הערב (חמישי) יעלה בקולנוע "פיגומים", סרטו העלילתי הראשון באורך מלא של הבמאי והתסריטאי מתן יאיר.
הסרט מגולל את סיפורו של אשר לקס (שמו האמיתי של השחקן הראשי), שמיניסט שיוצר קשר מיוחד עם מורה חדש לספרות בבית הספר (עמי סמולרצ'יק). המורה מנסה לעזור לאשר בלימודיו, בעוד אשר עצמו עובד יחד עם אביו (יעקב כהן) בעסק להנחת פיגומים, בידיעה שזה העתיד המקצועי שנכפה עליו.
מתן יאיר (40), בוגר בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים ובוגר בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ביים ב־2008 סרט תיעודי ששמו "רשום לך בתעודת זהות שאני אבא שלך", שעקב אחר חידוש הקשר שלו עם אביו. במקביל לעבודתו כקולנוען הוא גם לימד בבית ספר תיכון בהרצליה, "היובל", ובמסגרת עבודתו הכיר את אשר לקס, שהיה תלמידו בית הספר. מתן, שביסס את התסריט של"פיגומים" על חוויותיו כמורה בבית הספר, הציע ללקס לשחק בסרט - ואת התוצאה תוכלו לראות החל מהערב.
"פיגומים" הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן במאי האחרון, קטף את פרסי הסרט הטוב והשחקן הטוב עבור לקס בפסטיבל הסרטים בירושלים, ולפני שבועות אחדים הוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים בטורונטו. יאיר אף השתתף במסגרת הפסטיבל בטורונטו בפאנל יוצרים שהם בבחינת תגליות חדשות.
"כשראיתי סרטים על בתי ספר לא הרגשתי שהם אותנטיים", סיפר יאיר בראיון בטורונטו, "בתור מורה רציתי להביא את התחושות ואת האנרגיות מהכיתה. צילמנו בבית הספר שאני מלמד, כל התלמידים בסרט הם תלמידים שלי בעבר ובהווה שמכירים את המסדרונות, הבית של הגיבור הוא הבית האמיתי של אשר, וגם העסק של הפיגומים הוא משהו שבאמת קיים. יש יסודות ביוגרפיים. אני לא אעשה סרט שאני לא מחובר אליו ברמה הרגשית. גם רציתי שלאורך כל הסרט תהיה תחושה של סכנה, שאנחנו לא בטוחים, ושגם הצלם לא יידע לגמרי מה קורה. תמיד על קצות האצבעות".
למה דווקא אשר? איך ידעת שהוא בכלל יכול לשחק?
"היתה לי אינטואיציה שהוא יכול לשחק. הוא היה תלמיד שלי, טיפוס לא נעים ומחוספס, אחד כזה שכשהוא לא מגיע לשיעור - המורים נושמים לרווחה כי הם יכולים לנהל שיעור כמו שצריך. בניתי סצנות שהוא ירגיש בהן טוב, נתתי לו טקסטים שהוא ירגיש איתם בנוח, שזה לא ייצא מאולץ. אני מאמין שצריך לכתוב את התפקיד באופן מותאם לאדם. אם אכתוב תפקיד מסוים בשבילך - אתה תוכל לעשות אותו מצוין. לאשר יש איכויות של כוכב, מישהו לא מעודן שהכל חשוף אצלו. כשאתה מסתכל עליו - אתה רק רוצה להמשיך להסתכל".
איך זה להיות יוצר ישראלי בפסטיבלים בחו"ל?
"אני מרגיש דווקא אהדה. יש התעניינות בקולנוע הישראלי, רוצים לראות אילו סיפורים יוצאים מהמקום הזה. אני גם שומע תגובות חיוביות על כך שיש סרט כמו שלי שלא נוגע ישירות בסכסוך הישראלי־ערבי, אלא מדבר על אספקט בחברה הישראלית שלא רואים מספיק: יחסי הורים־ילדים או התבגרות. יש קולנוע כזה, אבל אולי הוא לא מקבל מספיק חשיפה בפסטיבלים".