עבודה לא מועדפת

ראשונה מאז נבחר נתניהו לראש הממשלה ב־2009, נראה שבמחנה השמאל החלו ליפול השבוע כמה אסימונים. שמונה שנים אחרי שניסו לשווק באגרסיביות את הבחירה בין ה"ייאוש" של נתניהו מול ה"תקווה" שלהם והלכו שבי אחר תיאוריית הקניבליזם, שלפיה על המפלגה הגדולה בגוש להיות כזו בכל מחיר גם על חשבון שותפות פוטנציאליות מהמחנה, הגיע השבוע אבי גבאי ועשה את המתבקש: נטש את התחרות חסרת הסיכוי בתוך השמאל ויצא לחפש יעדים חדשים לכיבוש. 

אין זה עניין של מה בכך. בשנים האחרונות שולטים באגף השמאל זרמים רדיקליים שלא מאפשרים למועמד המחנה, קל וחומר לעומד בראשו, לזוז ימינה או שמאלה מדרך החתחתים החתרנית ורווית השנאה המוכתבת מלמעלה.

כל מי שיהין לסור מן הדרך מילימטר, ולו רק משיקולים טקטיים ואלקטורליים, ימצא את עצמו מהר מאוד נכתש עד דק בעמודי הפרשנות של "הארץ", ברשתות החברתיות הממומנות בידי קרנות פרו־ערביות ובקרב עיתונאים בכירים שגורל המחנה יקר לליבם באופן מיוחד. 

מדרך אידיאולוגית סדורה הנשענת אמנם בעיקר על חלומות אבל בעלת אחיזה כלשהי במציאות מדינית וביטחונית, הפך ברבות השנים מחנה השמאל לסוג של כת.

לא רק בשל איבוד הקשר עם העולם האמיתי, כשהמאמינים האדוקים אוחזים בדרכם מתוך תפיסה אמונית כמעט דתית, המתרסקת פעם אחר פעם אל קרקע המציאות, אלא בעיקר בשל הסדר ההיררכי שאחז במחנה, כמו במסדר צבאי של מיליציה אלימה ומושחתת שמעדיפה מעת לעת לחסל את יריביה, להפנות את הירי לתוך הבית ולחסל את ראשיה. 

יישור הקו חייב להיות מוחלט. במחנה הליברלי אין מקום לעצמאות מחשבתית אחרת תּוּקַע אל עמוד הקלון ותגורש מהמחנה. תשאלו את יאיר לפיד. משיקולים פוליטיים נכונים בחר לפיד לנקוט התנהלות ממלכתית, כזו שהביאה את נתניהו לשלטון: לתקוף את הממשלה רק כשצריך. לגבות אותה כשזה נדרש. לנטוש את השיח נוטף השנאה, הבז למסורת היהודית ולערכים שמרניים.

זה הספיק להם כדי להפוך את לפיד לדמות נלעגת ולצייר אותו כמוקיון חסר דעה. כך גם עשו לבוז'י הרצוג שהעז לנהל מו"מ עם נתניהו על כניסה לממשלה. ולפניו לשלי יחימוביץ', שטשטשה את עמדותיה השמאליות אחרי שנבחרה ליו"ר העבודה.

אז עכשיו הגיע תורו של אבי גבאי. אחרי שנישא על כפיים כמושיע המחנה, ואחרי שנכפה עליו בידי ראשי המיליציה הליברלית להגיע להפגנה מול ביתו של היועמ"ש בפתח תקווה כמעט בניגוד לרצונו, החליט השבוע גבאי לצאת לדרך עצמאית, לקרוץ לימין ולדבר בשבח ההתנחלויות. זה ממש לא מצא חן בעיניהם, בלשון המעטה.

הרי מדובר במעשה שלא ייעשה במחוזותיהם. זה שהדרך לבלוע את השמאל כולו בידי מפלגה אחת היא דרך שנכשלה כבר שלוש פעמים - זה אינו מעניין אותם. זה ששנאתם לנתניהו רק מחזקת אותו ומתדלקת את תדמית הנרדף - זה לא גורם להם להחליף דיסקט. זו הדרך ואין בלתה. ואבוי למי שלא יציית.

שינוי הקו שבו בחר גבאי אינו מבטיח ניצחון, ונראה כי האפשרות שמפלגת העבודה תנצח בבחירות עדיין רחוקה. הרי בליכוד יעשו כל שביכולתם להציג את גבאי כשמאלן בתחפושת. כמו לפיד. כי בניגוד למה שסבורים באמת ובתמים בשמאל, הציבור לא מצביע לנתניהו רק בגלל נתניהו, אלא כי הוא סבור שדרכם מסוכנת ורווית אסונות.

גבאי הבין השבוע מה שרבים במחנהו מסרבים, כי בעיני ציבור רחב מאוד מה זה כמה סיגרים וטובות הנאה כאלה ואחרות מול הנסיגות והטילים שמוביל הצד השני. אבל גבאי לפחות נטש דרך שכשלה.

שמונה שנים עברו מאז אותה עצת אחיתופל שהעניק חיים רמון לציפי לבני שלא להיכנס לממשלת נתניהו "כי בתוך חצי שנה הוא נופל". השבוע הפציע אותו רמון שוב מעל גלי האתר, יחד עם אותה ציפי לבני, להסביר מדוע גבאי טועה. 

עזבה את הבוטיק 

במפלגה בסדר גודל של מרצ אין הרבה אפשרויות לכבוש את הכותרות ולייצר תשומת לב בסדר היום הציבורי. לכן היה נדרש מיו"ר המפלגה, זהבה גלאון, ללכת לצעד דרמטי כמו התפטרות מהכנסת. 

גלאון סבורה כי בנקודת הזמן הזו מרצ הגיעה לנקודת ההכרעה, להיות או לחדול. כאמור, הקניבליזם של השמאל הוא שמונע את צמיחתה של מרצ כשפעם אחרי פעם מצליחה המפלגה הגדולה בגוש לקטוף מנדטים על חשבונה. לכן גלאון משתגעת שיש כאלה בתוך מפלגתה שמונעים פריימריז פתוחים.

לא ייתכן שהבחירה תישאר בידיים של 1,000 איש ומרצ תישאר מפלגת בוטיק הנלחמת פעם אחר פעם על חייה, היא אומרת. גלאון נטלה סיכון אישי עצום. אם הצעתה תיכשל, סביר להניח שהתפטרותה מהכנסת היו רק השלב הראשון, בדרך לפרישה מוחלטת מהפוליטיקה. 

"ירושלים לא תחולק לעולם"

הקבינט החליט השבוע לא לנהל מו"מ מדיני עם משטר המורכב מארגון טרור, זאת בעקבות הסכם הפיוס בין אש"ף לחמאס. אך דווקא כעת יש בליכוד מי שפועל לנדב כפרים ערביים בבירה ולהעבירם לשליטה 

אזרחית ערבית. לדברי יוזמת המהלך, ח"כ ד"ר ענת ברקו, התוכנית שפרסמה זוכה לתמיכה בליכוד, אך בשלב זה חוששים חבריה לדבר בגלוי בשבח התוכנית, הכוללת מרכיבים של חלוקת ירושלים. 

 

"כפרי עוטף ירושלים מהווים נטל". ח"כ ענת ברקו // צילום: דודי ועקנין

 

"רבים בליכוד מאמינים שכפרים כגון ג'בל מוכבר, צור באהר, שועפט ויתר הכפרים הסובבים את ירושלים על תושביהם חורשי הרעה, מעולם לא היו מצפן תפילות של יהודים לעבר ירושלים", אומרת ברקו.

לדבריה, "אף יהודי בר־דעת וחפץ חיים אינו מבקר בשגרה בכפרים אלה. אזורים אלה היו חלק מארץ ישראל התנ"כית, אך לא היו מעולם חלק מירושלים. 'שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן' היא אמירת נצח בת־קיימא, אך המציאות טופחת על פנינו ויש לפעול למען ביטחון המדינה בהתאם לאילוצים.

"מי שמצוי בעובדות יודע כי כפרי עוטף ירושלים מהווים נטל ביטחוני, מדיני, כלכלי ודמוגרפי. תרומת תושביהם לטרור ברורה. רבים מהם מתחמקים מתשלום מסים ובונים ללא רישיון. מאידך, עלות החזקתם בהיבטי תשלומי ביטוח לאומי, רפואה, תשתיות ותשומות אחרות היא נטל כבד על המשק".

לדבריה, "ירושלים לא תחולק לעולם, לא העיר העתיקה ולא האגן הקדוש. שכונות הלוויין היהודיות ימשיכו להיות חלק מירושלים, המסדרון למעלה אדומים E1 ייבנה, וכל אלה יישארו בריבונות ישראל כחלק מבירתה המאוחדת. ההיפרדות מכפרי העוטף אינה ויתור לערבים אלא עונש עבורם. הם יצטרכו לשאת באחריות לפרנסתם ולניהולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו