד בן 3.2 מיליון שנה של "אוסטרלופיתקוס אפרנסיס", שפיזר את הערפל המדעי ששרר בין המעבר להליכה על שתיים להתפתחות המוח האנושי, וכיום אפשר לצפות בו במוזיאון הלאומי של אתיופיה באדיס אבבה.
אבי האומה האתיופית המודרנית הוא היילה סלאסי ("מלך המלכים"), ששלט בה בין 1930 ל־1974. בתקופת שלטונו הצליחו האתיופים להביס את צבאו של מוסוליני, שביקש לכבוש את המדינה, והפכו לקרן אור עבור שאר תושבי אפריקה, שחיפשו לעצמם מודל של התנגדות ומנהיגות שחורה.
על אף החזות הפתוחה והמערבית של תושבי הבירה, רובם המכריע אדוקים באמונתם, וזו קובעת את כל אורחות חייהם. אחת הצעירות שאני פוגש בעיר מתלבטת רבות לפני שהיא מציגה בפניי את בן זוגה בשנתיים האחרונות. על צילום משותף אין בכלל מה לדבר. לפי המסורת, הם לא אמורים להיראות בציבור לפני החתונה, וגם כשהם יוצאים למסעדה או לבר יעדיפו תמיד להתיישב בפינה צדדית וחשוכה, שבה נמוכים הסיכויים להיתקל במכר או בקרוב משפחה.
"המשפחה הקרובה שלי מכירה אותו ומחבבת אותו", היא מסבירה לי, "אבל מסורת זו מסורת, ולקרובים הרחוקים ולשכנים אסור לדעת".
באדיס אני פוגש גם את ג'ון, סטודנט הומוסקסואל בן 24. על צווארו תליון עם צלב כסף ומפה של "אמא אפריקה", שאותם הוא מנשק בדבקות מדי פעם. עד לא מזמן היתה לו חברה, ובמדינה שבה קיום יחסי מין ללא נישואים אינו מתקבל בעין יפה, הם היו נפגשים בהוסטלים צנועים בפאתי העיר.
מאז שהתגבשה זהותו המינית, הוא מתקשה לפגוש גברים כמוהו. אמנם אפליקציות ההיכרויות בסביבה שוקקות בגברים שמחפשים ריגושים או אהבה, אבל רובם ככולם גרים עם ההורים, ומרבית בתי המלון יסרבו להשכיר חדר לזוג גברים מקומי. כל מפגש מלווה גם בחשש שזהותו המינית תיחשף ברבים, והוא יסבול מאלימות ומהתנכלויות.
אז מה עושים, אני שואל אותו. "נפגשים בבית קפה, מדברים קצת, וכל אחד ממשיך לדרכו". על עתיד - עם גבר או אישה - ג'ון מתקשה לחשוב. ככה זה כשעסוקים בהישרדות יומיומית ובקושי עומדים בתשלום שכר הדירה ובדמי הלימוד לאוניברסיטה.
כמו מרבית בני עמו, הוא מעולם לא יצא מאתיופיה ואף לא ביקר באזורים אחרים במדינה הענקית, ששטחה גדול פי 60 מזה של ישראל ומספר תושביה מתקרב ל־100 מיליון. לדבריו, הנסיעה יקרה מדי, והממשלה מערימה קשיים ביורוקרטיים על המנסים לצאת לחו"ל.
• • •
בעיר ששאמנה אנחנו פוגשים את דיוויד, אחד מראשי הקהילה הראסטפארית. למרבה ההפתעה, הוא מדבר עברית שוטפת. "גרתי 20 שנה בקיבוץ יפעת ושיחקתי כדורסל בהפועל עפולה", הוא מספר. "התחתנתי עם אישה ישראלית, והבן שלי שירת בגולני".
אחרי שעזב את משפחתו הישראלית ושב לאתיופיה, התמקם במתחם רחב ידיים, שבו הוא מתגורר עם חלק מנשותיו וילדיו, יוצר פסלים וציורים, וגם מחזיק מוזיאון מאולתר לתולדות דת הראסטפארי, שנולדה בג'מייקה בשנות השלושים של המאה הקודמת בהשראתו של המלך היילה סלאסי.
דיוויד. הדת של בוב מארלי
אנשי הראסטה מאמינים כי כל בני האדם נולדו שווים, וכי אלוהים הוא שחור. חלקם אף רואים בסלאסי עצמו את אלוהים. אחד ממנהיגיהם הבולטים היה זמר הרגאיי בוב מארלי, שמרבית שיריו הם למעשה טקסטים דתיים, שנועדו להפיץ את בשורת הראסטפארי. אחרי מותו, בשנת 1981, הוכרז מארלי כקדוש.
הדת הראסטפארית רואה במריחואנה צמח קדוש, ועישון משותף הוא חלק מהכנסת האורחים. השלטונות המקומיים מעלימים עין, כל עוד חברי הקהילה לא מוכרים את מרכולתם לציבור הרחב. בפועל, תיירים ומקומיים רבים מגיעים לששאמנה כדי לרכוש כמה עלים קדושים, שנחשבים לטובים מסוגם ביבשת.
גם הדת הזאת נשענת על יסודות מהיהדות. בתיהם של הראסטפארים מקושטים במגיני דוד, ואת מקום מושבם הם מכנים "ציון", אבל יהודים לא מצאנו בעיר. מרבית יהודי אתיופיה התגוררו בצפון המדינה, ועלו לישראל בהדרגה החל משנות השבעים של המאה הקודמת. אלפים מבני הקהילה מתו בהמתנה לעלייה.
כיום ממתינים לעלייה באדיס ובעיר גונדר כמה אלפים מבני "שארית יהודי אתיופיה" - מה שמכונה אצלנו פלאשמורה, ונחשב באתיופיה לכינוי גנאי. מדובר ביהודים שהתקרבו לאורך השנים לנצרות, לרוב בשל רדיפות, וכעת מבקשים לשוב למקורותיהם ולעלות לישראל. אף שלרבים מהם יש קרובי משפחה בארץ, והם מקיימים אורח חיים יהודי דתי, השגת כל האישורים הדרושים לעלייה יכולה לארוך שנים.
• • •
בשדה התעופה באדיס, לפני ההמראה ארצה, אנחנו נקלעים למפגש מרגש עם בני הפלאשמורה. 75 עולים חדשים, לבושים במיטב בגדיהם המסורתיים, יעלו בעוד כמה דקות על טיסת אתיופיה איירליינס לישראל. חלקם חיכו לאישורי העלייה המיוחלים יותר מ־20 שנה, והם שמחים וחוששים.
לצידי במטוס יושב יצחק, ולראשו כיפה לבנה גדולה. הוא בן 16, אבל נראה הרבה פחות. אביו נוצרי, ואמו, שהיתה יהודייה, נפטרה סמוך ללידתו. אף שהוא ושלושת אחיו נחשבים יהודים לפי ההלכה, הם נפלו בין הכיסאות ועלייתם עוכבה עד היום.
בשילוב שובה לב של מילים ספורות בעברית ובאנגלית ושל תנועות ידיים, הוא מציג לי את יתר בני המשפחה. אחיו הגדול דובר עברית טובה ושימש עד היום כחזן של הקהילה. רגע לפני שעלה על המטוס קפץ לבית הכנסת והשאיר לנותרים מאחור את כל ספרי הקודש שלו, בתקווה שייפגשו בקרוב בישראל.
עבור כולם, זו הטיסה הראשונה בחייהם. יצחק מביט בעיניים משתאות במסך המציג את נתיב הטיסה, לומד לתפעל את המגש המתקפל, את צג הטלוויזיה ואת הכיסא המתכוונן, ומקבל שיעור צילום מזורז משחר דביר, שמתעד את המסע. כשאני מציע לו סוכריית מנטה הוא מעווה את פניו בהפתעה. הוא לא יודע אם ללעוס, למצוץ או לבלוע. אבל לאחר שיתרגל לטעם ולמרקם, יבקש סוכריות עבור כל בני המשפחה.
מי שעומד מאחורי המבצע הוא הרב מנחם ולדמן, שעוסק בנושא כבר יותר משלושה עשורים ומדבר אמהרית בסיסית במבטא הונגרי. אחרי שהוא מסייע לקהילה באתיופיה בלימודי יהדות ועברית, הוא מלווה אותם מאדיס אבבה עד מרכזי הקליטה בחיפה ובצפת.
אחרי ארבע שעות טיסה, יצחק ואני כבר חברים טובים. לקראת הנחיתה, אני מציע לו לעבור לשבת ליד החלון והוא מביט בהשתאות באורותיה של הארץ המובטחת. כשהלחץ באוזניים גובר ורעש המנועים מתחזק, הוא אוחז את ידי בחוזקה, ולא משחרר אותה עד שגלגלי המטוס פוגשים בקרקע. ברוך הבא לישראל.
eynav.noam@gmail.comהכותב היה אורח "אשת טורס". עלות מסע בן שמונה ימים לשבטים הנעלמים של אתיופיה: החל מ־1,555 דולרטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו