"אז כולם דתיים כאן? זה הקטע-", שואלת יועצת הרוק שלי בעוד אנחנו פוסעים במורד שביל הגישה המחוספס של מועדון הבארבי בשוליה הדרומיים, הרוקריים, של תל אביב. אומרים על ניו-יורקרים ששום דבר לא יפתיע אותם כי כבר ראו הכל. תל אביב אינה כזאת. עד לרגע זה מעולם לא מצאנו את עצמנו בכניסה לבארבי כשכמעט כולם מסביב עטויים כיפות או מטפחות בקשירה אופנתית. בפתח שביל הגישה מציתים אנשי הביטחון של המועדון מדורה. היא מחממת אותם ומוסיפה במשהו לאווירת נוער הגבעות של המחזה.
מצד שני, כמו שאמר פעם שלום חנוך, רוק הוא התרחשות. אם התרחשות אינה מפתיעה, אין בה טעם. אם אין בה ניגודים, היא אינה התרחשות. הופעה של להקת "בין השמשות" מכילה מראש ניגוד - שלושה מחברי הלהקה דתיים, שניים חילונים. הצלילים הם רוק, שנעשה קשוח יותר ויותר לאורך שמונה שנות קיומה של הלהקה, אבל התכנים הם רוחניים, ליריים, לפעמים גם דתיים, נושאים תפילה.
הלילה נוסף ניגוד נוסף. חברי "בין השמשות" מארחים בבארבי את הסקסופוניסט דניאל זמיר, אחד מהאישים הבולטים בג'אז הישראלי. זמיר, שחזר בתשובה וחבר לשורות חב"ד, אמור להוסיף לנופך הדתי של ההופעה אבל גם למשוך אליה תשומת לב. אלא שבכניסה לבארבי מתברר שהקהל מצומצם יחסית, רק כ-100 אנשים באו לשמוע את הבשורה המשותפת. וכך נוצר הניגוד העיקרי: זה שבין איכות המוסיקה לכמות הקהל.
כליזמר את קנופלר
"בין השמשות" יוצרים מוסיקה שמצליחה בעת ובעונה אחת להיות מעניינת בשל ייחודה, ומאוד קליטה ושווה לכל נפש בזכות המלודיות שלה. הצליל הנוכחי שלהם מזכיר לפעמים את להקות רוק אמצע הדרך שפרחו כאן לפני עשור, לפעמים הוא פולקי יותר, ובמיטבו הוא מתפרץ בעוצמה. מה מונע ממנו להיות להיטי ולגדוש את המקום? האם זה המתח שבין קודש לחול? הוא אכן מבלבל את המאזין מן השורה.
"נשבענו כמו כרובים לעמוד פנים מול פנים", שר יוני גנוט בשיר "עכשיו". "מותר לדתיים לשיר שירים ארוטיים-", תוהה יועצת הרוק. אני אומר שאולי הכוונה היא לעם ישראל ולתורה.
זמיר עולה לבמה, דתי עוד יותר בחזותו, ועושה את התערובת מבלבלת יותר. בתחילת שיר אחד הוא תורם ניגון חב"דניקי, בסיומו של אחר פרץ נוסף של סולמות חסידיים. "בין השמשות" מגיבים היטב לאתגר הג'אזי והאתני שזמיר מעמיד, מגבים אותו בעיבודו לשיר התימני הישן "השר הממונה". איתי זנגי, הגיטריסט והמפיק שמאחורי אלבומה האחרון של "בין השמשות", "שתיקת האדמה", נענה בסולו א-לה דייר סטרייטס. כליזמר וקנופלר נפגשים בבארבי. התוצאה: הרמונית.
תהומות הרוק
כדי להבין איך זה ייתכן, יש להכיר את דמותו של גנוט. גבה קומה, עדין הליכות ורהוט. המושג "רוק רוחני" מתלבש עליו היטב, עם דגש על רוחני.
אתם פונים למקומות חדשים, רוקיסטיים יותר.
"גם האלבום הראשון היה רוקיסטי, אבל קצת יותר קליל. היו בו תהומות, אבל הוא פחות צלל לתוכן".
הרוקיסטיות היא תהום-
"באלבום הראשון היתה איזושהי תמימות שהיתה מקסימה. אני עדיין שומע אותו וחושב 'אני לא מאמין ששרתי ככה'. לפעמים זה מגניב ולפעמים אתה חושב 'זה קצת ילדותי הסיפור הזה'. גם ההפקה היתה מאוד תמימה".
מי שמורגל ברוק בוודאי תוהה אם התכנים היהודיים והערכיים שאתם מבטאים, מאפשרים את החופש שמקובל במוסיקה כזאת.
"פה נכנסים לשאלת השאלות הפילוסופיות: מה זה חופש ואיך אתה מגדיר את המקום שיש בו יותר חופש. בעיניי, המקום הרוחני הוא מקום שיש בו יותר חופש מהמקום היצרי והגופני. זה לא עומד בסתירה. אם אתה מגביר את מימד הרוח, אתה רק זוכה לחופש רב יותר מבחינתי. הנפש צריכה להגביל את הגוף רק כדי שתזכה ליותר חופש".
אתם מתעניינים ברוק בעל גוון דתי שבא ממקומות אחרים בעולם? למשל, הרוק הנוצרי האמריקני-
"ממש לא. אין פה רצון להתחבר לז'אנר מוסיקלי שהוא דומה מבחינה ערכית. מבחינת כלי העבודה במוסיקה, הגישה היא הכי חופשית".
התוצר אכן מובהק בישראליות שלו, והוא נודד כעת ברחבי הארץ מלאת הניגודים שילדה אותו. במוצאי שבת הופיעו "בין השמשות" בכוכב יאיר, וביום רביעי יגיעו לצוללת הצהובה שבירושלים עם רוחם המיוחדת, עם ריפים צלולים ועגולים של גיטרה ערנית. האם האלבום האחרון שלהם יפרוץ את חשדנותו של הקהל ויקנה לו מקום מיוחד באוזן הישראלית? מי שמכיר ואוהב את "בין השמשות" מתפלל לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו