שנת 1986. הפרסטרויקה בעיצומה. הגוש הקומוניסטי גועש וסוער. איש אינו יודע להיכן תוביל מדיניות הפתיחות שהנהיג מנהיג בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. העולם כולו עוקב בעניין ובעצבנות אחר ההתפתחויות הדרמטיות מעבר למסך הברזל, שחילק אז את העולם בין מזרח למערב.
ובינתיים, במרפאת הנשים בעיר לייפציג שבמזרח גרמניה הקומוניסטית, מוטרדים מעניין אחר לחלוטין: ארבעה מקרי מוות מסתוריים של תינוקות שאך זה נולדו, ונפטרו מהפרעות קצב לב לא מוסברות. בדיקות מעבדה בגופות מעלות שלתינוקות הוזרק דיגיטוקסין, חומר רפואי המאט את קצב הלב. ממצאי הבדיקה הצביעו על רצח בכוונה תחילה, כלומר פשע; אך במדינות הקומוניסטיות לא היו אמורים להתרחש פשעים מהסוג הזה, שכן רשמית הסוציאליזם פתר את כל בעיות החברה הקפיטליסטית שגרמו לפשיעה.
מנהל מרפאת הנשים מחליט לא לפנות למשטרה כדי לאתר את הרוצח. הוא מעדיף לגשת ישירות למנהל האזורי של ה"שטאזי", משטרת החרש של המשטר הקומוניסטי. יחידה מיוחדת של השטאזי עסקה בחקירות משטרתיות רגישות במיוחד, שהיה צריך להסתיר מעין הציבור. כך קרה גם בפרשת רצח התינוקות. בשיטות המתקדמות והיעילות שלהם, הצליחו בשטאזי לעלות על עקבות הרוצח, או יותר נכון, רוצחת: אחת האחיות במרפאה, שמניעיה לא התבררו עד תום. היא נידונה למאסר עולם ונותרה בבית הכלא 23 שנים, גם לאחר נפילת חומת ברלין. שנה לאחר שסיימה לרצות את עונשה ושוחררה, התאבדה בביתה.
הפרשה הנוראה הזו - כמו גם קיומה של "משטרת צללים" של השטאזי, שפעלה במקביל ל"משטרת העם" הרגילה וכונתה "הוועדה המיוחדת" של מחלקת החקירות מספר 9 - הגיעו לתודעת הציבור הגרמני רק לפני כמה חודשים. זה קרה הודות לסרט תיעודי ראשון ששודר בתחנת הטלוויזיה הגרמנית־צרפתית ARTE.
יותר מרבע מאה לאחר מחיקתה, עדיין קיימים לא מעט פרקים אפלים ונסתרים בתולדות גרמניה הקומוניסטית הממתינים להיחשף. ככלל, ההוויה של מזרח גרמניה - מהדיקטטורות הקומוניסטיות הנוקשות ביותר, שדחתה עד לימיה האחרונים כל סממן של גמישות רעיונית - מעוררת סקרנות רבה, מעין משיכה מאגית, גם מחוץ לגבולות גרמניה.
דיוויד יאנג, בעבר כתב של ה־BBC, הפך את העיסוק בגרמניה המזרחית לקריירה ספרותית מצליחה ביותר. סדרת ספרי פשע פיקטיביים שכתב, שעלילתם מתרחשת בגרמניה הקומוניסטית של שנות ה־70 ומשחזרת באופן אותנטי ביותר את חיי היומיום תחת הדיקטטורה הסוציאליסטית, הפכה לרבת מכר.
לאחר "ילדי השטאזי", מופיע כעת בעברית הספר השני בסדרה - "זאב בשטאזי" (הוצאת פן), העוסק בפרשה דומה לזו שהתרחשה בלייפציג. יאנג הבריטי קיבל השראה מאירועים אמיתיים לספריו, אך חקירותיה של הדמות הראשית בסדרת ספרי המתח ההיסטוריים, סגן משנה קארין מולר מ"משטרת העם", הן פיקטיביות. דרכן מאפשר יאנג לקוראים מסע בזמן להוויית החיים בגרמניה הקומוניסטית, שאינה מוכרת מאוד לציבור הישראלי, בעיקר לא לדור הצעיר.
"הסיבות להתעניינות שלי במזרח גרמניה היו מוזרות קמעא", מודה יאנג בראיון ל"ישראל השבוע". "עבדתי כעיתונאי ב־BBC במשך שנים רבות. למען האמת, רבות מדי. לקראת סוף תקופת עבודתי שם, חיפשתי דברים שישמשו עבורי מעין רשת ביטחון עתידית. במסגרת החיפושים הללו הקמתי להקת מוזיקת אינדי, שניסתה להישמע כמו הסמית׳ס ולא ממש הצליחה.
"עדיין, לפני תשע שנים ארגנו סיבוב הופעות של הלהקה בגרמניה, ורוב המקומות שהזמינו הופעות שלנו היו במזרח גרמניה לשעבר. בין הקונצרטים שלנו קראתי את הספר 'שטאזילנד' של אנה פאנדר (תורגם לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), שעוסק בסיפורים אמיתיים של קורבנות משטרת החרש המזרח־גרמנית,
השטאזי, וסיפורים של קציני השטאזי. נדהמתי לגלות עד כמה טביעות האצבע של מזרח גרמניה עוד ניכרות בגרמניה המאוחדת, ועד כמה אזרחי מזרח גרמניה לשעבר עדיין מרגישים שונים. זה עורר בי את ניצוץ ההתעניינות בנושא.
"אחרי כמה שנים התחלתי להשתתף בקורס לכתיבת ספרים ופיתחתי את הרעיון מאחורי סדרת הספרים שלי. כתבתי את הפרק הראשון של 'ילדי השטאזי', והמנחה עודדה אותי להפוך את זה לספר".
"למרות מעורבות שטאזי, עדיין היה אפשר לנהל במזרח גרמניה חיים רגילים - אם לא עוררת את תשומת ליבן של הרשויות". הסופר דיוויד יאנג // צילום: Simon Bohrsmann
הנער שהסתנן - ושרד
איפה הבחנת בסימני האחיזה של מזרח גרמניה?
"זה ניכר לעין בעיקר בארכיטקטורה, למרות תנופת הפיתוח של השנים האחרונות באזורי המזרח לשעבר. ביקרנו בלייפציג, ושם עדיין אפשר לראות בלוקים של בנייני השיכונים הקומוניסטיים הישנים והלא מפותחים. הלכנו לאיבוד בדרכים והגענו לאזור תעשייתי עצום סמוך לעיר האלה, ואז נסענו דרך האלה־נוישטדאט, שבה מתרחשת פרשת 'זאב בשטאזי'. זו היתה אחת הערים החדשות שנבנו אז על ידי מזרח גרמניה, ואפשר לראות בה מעין מוזיאון חי. בעבר גרו בה כ־100 אלף תושבים, ומספרם ירד היום ל־45 אלף. מדובר בעיקר בסממנים פיזיים שנותרו מאותה תקופה".
מדובר ביותר מארכיטקטורה. האם ההצלחה של מפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה", שצברה כוח בעיקר במזרח גרמניה, לא מלמדת שמדובר גם בשרידים שנותרו בנוף האנושי?
"קרוב לוודאי. כשמדברים עם אנשים בחלקה המזרחי של גרמניה, שומעים על תחושה שהאיחוד מחדש היה מעין השתלטות של המערב, ומקבלים את הרושם שהמזרח עדיין תקוע מאחור. מפעלים רבים מאוד נסגרו, והאבטלה עדיין גבוהה. אף שרוב המזרח־גרמנים אינם רוצים לחזור לתקופה הקומוניסטית, הם מתגעגעים לדברים מסוימים מאותה תקופה. ייתכן שכל זה יצר תחושות טינה שהזינו את השינוי במפה הפוליטית הגרמנית".
אפשר לעבור מדיקטטורה אחת לאחרת - במקרה זה, מדיקטטורה נאצית שארכה 12 שנים לדיקטטורה קומוניסטית ששלטה 44 שנים - בלי שהמעבר ישאיר צלקות עמוקות בחברה?
"אני מניח שלא. גיבורי הספרים שלי עדיין מאמינים בסוציאליזם. כך הם חונכו. מנגד, בעשור הקודם היה נדמה שהקפיטליזם עומד לקרוס. אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד. אנחנו נמצאים היום בתקופה מעניינת, ויש קווים מקבילים מסוימים בין ימינו לשנות ה־30 של המאה הקודמת. יש הרבה יותר גזענות ושנאת זרים - בגרמניה, בבריטניה. אנחנו חיים בזמנים מדאיגים. אלה דורות חדשים שלא לומדים על העבר, שלא חוו את העבר וגם הוריהם לא. עולה השאלה באיזו מידה לקחי העבר קיימים עבורם. אי אפשר להתגבר בן לילה על מה שקרה".
ויש גם פרקים עלומים מאותה תקופה, שחלקם עדיין לא יצא לאור לאחר נפילת חומת ברלין.
"אכן. הספרים שלי לא מבוססים על הפיכת סיפורים אמיתיים לפיקציה, אבל סיפורים אמיתיים היוו השראה לחלק מספריי. עליתי באינטרנט על סיפור של נער בן 15, שהצליח לעבור את חומת ברלין ממזרח למערב באמצע שנות ה־70, למרות כל אמצעי האבטחה הדרקוניים ואף שירו עליו. הוא סיכן את חייו. חייל אמריקני, שהיה בחופשה ועסק באותם רגעים בצילום, היה עד לבריחה והנציח אותה. הצלחתי לעלות על עקבותיו של אותו חייל. המדהים בסיפור הוא שבעיתוני ברלין באותם הימים דווח ששבוע לאחר מכן, הנער הועבר חזרה למזרח, וזה מסוג הסיפורים שלא שומעים עליהם.
"ב'זאב בשטאזי' אני מתבסס על כמה אירועים שהתרחשו: על מקרה רצח מפורסם במזרח גרמניה, שפוענח באמצעות חקירת כתב יד בתשבצים שהופיעו בעיתונים; ועל גניבת ורצח תינוקות בבית חולים בלייפציג - פרשה שהושתקה ולא נחקרה מעולם על ידי המשטרה אלא על ידי השטאזי, ונחשפה בטלוויזיה הגרמנית רק לפני כמה חודשים. לא רציתי לכתוב עוד ספר מתח על תקופת המלחמה הקרה. רציתי להאיר ככל האפשר את החיים הרגילים במזרח גרמניה באותם ימים. אני לא בטוח שהצלחתי לעשות זאת בדיוק מוחלט, אבל כל ספר שאני כותב מועבר לעיונו של חבר מזרח־גרמני, שמתקן את הדורש תיקון".
"זאב בשטאזי". כריכת הספר
לתרגם עדויות בגוגל
המסע האישי של דיוויד יאנג אל העבר המזרח־גרמני מרתק בפני עצמו. "מעולם לא הייתי במזרח גרמניה כשהיא עוד היתה מזרח גרמניה", הוא מספר, "כשהייתי עיתונאי במערכת עיתון בריטי מקומי באמצע שנות ה־80, צורפתי לכוחות צבאיים שהשתתפו בתרגיל של נאט״ו שנערך במערב גרמניה, כהכנה לאפשרות של פלישת כוחות 'ברית ורשה' הקומוניסטית ממזרח גרמניה למערב. זו היתה הפעם היחידה שבה הייתי ממש בקרבת מזרח גרמניה.
"לקחתי על עצמי משימה קשה של עיסוק במציאות שלא הכרתי. מאחר שרציתי לקרוא עדויות של אנשים שחיו אז, התחלתי ללמוד גרמנית. מצאתי זיכרונות של בלשי משטרה ושל קורבנות המשטר. הייתי מתרגם את המסמכים הללו באמצעות גוגל, והייתי מקבל טקסטים מאוד לא ברורים, אבל עדיין יכולתי להוציא מהם את העובדות העיקריות ואת דרך השתלשלות העניינים. יצאתי גם למסעות תחקיר. דיברתי עם אנשים, קראתי ספרים על חיי היומיום במזרח גרמניה. אני מקווה שהצלחתי להתקרב ככל האפשר לתיאור המציאות. למרות המעורבות הגדולה מאוד של השטאזי בכל מה שקרה במדינה, עדיין היה אפשר לנהל שם חיים רגילים - אם לא עוררת את תשומת ליבן של הרשויות. החיים שם לא היו שונים מאוד מאלו שהיו בצד השני של החומה, מעבר לכך שלא יכולת לנסוע למערב או לקנות מרצדס ודברים אחרים".
מדוע בחרת באישה כגיבורה הראשית של הסדרה?
"כשהחלטתי לפנות לקריירה כסופר, רציתי שהספרים שלי יימכרו. ידעתי שסוג הספרות הזה מדבר אל קהל הקוראים הגברי, אבל שבו בזמן, רוב קוראי ספרי הפשע הפיקטיביים הם נשים מבוגרות. לכן חשבתי שבחירה בגיבורה תמשוך יותר קוראות. מעבר לכך, חשבתי שזה ישקף גם את אורח החיים במזרח גרמניה, שכן הנשים בה מילאו תפקיד משמעותי בהרבה מאשר במערב. אני לא בטוח שהיו נשים במשרות בכירות במשטרה, אבל היו הרבה נשים שעבדו כבלשיות. אגב, כשדיברתי עם אנשים שעבדו ב'משטרת העם' המזרח־גרמנית, הם הסבירו לי שלשטאזי היו שיטות מיוחדות משלו, ושבמשטרה עבדו כמו בכל משטרה אחרת. אני מניח שבכל מחלקה של המשטרה היו מודיעים של השטאזי. היום אנחנו גם יודעים שאם היו מקרים קשים במיוחד, השטאזי לקחה את הטיפול בהם לידיה". בפוליטיקה הגרמנית רואים היום בצמרת מפלגות שונות נשים רבות שבאו מהמזרח, ובהן הקנצלרית אנגלה מרקל עצמה. האם זו תוצאת הפתיחות לנשים שהיתה קיימת במזרח הקומוניסטי?
"כן. רוב הזמן אמנם ציפו מנשים במזרח לעבוד ולמלא במקביל את עבודות הבית השוטפות, אבל במזרח עדיין היה יותר שוויון בין המינים מאשר במערב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו