ראשית הספירה

מילות הזיכרון על המצבה העלומה לזכרו של אליעזר בן־יהודה, זו שמעולם לא הונחה על קברו, מזכירות מעט כתב חידה: "ידעתי חוזה אחד גלוי עיניים. חזון ענקים חזה בין גמדים. באופל גר, והוא לשמש קרא, ודגל חופש הרים לעבריים". הפסל בוריס שץ, מחבר הטקסט, מייסד האקדמיה לאמנות בצלאל ושכן, מעריץ וחבר קרוב של בן־יהודה, שילב באבן המצבה גם "מסיכת מוות", שהנציחה את תווי פניו של בן־יהודה. 

החריגה הזאת מכללי הפרוטוקול היהודי־הלכתי הביאה לגניזת היצירה של שץ. במקומה נקבעה על קברו של מחיה השפה העברית מצבה ללא מסיכה, וגם הטקסט שנכתב עליה היה בסופו של דבר סולידי וצנוע יותר. למרות זאת, מוקירי זכרו של בן־יהודה לא ויתרו על דרכו המיוחדת לציון תאריכים. על מצבתו נרשם כי נולד בי"א באדר, תשפ"ח שנים לחורבן, וכי נפטר בכ"ו בכסלו, בשנה השישית להצהרת בלפור.

מאה שנה אחרי אותה הצהרה מפורסמת, שראתה "בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", כבר אין בנמצא מי שמציין את התאריך העברי לפי מניין שנות הצהרת בלפור (רבים בארץ נהגו כך עד קום המדינה). הציבור הרחב יוכל, עם זאת, לחזות מחדש במצבה הגנוזה, שמזכירה נשכחות. האקדמיה הלאומית למדעים, בשיתוף יד בן צבי, משיקה בשבוע הבא בירושלים את התערוכה על לורד ארתור ג'יימס בלפור ועל ההצהרה, שהיתה אחד האירועים המכוננים בתולדות הציונות המדינית.

ד"ר נירית שלו כליפא, אוצרת התערוכה, רואה ביום ההצהרה, ב' בנובמבר 1917, "מעין 'ראשית הספירה'". שלו כליפא, כמו "בלפוריסטים" אחרים, רואה בלורד האנגלי את "הדמות הלא יהודית החשובה ביותר, שבפעם הראשונה יצקה הכרה בינלאומית אל תוך החזון והחלום של היהודי, חוזה המדינה הרצל. נכון שיש קונגרסים והתיישבות והיסטוריה מוקדמת יותר", אומרת שלו כליפא, "אבל כאשר אנו מחפשים את האייקונים הרווחים ביותר באותן השנים, מתנוססות לנגד עינינו שתי דמויות: זו של החוזה הרצל, ואחריו זו של המגשים בלפור.

שלו כליפא מחדדת כי יום מתן ההצהרה, 2 בנובמבר, "סימן לאורך 30 שנה, עד שהמדינה הוקמה, ראשית לספירה חדשה, ספירה של עידן חדש מלא תקווה. רבים וטובים נהגו כך במכתבים שכתבו, בספרים ובלוחות שנה שהדפיסו או כאשר תארכו אירועים לאומיים עבריים".

כמו אירוע תנ"כי מכונן

ספירת מניין השנים מהצהרת בלפור היתה ביטוי אחד בלבד לפופולריות ולהערצה האדירה שלה זכה שר החוץ הבריטי. רבים בארץ ראו בבלפור מעין כורש מודרני. פעם אחר פעם הושוותה ההצהרה שלו להכרזת כורש מלך פרס - זו שהתירה ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון, לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. הצהרת בלפור התקבלה ככתב זכויות שמבסס ומאשרר את טענת הבעלות של העם יהודי על ארץ ישראל. היא שולבה בהחלטות ועידת סן רמו של המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה באפריל 1920, וכנגזרת מכך - בכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ואף הוזכרה בסעיף 5 של מגילת העצמאות. 

 

חגיגה לאומית, כרזה 1 // צילום:  תערוכת האקדמיה באדיבות ארכיון ציוני מרכזי, הארכיון העירוני ת"א, בית מכירות קדם בע"מ, אוסף אליהו הכהן

 

לאורך כמעט 30 שנה – עד קום המדינה – הפך יום ההכרזה ליום של טקס, חג, נשפים, מסדרים ותהלוכות שצוין במוסדות היישוב, במערכת החינוך העברית ובקהילות יהודיות בעולם. בעקבות ההצהרה כתב איתמר בן אב"י (הילד העברי הראשון) בחגיגיות רבה: "כתב שחרור ניתן לנו... בשורות נפלאות דורכות בשמינו: תקוות שאין כמותן עוברות על גדות לבנו... הריע נא השופר! תקע נא בכל כוחך וקולך ידלג הרים... והגע יגיע לאוזני כל, שישראל בכל מקום שהוא". 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ששהה באותן שנים בלונדון, התרשם לאחר מתן ההצהרה כי "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו", וכי "יד ה' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו". 

ביום השנה הראשון להצהרת בלפור פרסמה ועדת ב' בנובמבר של ועד יהודי ירושלים הודעה בזו הלשון: "חג היום לנו... ככורש משיח ה' בשעתו הכירה ממשלת הנאורה שבאומות... בזכויותיה ההיסטוריות של האומה הישראלית... ביום הזה הזדקפה קומתנו". העיתון "המשקיף" דיווח על "רגשות של הכרת תודה עמוקה בקרב כל יהודי העולם". באודסה התאספו עשרות אלפי יהודים ליד הקונסוליה הבריטית ושרו את "התקווה" ואת "'אל נצור המלך", ובעיתון "העברי" נכתב: "חלומנו הגדול, חלום שיבת שבותנו, הולך ונפתר, הולך ונעשה למציאות. ממשלה כבירה הכירה גלוי ומפורש לכל העולם, כי עם אנחנו".

הטקסים במוסדות החינוך, מציין במחקריו פרופ' אלי פודה, אחד המשתתפים בכינוס בינלאומי על ההצהרה שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים תקיים בשבוע הבא בירושלים, כללו גם את לימוד הכרזת כורש בספר נחמיה. הם התקיימו בי"ז בחשוון, התאריך העברי שבו ניתנה ההצהרה. הריטואל הקבוע הציב את הצהרת בלפור על ציר ההיסטוריה היהודית כאירוע בעל משמעות שווה לאירועים תנ"כיים מכוננים. באחד מכתבי העת של מועצת המורים למען הקק"ל מתועד הטקס הזה: תחילה קראו התלמידים והמורים את ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו, אחר כך את פסוקי גבולות ההבטחה ליהושע, לאחר מכן את הצהרת בלפור ולבסוף חתמו בשירת "התקווה". 

ביישוב היהודי חגגו. קלסתר פניו של בלפור הועתק ללוחות מזכרת, לגלויות, לפוסטרים, לרקמות, לאריחים, לצלחות, לשטיחים ולכלי נוי. גם דמויותיהם של מי שבזכותם הושגה ההצהרה החשובה: ד"ר חיים ויצמן, נחום סוקולוב והלורד וולטר רוטשילד, הונצחו באופן דומה. חלק מהפריטים יוצגו בשבוע הבא לציבור במסגרת התערוכה של האקדמיה למדעים. חלק אחר יוצג בתערוכה מקבילה על ההצהרה, קורותיה, מחברה והחגיגות סביבה, שתשיק הספרייה הלאומית. 

ראשית הסכסוך?

היו מי שלא חגגו את הצהרת בלפור: ערביי ארץ ישראל. הם קיבלו את ההצהרה בשורה של הפגנות, שביתות, מחאות, דברי נאצה והנפת דגלים שחורים. ביום השנה הראשון להצהרה הושמע שירו החדש של אברהם צבי אידלסון – "הבה נגילה" - שנכתב והולחן לכבוד המאורע, אבל באותן שעות ממש שבתו בתי העסק הערביים. 

הם המשיכו למחות על "הפגיעה בזכויותיהם" כמעט בכל שנה. לעיתים הגיעו הדברים עד שפך דם ממש. ב־1945, למשל, ביום השנה להצהרה, פרעו ערבים ביהודים בקהיר, בטריפולי ובאלכסנדריה. היסטוריונים רבים רואים עד היום בסוף מלחמת העולם הראשונה וביום הצהרת בלפור את ראשיתו הרשמית של הסכסוך היהודי הערבי. 

כשהוקמה המדינה בלפור הונצח בה באופנים שונים, אבל יום ההצהרה עצמו נעלם מלוח המועדים העברי. "היום שבו הסתיים המנדט והוכרז על הקמת המדינה", מעיר פרופ' פודה, "הפכו במידה רבה את חגיגת יום הצהרת בלפור למיותרת. במובנים רבים היא עברה תהליך דומה לזה של הכרזת כורש, שנעלמה מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי ולא נחגגה".

הערבים, עם זאת, המשיכו לציין מעת לעת את יום ההכרזה, גם אחרי שמדינת ישראל הוקמה. אפילו בעיצומם של הימים הללו ממש, במלאת 100 שנה להצהרה, מתנהל בלונדון ויכוח סביב יוזמה של חוגים פרו-פלשתיניים, שמבקשים להציף את תחנות הרכבת התחתית של לונדון בכרזות נגדה. 

בשבוע הבא, בשעה שהאקדמיה תקיים כאמור כנס משלה על ההצהרה, יתקיים במזרח ירושלים כנס פלשתיני נגדי. גם אבו מאזן והרשות הפלשתינית אינם שוקטים על השמרים: הם פנו לבריטים וביקשו מהם "להתנצל על ההצהרה", ואף לבטל אותה. הפלשתינים אף מאיימים לתבוע את בריטניה על שתמכה במסגרת ההצהרה, בהקמת בית לאומי ליהודים, ולשיטתם "הובילה בכך לנכבה ב־1948".

 

חגיגה לאומית, כרזה 2 // צילום:  תערוכת האקדמיה באדיבות ארכיון ציוני מרכזי, הארכיון העירוני ת"א, בית מכירות קדם בע"מ, אוסף אליהו הכהן

 

 

כוחן של 67 מילים

מחבר ההצהרה, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, חי 82 שנה ומת בשנת 1930, 18 שנה לפני שהוקמה מדינת ישראל. הוא היה מדינאי בריטי וראש הממשלה של הממלכה המאוחדת, נוצרי מאמין, ערירי ללא ילדים, וכפי שמציין גיל וייסבלאי, אוצר התערוכה בספרייה הלאומית על האיש וההצהרה - גם פילוסוף מוחמץ. שניים מספריו הנדירים של בלפור, האחד על "תענוגות הקריאה" והאחר "על הספקנות" שיוצגו בספרייה, מלמדים על קריירה אקדמית מזהירה, שנקטעה באיבה לטובת המדינאות.

את ההצהרה המפורסמת שלו, שהיתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש לו ויצמן, בלפור פרסם בשלהי הקריירה הפוליטית שלו, מתוך שיקולים מדיניים, כלכליים ואסטרטגיים. היסטוריונים רבים עסקו בכך בעבר. אלא שלא פחות מכך, פעל בלפור גם מתוך דחף ואמונה אמיתית ש"הדת והתרבות הנוצרית חבות חוב בל ישוער ליהדות". בלפור אף הכיר תודה לוויצמן כממציא הטכניקה להפקת האצטון, ששימש את הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הוא היה אוהד מוצהר של התנועה הציונית ולימים אמר על ההכרזה שנשאה את שמו, כי במבט לאחור ובסיכומו של חשבון היה זה "הדבר הראוי ביותר" שעשה בימי חייו.

לתפקיד שר החוץ בלפור הגיע כמעט במקרה, אחרי שכבר כיהן בראשית המאה ה־20 כראש ממשלה. הוא לא חשב שישוב שנית למרכז הזירה הפוליטית, אבל משולש אהבים רומנטי בצמרת הבריטית שינה את הנסיבות. למשולש היו שותפים בתו של הלורד שפילד, העלמה ונסה סטנלי, ושני גברים רבי השפעה שהתאהבו בה והתחרו על ליבה - ראש ממשלת אנגליה הנרי הרברט אסקווית' ואחד משריו, היהודי אדווין מונטגיו, שניהם אנטי־ציונים. 

כשסטנלי הודיעה לאסקווית' כי החליטה להינשא למונטגיו, אסקווית', שכבר היה מסובך בכמה כישלונות פוליטיים, איבד עניין וטעם בתפקידו והתפטר מראשות הממשלה. יורשו היה דיוויד לויד ג'ורג', שראה עם בלפור עין בעין את ההצהרה בדבר הבית הלאומי ליהודים ונטל חלק מרכזי במגעים לניסוחה. ג'ורג' אף הספיק לייצג כעורך דין את התנועה הציונית, קודם שמונה לראש ממשלה (על השפעת פרשת העלמה סטנלי לעניין הצהרת בלפור, הרחיב לאחרונה ב"הארץ" ד"ר נתן ברון).

בשונה משני הנוצרים ג'ורג' ובלפור, דווקא שני אישים יהודים - השר מונטגיו וחבר הפרלמנט פיליפ מגנוס - פעלו בכל כוחם כדי למנוע את מתן ההצהרה. ההתכתבויות בינם לבין הממשלה הבריטית על טיוטת ההצהרה יוצגו אף הן בשבוע הבא בספרייה הלאומית. מי שחשף אותם מחדש בשנה שעברה הוא ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה. מונטגיו הביע חשש שההצהרה תביא לכך שמדינות העולם יגרשו את היהודים שחיים בתחומן, ואף ישללו את זכויותיהם. "מדוע שהרוסים יעניקו ליהודי שוויון זכויות, אם ביתו בפלשתינה?", שאל מונטגיו.

המתנגד השני, מגנוס, כלל לא ראה ביהודים אומה, וסבר שרק הדת קושרת ביניהם. מגנוס הציע שההצהרה תדבר רק על "הקמת מרכז תרבות יהודי בפלשתינה". הוא זלזל בכוחה של התנועה הציונית והזהיר מפני אלימות שתתפרץ באזור. 

בהשפעת מגנוס כלל הנוסח הסופי של ההצהרה הבהרה שזכויותיהם האזרחיות של יהודים במדינות אחרות בעולם לא ייפגעו כתוצאה מהקמת הבית הלאומי ליהודים. הבחירה בניסוח "הקמת בית לאומי ליהודים" ולא ב"הקמת מדינה ליהודים", הושפעה כנראה אף היא מהפעילות האנטי־ציונית של מגנוס ומונטגיו.

ההצהרה ההיסטורית כללה בסך הכל 67 מילים ובמרכז ההתדיינות סביב ניסוחה עמדו מושגים כמו "לאום", "עם" ו"בית לאומי". הציונות ראתה בהצהרה הכרה בתמצית שאיפותיה בארץ ישראל. כשמלאו לה 25 שנה, בעוד מיליוני יהודים נטבחים למוות על ידי הנאצים, סירב בן־גוריון לחגוג את יום ההצהרה, אך הגדיר אותו כיום זיכרון, "ציון רב ערך להיאבקותנו על גאולתנו הלאומית". 

 

חגיגה לאומית, כרזה 3 // צילום:  תערוכת האקדמיה באדיבות ארכיון ציוני מרכזי, הארכיון העירוני ת"א, בית מכירות קדם בע"מ, אוסף אליהו הכהן

 

לעומתו, הרב הראשי של יהודי ארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בחר באותה עת להדגיש כי "ראשית התהליך נעוץ בהבטחה שניתנה לפני יותר מ־60 יובלות על ידי אלוקים לאברהם אבינו". יום השנה ה־30 להצהרה, שצוין ימים מעטים לפני פרסום תוכנית החלוקה של האו"ם - לא נחגג. הידרדרות הסכסוך מול הפלשתינים, הקרבות והחרפת היחסים עם בריטניה - הם שהביאו לכך. 

פרופ' פודה, שבחן את התייחסות היישוב היהודי על כל השקפותיו להצהרה לאורך השנים, מציין במחקריו שלוש סיבות שהביאו לירידה בחשיבותו של היום: הראשונה - סיום המנדט, הקמת המדינה, מימוש הזכות הלאומית במולד, וחגיגת יום העצמאות; אלה הפכו במידה רבה את חגיגת יום הצהרת בלפור למיותרת. השנייה - העובדה שההצהרה נעדרה אלמנטים מסורתיים. והשלישית - מערכת היחסים הטעונה שהתפתחה בין בריטניה לתנועה הציונית בשלהי תקופת המנדט. 

למרות זאת, מציין פודה, הצהרת בלפור נותרה "רכיב חשוב בנרטיב הציוני־היסטורי הנלמד, משום שהיא היתה חלק ממערך הטיעונים שהוצגו כמענה לבעיית הלגיטימציה של הקמת המדינה בארץ ישראל".

בכספת במוזיאון הבריטי

התנהלות הבריטים בשנות שלטונם הרבות בארץ ישראל לאחר מתן ההצהרה לא עמדה כידוע בקנה אחד עם רוח ההצהרה ומחברה. האנגלים פרסמו את "הספר הלבן", הגבילו העפלה, רדפו אחרי ספינות מעפילים וגירשו לקפריסין ניצולי שואה שהידפקו על שערי הארץ. הם לחמו עד חורמה במחתרות שביקשו לממש את הצהרת בלפור ולהקים עבור העם היהודי את "הבית הלאומי" המובטח, הוציאו להורג לוחמי חופש, ולא פעם אף סייעו לערבים במאבקם נגד היהודים. למרות כל זאת נותרה הצהרת בלפור נדבך יסוד בחומת הציונות המדינית, שעליה נסמכים רבים עד עצם היום הזה.

העותק המקורי של הצהרת בלפור לא הובא לישראל, ובמקומו יוצג צילום רפרודוקציה של המקור. גם הטיוטות והפתקים שנלווים אליהן יוצגו לראשונה לציבור בתערוכה של האקדמיה למדעים. האוצרת נירית שלו כליפא ביקרה בחדר הכספת של המוזיאון הבריטי, שם שומרים האנגלים את ההצהרה. וולטר רוטשילד הפקיד שם ב־1924 את ההצהרה המקורית. בלפור שלח אותה אליו כדי שיעביר אותה לחיים ויצמן ולהנהגה היהודית. 

בכספת שמורה גם טיוטה שקבינט המלחמה הבריטי העביר להערות של שמונה יהודים באנגליה, ציונים ואנטי־ציונים, ב־6 באוקטובר 1917, כחודש לפני מתן ההצהרה. גם התנ"ך האישי מספרייתו הפרטית של בלפור באחוזתו בסקוטלנד שנשמרה בידי משפחת בלפור בסקוטלנד, יוצג בפני המבקרים. 

ב־1925 ביקר הלורד בלפור בארץ והתכבד בנשיאת הנאום המרכזי בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. כשנפרד ממארחיו היהודים בירושלים, הם העניקו לו את "מגילת עזרא ונחמיה", שניים מספרי התנ"ך שעוסקים בתולדות שיבת ציון בימי ראשית הבית השני (יש יומן ראינוע שבו נראה בלפור נואם בטקס).

בספרו "ימי הכלניות" מתאר תום שגב כיצד יצא בלפור בתום ביקורו זה בארץ, ברכבת, מצמח לדמשק. מחשש לביטחונו הוא הורד תחנה אחת לפני דמשק והועבר למכונית שהביאה אותו למלון ויקטוריה בעיר. בתחנת הרכבת בדמשק המתין לו המון זועם, אך כאשר ההמון הבין שבלפור אינו על הרכבת, הוא נהר לכיוון מלונו בעיר. אלפי מפגינים צרו על מלון ויקטוריה שבו התאכסן ויידו לעברו אבנים.

עם פטירתו של בלפור, ב־1930, פרסמה הרבנות הראשית מודעה הקוראת לערוך אזכרה ולשאת תפילה לעילוי נשמתו בכל בתי הכנסת בארץ. בהתחשב בעובדה שבלפור היה נוצרי, היתה זאת קריאה חסרת תקדים. אחרי מותו הונצח בלפור באופנים שונים. יישובים ורחובות נקראו על שמו, ורחובות וכיכרות נקראו גם בשם ב' בנובמבר, יום ההצהרה.

שבועות אחדים לאחר מתן ההצהרה, בחנוכה תרע"ח, בשעה שנכנס הגנרל אלנבי דרך שער יפו לעיר העתיקה של ירושלים, עדיין לא ידעו יהודי העיר דבר על ההצהרה. רק לימים קשרה הנהגת היישוב בין ההצהרה שבלפור העניק לעם היהודי – "ככורש משיח ה' בשעתו" (כהגדרת ועד יהודי ירושלים) לבין יום כיבוש ירושלים על ידי הבריטים, "יום הצהרת בלפור בפועל" (כהגדרת אליעזר בן־יהודה). 

 

קיבל במתנה את "מגילת עזרא ונחמיה". הלורד בלפור (רביעי משמאל) בביקורו בירושלים ב־1925 

 

כעבור חמישה שבועות, כפי שמציין יעקב גרוס בספרו "ירושלים תרע"ח - חורבן נס וגאולה", ורק לאחר שירושלים נכבשה, "ניתן היה להגיש את הצ'ק הפתוח (של הצהרת בלפור) לפירעון". הטורקים נסוגו, ירושלים נכנעה והבריטים כבשו את ארץ ישראל.

הצהרת בלפור, צריך אולי לציין, לא היתה רק מהלך אידיאולוגי־ערכי. היא התיישבה היטב גם עם האינטרס המדיני הבריטי, כפי שהממשלה הבריטית בראשות לויד ג'ורג' ראתה אותו. ג'ורג' חתר לפירוק האימפריה העות'מאנית ולהחלפתה בשלטון בריטי שיסתייע בשלוש ישויות חסות: ערבית, יהודית וארמנית. בהיסטוריה המודרנית הידועה לא היה אירוע דומה להצהרת בלפור, של הכנת ארץ מולדת לעם שברובו הגדול עדיין לא הגיע אליה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו