החדשות הרעות: הפועל ירושלים הולכת ומסתבכת ביורוקאפ, עם עוד הפסד לקבוצה נחותה ממנה, 86:81 לבודוצ'נוסט בארנה. החדשות היותר רעות: בשבוע הבא תגיע לירושלים באיירן מינכן.
עוד לפני המשחק, ירושלים היתה צריכה להתמודד עם מבוא למשבר, כבר בשלב הזה של העונה. מצד אחד היכולת הלא משכנעת בהגנה, למרות שני הניצחונות בליגה. מצד שני, ההתחלה הרעה ביורוקאפ עם ההפסד בליטא. מצד שלישי, הדיווחים הבלתי פוסקים על מערכת יחסים רעה בין פוטיס קציקאריס לשחקניו, ובראשם קרטיס ג'רלס, שמתקשה להשלים עם הפיכתו לשחקן ספסל, למרות שהוא משחק יותר מ־30 דקות למשחק.
ירושלים בשלב הזה של העונה חסרת זהות. היא רוצה לרוץ, אבל עושה את זה רע. היא "כאילו" דינמית בהתקפה, אבל דורכת במקום עם הנעת כדור חסרת תכלית. בהגנה היא פשוט סומכת על כך שהיריבה תחטיא, או שהכישרון בצד השני יחפה. בינתיים הוא לא. אין לה רוטציה אחידה, מה שגורם לכך שההיררכיה עדיין לא מגובשת.
מדוע ההמשכיות של שבעה שחקנים מהעונה שעברה לא באה לידי ביטוי? איך קורה שיריבה נחותה מאבדת 11 כדורים במחצית הראשונה ועדיין יורדת להפסקה ביתרון (39:36)? למי הולכים כשההתקפה תקועה, ואתמול היא היתה כזאת כל הרבע השלישי? ולא, היעדרותו של ריצ'רד האוול בשל פציעה היא לא תירוץ.
באותו רבע קטסטרופלי לא ראינו שום לכידות קבוצתית, אלא רק פעולות יחיד, בעיקר של ג'רום דייסון. ג'רלס, שיודע לייצר נקודות מכלום, "נשכח" על הספסל.
מעל לכל צריך לזכור: נגד מי כל זה קרה? נגד קבוצה שבעונה שעברה עשתה אפס ניצחונות ושמונה הפסדים בסיבוב הראשון. קבוצה נטולת כוכבים, עם תקציב דל ושאיפות צנועות, אבל כזו שיש לה שני דברים שלירושלים אין: היא ממושמעת ומאומנת.
ירושלים אפילו לא יכולה להתנחם בעובדה שהיא הצליחה לחזור למשחק אחרי פיגור 16. ראשי הקבוצה נדרשים כבר עכשיו לטיפול מיידי בבעיות, המקצועיות והחברתיות. עליהם למצוא מישהו שישים סוף להפקרות בצבע וישקם במהרה את מערכת היחסים בין השחקנים למאמן, בהנחה שהוא עדיין מקבל קרדיט, אם לא משחקניו אז ממנהליו.
