אלכסנדר גאולנד עדיין לא התמקם במשרדו החדש בבנייני הבונדסטאג בברלין. מי שרוצה לדבר איתו צריך, בינתיים, להרחיק עד לעיר פוטסדאם, בעבר מקום מושבם המפואר של מלכי פרוסיה וכיום בירת מדינת המחוז ברנדנבורג.
במשך 40 שנה היה גאולנד חבר במפלגתה השמרנית הנוצרית־דמוקרטית של מרקל - עד שהחליט לנטוש אותה בטריקת דלת, לנוכח "סטייתה" של הקנצלרית שמאלה. לפני שלוש שנים הוא נבחר לעמוד בראש מפלגת ימין צעירה וקולנית בשם "אלטרנטיבה לגרמניה", בבחירות המקומיות במדינת ברנדנבורג, והוביל אותה להישגה האלקטורלי הגדול ביותר עד אז: 12.2 אחוזים מקולות המצביעים, שהפכו אותה כמעט בן־לילה לרביעית בגודלה בפרלמנט של ברנדנבורג.
זמן קצר לאחר מכן, למרות ואולי בגלל הצלחתה, נקלעה ה"אלטרנטיבה" למשבר פנימי עמוק בין זרמים יריבים, ורבים חזו את היעלמותה הקרובה מהזירה הפוליטית הגרמנית.
ואז אירע "משבר הפליטים". הקנצלרית אנגלה מרקל החליטה לפתוח את גבולות ארצה למאות אלפי פליטים ממדינות המזרח התיכון ואפריקה, וגאולנד חד הלשון ובעל החושים הפוליטיים הרגישים הגדיר את המשבר כמתנה עבור מפלגתו החדשה. הוא ידע על מה הוא מדבר.
בבחירות הכלליות שנערכו בגרמניה לפני כשלושה שבועות נכנסה ה"אלטרנטיבה" לבונדסטאג עם 94 צירים (מתוך 709), והפכה לשלישית בגודלה בגרמניה, במה שנתפס כרעידת אדמה פוליטית. מפלגות ימין קיצוניות, בכלל זה "המפלגה הנציונל־דמוקרטית" (NPD) המזוהה כניאו־נאצית, כבר זכו להצלחות מחוזיות, אך מאז שנות החמישים המאוחרות לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה הגבוה במישור הלאומי (5 אחוזים); רוב הגרמנים ראו בכך הוכחה ל"התנתקותה" של המדינה מעברה הנפשע. הנחת היסוד שהתקבעה היתה שלבונדסטאג לעולם לא תיכנס מפלגה ימנית יותר מ"איחוד השמרנים", שבראשו עומדת כיום מרקל. ה"אלטרנטיבה" ניפצה את חוקי המשחק המקובלים.
ההחלטה שקיבלה המפלגה באפריל האחרון להציב את גאולנד בן ה־76, ד"ר למשפטים ומדע המדינה, בראש רשימתה לבונדסטאג - לצידה של הכלכלנית אליס ויידל - היתה מהלך מחושב ביותר. הצמד המוביל נועד למכור לציבור הבוחרים תדמית ומסר שמרניים ובורגניים, מהוגנים, מכובדים, אקדמיים - רחוקים מתווית "הימין הקיצוני", שיריביהם בפוליטיקה ובתקשורת מדביקים להם.
ה"אלטרנטיבה" צמחה במהירות, מאחר שהציגה את עצמה כתחליף לממסד "המנותק מהעם", הגם שהיא נראית בדיוק כמו הממסד. רוב חבריה כיום לא מעוניינים במהפכה אלימה, אלא בחישוב מסלול מחדש ובחזרה לערכים ולזהות הלאומיים - שלדעת רבים מהם, נשללו מאז תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה. הם מעוניינים ב"מהפכה פטריוטית" ולא במהפכה נציונל־סוציאליסטית, אבל בגרמניה מונחים כגון זהות לאומית ופטריוטיזם עדיין מעוררים פחדים ואסוציאציות.
לגאולנד, כמו ללא מעטים מבכירי ה"אלטרנטיבה", אין בעיה להעמיד במבחן את סף הרגישות הלאומית. פרובוקציות, מבחינתם, הן דרך לגיטימית לעורר דיון פוליטי על נושאים שהושתקו והודחקו זמן רב מדי.
• • •
כשאני מבקש ממנו לבחור בהגדרה הפוליטית המתאימה לדעתו ל"אלטרנטיבה", לנוכח הטענות שמדובר במפלגת ימין קיצוני או ימין פופוליסטי, הוא משיב, לאחר התחבטות קצרה: "מפלגה דמוקרטית בעלת טונים פופוליסטיים. זה ברור לחלוטין. פופוליזם בעיניי אינו דבר אחר מאשר להקשיב לפיו של העם, כפי שאמר בשעתו מרטין לותר, אבי הרפורמציה הפרוטסטנטית. לא הייתי שם את ה'אלטרנטיבה' בימין או בשמאל. היא העלתה לדיון נושאים שמפלגות אחרות הדחיקו, נתנה להם ביטוי ועוררה סביבם תשומת לב. זה סוד הצלחתה".
סיפור חייו של גאולנד חופף לאחד מפרקי ההיסטוריה של ארצו. הוא נולד בתחילת 1941 אל תוך מלחמת העולם בעיר חמניץ שבחבל סקסוניה. אחרי המלחמה נותרה העיר בחלקה המזרחי, הקומוניסטי, של גרמניה, ושמה שונה לקארל־מרקס־שטאדט. אביו היה שוטר, שעוד בתחילת שנות השלושים הוצא לפנסיה מוקדמת על ידי השלטונות הנאציים. "במשפחה סיפרו לי שהוא נשלח לגמלאות מאחר שתמך בפקיד משטרה שהיה סוציאל־דמוקרט", אומר גאולנד. "אני לא יודע בוודאות מה קרה שם, הוא ואמי כבר הלכו לעולמם".
עם תום המלחמה נאסר גאולנד האב בידי המשטרה החשאית של בריה"מ בשל עברו וקשריו הבורגניים, ונשלח למאסר. למרות היחס הקשה שקיבל מהרוסים, בנו תומך נלהב בהתקרבות בין גרמניה לרוסיה וקורא להסיר את הסנקציות האירופיות שהוטלו על מוסקבה לאחר פלישתה לאוקראינה - כחלק מאימוץ מדיניות חוץ גרמנית עצמאית, שלא תהיה תלויה בוושינגטון יתר על המידה.
מייד לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר נמלט גאולנד ממזרח גרמניה ועבר למערב. זה קרה עוד לפני הקמתה של חומת ברלין ב־1961.
"רציתי ללמוד באוניברסיטה. קיבלתי מהרשויות הקומוניסטיות אישור ללימודי כלכלה פוליטית, אבל נאמר לי שאני צריך תחילה להוכיח את עצמי בעבודה. משמעו של דבר היה לעבוד במכרה פחם חום. מכר של הוריי עבד במכרה כזה ופיתח שם מחלה שחייבה אותו להפסיק לעבוד.
"אמא שלי אמרה שאני לא אעמוד בעבודה הזאת, ולכן עזבתי למערב. אמי עזרה לי. לאחר הקמת החומה שמרתי על קשר של מכתבים איתה ועם שתי דודותיי וילדיהן, שנותרו במזרח. עם השנים, ועם מדיניות הפתיחות כלפי המזרח שהנהיג הקנצלר וילי ברנדט, הוענק חופש נסיעה למערב לאנשים שהיו מעל גיל 65, וכך הם באו לבקר אותי".
בחודשים הראשונים לחייו של גאולנד במערב הוא היה פליט. "הייתי בשלושה מחנות פליטים. בהתחלה שהיתי זמן קצר במחנה בברלין, אחר כך במחנה סמוך לברמרהאפן, ולבסוף במחנה ליד גיסן, כי רציתי להגיע למכרים של הוריי שגרו באזור. אלו היו מחנות פליטים נורמליים לחלוטין, שבהם סידרו את העניינים הביורוקרטיים. הייתי צריך להופיע לרישום, לקבל חותמות, לספר את סיפור החיים שלי.
"קיבלתי את האישור שניתן לאנשים שעזבו את מזרח גרמניה מסיבות פוליטיות, והוא העניק לי הטבות מסוימות. זה לא היה מאוד פשוט לבנות חיים חדשים במדינה חדשה, למרות שקיבלנו עזרה מגורמים שונים. לא היו לי קרובי משפחה במערב, רק מכרים של ההורים. הם מאוד סייעו לי".
• • •
הפליט הצעיר ממזרח גרמניה נדרש לעבור במערב השלמה של בחינות הבגרות כדי להתאימן לקריטריונים מערביים, ורק אחר כך הורשה להירשם ללימודי היסטוריה, מדע המדינה ומשפטים באוניברסיטה. באותה תקופה הוא כבר החל בפעילות פוליטית במסגרת אגודת הסטודנטים של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית השמרנית.
לאחר שסיים את הדוקטורט במדע המדינה כתב גאולנד כמה ספרים על השמרנות ככלל, בגרמניה ובבריטניה (שבה שירת במשך תקופה כדובר הקונסוליה הכללית של מערב גרמניה באדינבורו). עם הזמן הפך לאחד מאנשי הרוח המובילים של הזרם האולטרה־שמרני בשורות המפלגה הנוצרית־דמוקרטית.
ב־1972, לאחר שקיבל את תואר הדוקטורט, החל לעבוד בלשכת העיתונות הממשלתית של מערב גרמניה, שהיתה ממוקמת אז בעיר בון, כמו שאר משרדי הממשלה. שנה לאחר מכן הוא הצטרף למפלגה הנוצרית־דמוקרטית. היתה זו תקופה שבה עברה מערב גרמניה, לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה, מידי השמרנים לידיה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית.
גאולנד הרשים את סביבתו בהשכלתו, בנאמנותו ובאומץ הרב שהפגין כשהביע עמדות מנוגדות לעמדות המקובלות - תכונה שמלווה אותו גם היום, כשאינו חושש לכנות את מרקל "דיקטטורית" ולהתריע מפני "הצפת גרמניה במבקשי מקלט". אחרי שירותו הדיפלומטי הקצר בסקוטלנד, ניהל במשך עשור את לשכתו של ראש עיריית פרנקפורט, וולטר ואלמן, שהיה מבכירי המפלגה הנוצרית־דמוקרטית. באותם ימים פעל דווקא למען הבאתם של פליטים שנמלטו מווייטנאם, "אנשי הסירות". הוא זכור לעמיתיו לעבודה כאיש נעים הליכות, רגוע, ענייני ואמין.
גאולנד וסגניתו אליס ויידל בערב הבחירות. "מפלגה דמוקרטית עם טונים פופוליסטיים" // צילום: אי.פי
נושא נוסף שבו עסק באותם ימים היה כריתת ברית הערים התאומות בין פרנקפורט לתל אביב, עיסוק שהביא אותו לביקור קצר בישראל בשנות השבעים, היחיד עד כה. "בביקור ההוא לא הספקתי לראות הרבה", הוא נזכר. "הייתי בעיקר בתל אביב, ופעם אחת נסענו לכותל בירושלים. הייתי שמח לראות יותר. לא חזרתי לישראל מסיבות פרטיות שונות".
מלשכת ראש עיריית פרנקפורט המשיך גאולנד לקריירה פקידותית ממשלתית, תחילה כראש מחלקה במשרד הפדרלי לאיכות הסביבה, שמירת הטבע, בנייה ובטיחות גרעינית, ומאוחר יותר כשר בממשלה המחוזית של מדינת הסן.
גאולנד היה ידוע כמתנגד נחרץ למפלגה הסוציאל־דמוקרטית ופעל נמרצות להגבלת השפעתה. כבר אז נחשב לבעל עמדות ימניות ביותר. בתקופת כהונתו בממשלת הסן הוא הביא להדחתו של אחד הפקידים הבכירים מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שהיה אחראי לקשרים עם הכנסיות, בטענה שראשי הכנסיות לא היו מרוצים מהתנהלותו. הפקיד המודח הביא את הנושא לבית משפט.
ההליכים נמשכו שנים. גאולנד העיד בשבועה, שבכירים בכנסיות הביעו בפניו את אי שביעות רצונם מתפקודו של המודח. מאוחר יותר הוכח שעדותו היתה שקרית. אגב, בנו החורג של גאולנד עזב לפני שנים אחדות את שורות סיעת ה"אלטרנטיבה" בברנדנבורג לאחר שהואשם במתן עדות שקר. וגם מי שכיהנה עד לפני שבועיים כראש המפלגה, פראוקה פטרי, תועמד בקרוב לדין בגין עדות שקר. המואשמים טוענים, כמובן, שמדובר ברדיפה פוליטית.
• • •
בצילה של "פרשת גאולנד", ולאחר נפילת חומת ברלין ואיחודה של גרמניה, החליט גאולנד לשוב לפוטסדאם, שם מונה לעורכו הראשי של העיתון המקומי "מרקישה אלגמיינה צייטונג" - בעבר אחד מעיתוני מפלגת המשטר הקומוניסטי. הוא קיבל עליו את המשימה להפוך את היומון משופר תעמולה לעסק עצמאי. בין השאר, פיטר שני עורכים ראשיים שעבדו עבור המשטרה החשאית המזרח־גרמנית, השטאזי.
לאורך שנות עבודתו כעורך ראשי היה גאולנד פעיל בחוג רעיוני שמרני, "החוג הברלינאי", שניסה לשמר את אופייה השמרני של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, בניגוד לרצונה של המנהיגה החדשה, אנגלה מרקל, להעביר את המפלגה "מודרניזציה" - כלומר, להצעיד אותה לכיוון המרכז, ואף שמאלה מכך. מדיניותה של מרקל הביאה את גאולנד ופעילים שמרנים נוספים לעזוב את המפלגה ולהקים את מפלגת ה"אלטרנטיבה" לקראת הבחירות הכלליות של 2013, בתגובה לטענתה של מרקל ש"אין אלטרנטיבה" להחלטות שהיא מקבלת. המניע המיידי והעיקרי לפרישה היה הפרת הבטחתה של מרקל שלא להעביר סיוע כספי ישיר ליוון, לנוכח המשבר הכלכלי החמור שפקד את כלכלתה והביא אותה אל סף התמוטטות.
"לא האמנתי עוד שיהיה אפשר להיאבק על ערכים שמרניים במסגרת המפלגה הנוצרית־דמוקרטית", מסביר גאולנד. "חוויית מפתח עבורי היתה שיחה בין חברי 'החוג הברלינאי' עם מי שהיה אז מזכ"ל המפלגה. הוא הבהיר לנו שאנחנו מיושנים, שהזמן של עמדותינו עבר מהעולם, שאנחנו צריכים להפסיק לחשוב שנוכל למלא תפקיד כלשהו במפלגה, ושהמפלגה יכולה לוותר על העמדות שלנו".
מרקל היתה אחראית להליכה של המפלגה שמאלה?
"באופן משמעותי כן. אבל היא לא עשתה זאת לבד. לא היו רבים מחברי הנהגת המפלגה שהתנגדו לכיוון שהיא אימצה, שמשמעותו היתה ריקון רעיוני מוחלט של המפלגה. היא היתה אחראית להחלטות רבות, שעמדו בניגוד למצע המפלגה: התוכנית להצלת היורו, המהפך בתחום האנרגיה וסגירת הכורים הגרעיניים בגרמניה, ביטול שירות החובה הצבאי".
היתה לה ברירה אחרת, אם היא רצתה להישאר בשלטון?
"אני חושב שכן. נכון שבנושא האנרגיה הגרעינית, בעקבות התאונה בפוקושימה, היה קשה לא לקבל את ההחלטה שהיא קיבלה. אבל היא לא יכולה להשליך לפח את התכנים הרעיוניים של המפלגה רק מתוך פחד שחלק מהאוכלוסייה יתקשה לבחור במפלגה. צריך לשמור על עקרונות מסוימים.
אנגלה מרקל. "ריקון רעיוני" // צילום: אי.פי.אי
"ביטול חובת הגיוס לצבא ב־2011 היה דוגמה טיפוסית להתנהגות של מרקל. היא הצהירה שגיוס החובה הוא חלק מליבת המפלגה, וכמה שבועות לאחר מכן היא ביטלה אותו. אנשים שאלו את עצמם, מה נותר מהעקרונות שלנו? רבים שתקו מול תוכנית המודרניזציה של המפלגה, למרות ששנאו אותה. המקרה הדרמטי והנורא ביותר היה פתיחת הגבולות למבקשי המקלט, שהיתה מנוגדת לכל העמדות השמרניות בעניין הגנה על גבולות וזהות לאומית".
• • •
ה"אלטרנטיבה" הוקמה על רקע משבר היורו בתחילת העשור הנוכחי וחרתה על דגלה את ההתנגדות למטבע האירופי ולהגברת הריכוזיות של האיחוד האירופי, בשם תפיסת עולם ניאו־ליברלית. אבל מאז הקמתה הלכה המפלגה והקצינה ימינה לכיוון הלאומנות, למורת רוחם של רבים ממקימיה, שעזבו את המפלגה או הועזבו משורותיה.
מקרב מייסדיה הראשונים של המפלגה, גאולנד הוא אחד הבודדים ששרדו את הפיכות החצר הרבות שעברה הנהגתה, ככל שפנתה יותר ימינה. דרמת העזיבה האחרונה נרשמה יממה לאחר הבחירות האחרונות, כשמנהיגת המפלגה פטרי הודיעה בהפתעה על פרישה, במחאה על "הצהרות לא אחראיות" שהשמיעו עמיתיה, בעיקר גאולנד, במהלך מערכת הבחירות, ש"פגעו בסיכויינו לשכנע את הבוחרים שהמפלגה תוכל להיות חברה בממשלה".
לפני שנה וחצי עורר גאולנד סערה ציבורית בעקבות הערה על שחקן נבחרת גרמניה ובאיירן מינכן, ג'רום בואטנג, שאביו יליד גאנה. "אנשים אוהבים אותו ככדורגלן", אמר, "אבל לא היו רוצים שיהיה שכן שלהם". הוא הואשם בגזענות, ובתגובה טען שהמשפט לא נאמר במסגרת הראיון, אלא בשיחה פרטית עם המראיינים, ושהם הפרו את כללי האתיקה המקובלים ופרסמו את דבריו בהבלטה. הוא לא חזר בו מהדברים.
בעיצומה של מערכת הבחירות האחרונה התנהל דיון פומבי ער על מהותה של תרבות גרמנית, לנוכח הדרישה לחייב את הפליטים והמהגרים הרבים להיקלט בתרבות זו. מזכירת המדינה האחראית לקליטת ההגירה, פוליטיקאית סוציאל־דמוקרטית ממוצא טורקי, הצהירה כי "למעט השפה הגרמנית, אין כזה דבר שיכול להיקרא תרבות גרמנית".
גאולנד לא נשאר חייב, ובמהלך עצרת בחירות אמר לקהל תומכיו המשולהב: "אני מציע שנזמין לכאן את מזכירת המדינה, כדי להראות לה מהי תרבות גרמנית. אחר כך היא לא תחזור לכאן יותר, ואנחנו נוכל להיפטר ממנה באנטוליה". גם הפעם הוא הואשם בגזענות.
בעצרת אחרת הצהיר גאולנד, שגרמניה צריכה להיות גאה בהישגי חייליה בשתי מלחמות העולם. "אם הצרפתים גאים בקיסר שלהם (נפוליאון) והבריטים בנלסון ובצ'רצ'יל, יש לנו הזכות להיות גאים בהישגי החיילים הגרמנים בשתי מלחמות העולם", אמר וגרף מחיאות כפיים סוערות מאנשיו.
שר המשפטים היוצא, הייקו מאאס, חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, קבע שהאמירה הזאת מוכיחה שמדובר במפלגת ימין קיצוני. גאולנד אמר להגנתו, שאם נשיא צרפת לשעבר, פרנסואה מיטראן, היה יכול לומר בשעתו דברי שבח על החיילים הגרמנים, זו גם זכותו. גאולנד התייחס לנאום שמיטראן נשא במלאות 50 שנה לסיום המלחמה, שבו דיבר על אומץ ליבם של החיילים הגרמנים ועל נכונותם להקריב את חייהם למען המולדת, אך הדגיש כי מעשיהם בוצעו בשם "דבר רע". מיטראן, שהיה שבוי במלחמה בידי הגרמנים, לא העלה על דל שפתיו שום התייחסות ל"הישגי החיילים הגרמנים בשתי מלחמות העולם".
• • •
גאולנד ואחרים בצמרת המפלגה מכחישים כל פזילה לעבר הימין הקיצוני. "אנחנו לא בעלי ברית של ימנים קיצונים, אלא של העם המודאג", אמר בעבר. "אנחנו מציעים לאנשים הפשוטים תחושת חיים לאומית־ליברלית, שאינה ימין ואינה שמאל, אלא אנושית ושמרנית - לא במובן הפוליטי, אלא כתפיסת חיים".
זאת מפלגת מצב רוח או שהיא תצליח לשרוד?
"מאז הקמתנו, אנחנו מיוצגים בכל בתי הנבחרים המחוזיים, וכעת גם בבונדסטאג. עוד יהיו לנו קשיים, כי אנחנו מפלגה צעירה. אם הדברים יישארו כפי שהם היום אנחנו לא ניעלם, כי יש חלל רעיוני גדול מימין למפלגה הנוצרית־דמוקרטית".
איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של ה"אלטרנטיבה", בייחוד במזרח גרמניה, שם היא קיבלה כרבע מקולות הבוחרים?
"ראשית, האיחוד מחדש של גרמניה לא היה הצלחה גדולה במזרח. חייהם של רבים נהרסו, נוצרה אבטלה גבוהה, והמרקם התעשייתי נפגע. היה כיבוש מנטלי של הערכים המערביים ורצון להיפטר מכל מה שהיה קשור למזרח. התפתחה דומיננטיות של המערב, שרבים במזרח ראו כזרה.
"מעבר לכך, במזרח היו בעבר דפוסי הצבעה שונים מאשר במערב, פחות מחויבים לגופים פוליטיים וכנסייתיים והרבה יותר 'נזילים'. לכך נוספו כעת הפליטים, שבאים מעולם זר לחלוטין, ושאנשים - בעיקר בשכבות הנמוכות - רואים כאיום חברתי וכלכלי".
יש במפלגה אנשים בעלי קרבה רעיונית לרביזיוניזם היסטורי, להכחשת השואה, למפלגת ה־NPD. איך אתה מרגיש עם זה?
"אני לא מכיר חבר כלשהו בסיעה שלנו, שהוא מכחיש שואה או שקרוב ל־NPD. לכן איני יכול לקבל את הנחת היסוד של השאלה שלך. אני לא יודע מה המשמעות של 'רביזיוניזם היסטורי' בהקשר הזה. איש מאיתנו אינו מטיל ספק בעובדה שהנאציזם היה משטר פשע, שהיטלר היה פושע, ושהנאצים רצחו שישה מיליון יהודים. אני לא מכיר איש כזה".
מה חשבת על דבריו של ביורן הקה, ראש ה"אלטרנטיבה" במדינת המחוז טורינגיה, שאמר שאנדרטת השואה היא "אנדרטת הבושה שלנו בלב בירתנו"?
"אפשר להתווכח על משמעות הדברים. אבל רודולף אוגשטיין, מייסד השבועון 'דר שפיגל', אמר את אותם הדברים לפני בניית האנדרטה, ולא העמידו אותו בפינה בתור לאומן. אני מודה שהיו בנאום של הקה ניסוחים שגרמו לאי הבנות, כמו ההתייחסות שלו לצורך לבצע מהפך של 180 מעלות בתרבות הזיכרון הגרמנית.
"אני מכיר אותו, והוא לא התכוון לומר שצריך להפסיק לזכור את השואה (גאולנד משתמש במילה המפורשת, Holocaust; א"ב), אלא שצריך לזכור לא רק את השואה, אלא גם תקופות בהיסטוריה הגרמנית, שהיו מוצלחות וטובות. הוא לא יכחיש ש־12 שנות המשטר הנאצי היו מצבור ייחודי של פשעים".
• • •
בין צירי ה"אלטרנטיבה" בבונדסטאג נמצא מרטין הוהמן, שהורחק משורות סיעת הנוצרים־דמוקרטים לפני 14 שנים, אחרי נאום שבו טען כי "להתייחס לגרמנים כעם של רוצחים בגלל פשעי הנאצים זה כמו להתייחס ליהודים כעם של רוצחים בגלל מעורבותם של יהודים קומוניסטים בחיסולים שביצעו הבולשביקים". הנאום ההוא נתפס כאנטישמי. כשמרקל החליטה לסלקו מהסיעה, גאולנד תמך בו.
הציר הטרי זיגברט דרוזה נסע בעבר במכונית שלוחית הרישוי שלה AH1818, אותיות וספרות המסמלות את שמו של אדולף היטלר בחוגים ניאו־נאציים. וילהלם פון גוטבורג, מבכירי אגודת העקורים הגרמנים ממדינות מזרח ומרכז אירופה וציר מטעם ה"אלטרנטיבה", ציטט דברים של הוגה דעות ניאו־פשיסט איטלקי, שלפיהם השואה היא "מיתוס", שמונע כל מחקר היסטורי חופשי.
ינס מאייר, לשעבר חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית והיום ציר מטעם ה"אלטרנטיבה", הכריז על "סיומו של פולחן האשמה" והצהיר שה"אלטרנטיבה" תיאבק כדי למנוע עירוב בין עמים, שנועד למחוק זהויות לאומיות. הוא אף הביע תמיכה ברוצח ההמונים הנורבגי אנדרס בריוויק, שמחזיק בדעות ימניות קיצוניות.
פליטים נכנסים לגרמניה, ספטמבר 2015. "מדיניות קבלת הפליטים תחליש את אירופה במקום לחזק אותה" // צילום: אי.פי
לפני שנה נחשף כי אחד מצירי ה"אלטרנטיבה" בבית נבחרים מחוזי, וולפגנג גדאון, שמגדיר את עצמו כאנטי־ציוני, פרסם שני ספרים שבהם המעיט בממדיה של השואה והפיץ תיאוריות מזימה אנטישמיות, שבהן התייחסות לפרוטוקולים של זקני ציון. בשורות ה"אלטרנטיבה" התעורר ויכוח אם גדאון הוא אכן אנטישמי, ואיך צריך לנהוג בו. בסופו של דבר, הוא הורחק מהסיעה.
גאולנד נשמע באותם ימים נחרץ ביותר. "העובדה שאצלנו צריכים להתווכח מהי אנטישמיות מאוד לא משמחת אותי", אמר. "אין צורך בחוות דעת כדי לדעת שהפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף. מדובר באנטישמיות ברורה. האמירה שיהדות התלמוד היא אויבת פנימית של המערב הנוצרי מספיקה כדי להבין שמדובר באנטישמיות".
עם זאת, הוא טרח לציין כי הפרשה הזאת נוצלה על ידי יריבי ה"אלטרנטיבה" כדי להחליש את המפלגה. גאולנד, כמו שאר מנהיגי ה"אלטרנטיבה", אוהב להציג את עצמו ואת המפלגה כקורבנות, במקום להודות בבעייתיות הרבה שמתפשטת בשורותיה.
יש אנטישמיות במפלגה שלך?
"אני מכיר את ההאשמה הזאת, אבל אי אפשר להוכיח אותה באופן קונקרטי. למעט המקרה של גדאון, לא דיברתי עם איש במפלגה שהשמיע דעה אנטישמית כלשהי.
"המפלגות האחרות מנסות בכל הכוח למקם אותנו בפינה של הימין הקיצוני. אנחנו יודעים עד כמה השמאל הרדיקלי מייצג עמדות אנטישמיות בשאלות מסוימות, לדוגמה בעניין הפלשתיני. אבל אם אנחנו נביע את אותן עמדות, כולם מייד יצעקו: 'לאומנים, נאצים'. זה לא הוגן, אבל זה יימשך".
מהי בעיניך משמעות האחריות הגרמנית לשואה?
"שאנחנו בגרמניה לא יכולים לסבול התפתחות תנאים ונסיבות שיובילו שוב לכיוון הזה. בכל מה שקשור לישראל ולכך שזכות הקיום של ישראל היא חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה - כפי שהצהירה הקנצלרית מרקל ולפניה שר החוץ לשעבר יושקה פישר - אני לא הבעתי התנגדות לכך. רק ציינתי שמשמעות הדבר היא שאם קיומה של ישראל יהיה תחת איום, אנחנו נצטרך להילחם לצידה, וחיילים גרמנים ימותו לצידם של חיילים ישראלים. העליתי את השאלה אם ברורה לכולנו משמעות הדבר, כי אחרת אין לאמירה הזו שום משמעות מעבר לאמירה טקסית וחגיגית. הכוונה שלי היתה לעורר התעסקות רצינית בנושא שקל לדבר עליו מגרמניה הבטוחה".
אמרת גם "אנחנו עומדים לצד ישראל". איך זה יבוא לידי ביטוי?
"קשה לענות על כך, כי זה תלוי בשאלה מה ישראל מעוניינת לקבל מאיתנו, וגם במדיניות שישראל נוקטת. אפשר להתייחס לשאלה הזו רק במקרים קונקרטיים, ולא באופן אבסטרקטי.
"כשאתם מעורבים במלחמה, עולות השאלות אם אתם באמת מאוימים ואם אתם יכולים להתמודד לבדכם עם האיום הזה, כמו ארה"ב ומעצמות גדולות אחרות. על בקשות עזרה צריך להגיב באופן קונקרטי. עבורי זה לגמרי מובן מאליו שבגלל האחריות שלנו לשואה ולששת מיליון היהודים שנרצחו, נעזור ככל שאנו יכולים".
הנה עניין קונקרטי: אתה תומך באספקת נשק גרמני לישראל? צוללות?
"לא ניתן לדכא אנשים עם צוללות, ולכן אני די תומך באספקת צוללות לישראל".
פלשתין התקבלה כחברה באו"ם, אף שהרשות הפלשתינית ממשיכה לתמוך בחיסולה של ישראל. האם גרמניה צריכה להכיר בה כמדינה באו"ם?
"זו שאלה קשה. באופן עקרוני צריך לקבל לאו"ם רק מדינות שהבעיות הקשורות להקמתן נפתרו בדרכי שלום. לא הייתי תומך בקבלת מדינת פלשתין ובהכרה בה בלי שהעניינים הקשורים אליה נפתרו. ומאחר שאין לה את מכלול האלמנטים שאמורים להיות למדינה לפי החוק הבינלאומי, אין כל סיבה לשנות את הסטטוס הקיים".
גאולנד סקפטי מאוד בנוגע לאפשרות שתוקם "מדינת על" אירופית. "להפוך את השוק האירופי המשותף למדינה אירופית אחת עם ביורוקרטיה משלה זה בעיניי בעייתי מאוד. מדינות הלאום באירופה הן בעלות יסודות לאומיים - למשל, לכל אחת שפה משלה.
"שאלה אחרת היא אם היורו ישרוד. מומחים רבים אומרים שלא, בגלל ההבדלים בין התרבויות הכלכליות השונות, שחוברו באופן מלאכותי באמצעות מטבע משותף. ייתכן מאוד שמדינות מסוימות יצטרכו לעזוב את מרחב היורו אם לא יעמדו בקריטריונים של שמירת מסגרות התקציב.
"העתיד של אירופה תלוי גם ביכולת של האליטות האירופיות להתמודד באופן הגיוני עם השאלה מדוע יש התנגדות חזקה כל כך במדינות מסוימות לעניינים כגון מדיניות הפליטים".
• • •
ה"אלטרנטיבה" תומכת בצמצום משמעותי של מספר מקבלי המקלט בגרמניה ובהנהגת קריטריונים מחמירים, שיאפשרו הגירה רק לאנשים שיכולים לסייע לכלכלתה - ולא לאלה שייפלו למעמסה על קופת המדינה. פליטים שלא יעמדו בקריטריונים, יגורשו.
"אנחנו אומרים באופן ברור: את הפליטים שמרקל הכניסה לגרמניה לא ניתן להעביר להונגריה, לצ׳כיה או לסלובקיה", מסביר גאולנד. "המדינות הללו לא רוצות בכך ואומרות, בצדק, שהן קהילה אירופית, לא קהילת פליטים, ושאם מרקל קיבלה החלטות מסוימות, ארצה שלה צריכה להתמודד עם זה. מדיניות קבלת הפליטים תחליש את אירופה במקום לחזק אותה".
יש קולות ב"אלטרנטיבה" שקוראים לאיסור מילה ושחיטה כשרה. האם יהודים רשאים להמשיך לקיים את דתם בגרמניה, כפי שהיה עד כה?
"אכן היו אצלנו דיונים על הנושא, אבל בהקשר למוסלמים ('חלאל'). נכון שהעניין נוגע גם לקהילות היהודיות. צריך לשקול כאן באופן מפוכח ערכים מול ערכים, מנהגי הדת היהודית מול הגנת בעלי החיים, ולמצוא פשרה הגיונית. לדעתי, אסור שהחיים היהודיים בגרמניה יעמדו בסיכון בגלל עמידת יתר על הגנת חיות".
בתך, דורותיאה, המכהנת ככומרה אוונגליסטית, הביעה ביקורת חריפה על עמדותיך בעניין הפליטים. איך אתה מסתדר עם זה?
"יש לי קשר אישי מצוין עם בתי, אבל בכל הקשור לסוגיית הפליטים דעתה שונה לחלוטין. היא אימצה שני פליטים והיא מה שמכונה בגרמניה כומרה שמאלנית. במסגרת משפחתית וגם בדיונים פוליטיים צריך לדעת להפריד בין אדם לדעה. אני מאוד אוהב אותה והיא אותי, אבל מבחינה פוליטית, אנחנו מאוד רחוקים".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו