על כורסת האדריכל

הם מכירים את דפוסי ההתנהגות שלנו יותר טוב מכל אחד אחר. הם יודעים איך אנחנו אוהבים שהסלון שלנו נראה, המטבח, חדר השינה וחדרי הילדים. אלה הם האדריכלים שעובדים על החלום הכי גדול בחיי הישראלים, בניית בית החלומות, ביתנו הוא גם מבצרם. 

שוחחנו עם ארבעה אדריכלים מובילים על ההעדפות השונות של הלקוחות הישראלים. שאלנו אותם אם אנחנו נחשבים ייחודיים או מתקרנפים, אם אנחנו משקיעים או מתעלמים מהפרטים הקטנים, אם אנחנו קשים (רמז: יותר ממה שחשבתם), אם הם מרגישים לפעמים כמו פסיכולוגים ומה הם עושים כשהם נתקלים בלקוח שאין להם איתו שום כימיה. התשובות שלהם מציבות בפנינו מראה (מעוצבת) על האופי שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מגיבים כש"חודרים" למרחב הפרטי שלנו.    

כיצד נוצר הקשר עם האדריכל המתאים ביותר לעיצוב החזון שלנו? לדברי האדריכל זיו תדהר, הפרסום הטוב ביותר הוא מפה לאוזן. תדהר הוא בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ובעל משרד עצמאי לתכנון מגורים המתמקד בעיקר בתכנון פנים. הוא גר בתל אביב ורוב עבודתו מתבצעת בעיר ללא הפסקה.  

זיו תדהר. "המחיר הוא פונקציה של מידת העניין שלי בפרויקט" // צילום: יהושע יוסף

לדבריו, "באופן טבעי העבודות בתחום האדריכלות מגיעות מפה לאוזן, לקוחות מרוצים מביאים את חבריהם, ששייכים למילייה חברותי־תרבותי־כלכלי שהם משתייכים אליו. לרוב אני עובד עם אנשים שהתקציבים שלהם ממוצעים. אני חושב שאילוצים כלכליים ואילוצי שטח מחייבים אותי לחשוב על פתרונות יצירתיים, וזה יותר מעניין ומאתגר. מה גם שיש סיפוק אדיר לשמח אנשים שנלחמים על כל שקל. תדהר מגדיר את הסגנון שלו כארץ ישראלי. "אני רואה את עצמי כאדריכל ישראלי, על כל המשתמע מכך. אני מחובר למסורות הבנייה מאז כינונה של המדינה. אני מרגיש מחובר לסגנון ולאופי הבנייה המקומיים".

דניאל דוידי, בעלת משרד "לביאות אדריכלות", משתפת אף היא בתובנותיה לגבי הלקוחות הישראליים. לדבריה, "בגדול אני חושבת  שאנחנו מעוניינים מאוד להיות ייחודיים. כל בן אדם מביא את הייחודיות שלו. אבל בסופו של דבר רבים נרתעים והולכים לכיוון יותר שמרני. עם זאת, זה מתחיל להשתנות, כשבגדול השאיפה היא כן להיות ייחודי. אנשים מעדיפים בייסיק ומשם לצאת עם דברים מופרעים. הם לא יצבעו את הקיר באדום אלא בלבן, אבל יוסיפו אביזרים בצבע אדום. הם פרקטיים".

דוידי למדה לתואר ראשון ושני במילאנו והשתתפה בתוכנית חילופי סטודנטים במלבורן. לאחר הלימודים היא חזרה לארץ ועבדה במשרד האדריכלים "פלג". בהמשך עבדה בניו יורק. דוידי מספרת כי "חזרתי לארץ ב־2014 והתחלתי בעיצוב פנים בביתו של אוליגרך. אחר כך עבדתי על חנות דגל של חברה ישראלית שמייצרת גופי תאורה בניו יורק.לאט־לאט עברתי לעבודה על בתי מגורים בארץ - גם בתים פרטיים וגם דירות. לאחרונה התחלתי גם לעבוד על פרויקטים בסין, וביניהם בית אבות ומסעדה".

דניאל דוידי. "כל בית הוא סיפור אחר" // צילום: יהושע יוסף

דוידי אומרת כי "כאדריכלית אני צריכה לדעת להבין מתי מסתיים הטעם שלי ולקבל את דפוסי ההתנהגות של הלקוח. בלתת שירות יש אתגר אבל לא כי מדובר בישראלים, אלא כי מדובר בתכנון ביתו של מישהו אחר, וזה נושא רגיש מאוד. אנשים יכולים להיות קנאים לרגשות שלהם. אני מבינה את זה כי זה הבית שלהם והיגיוני שיהיו קשיים. תמיד כאשר קונים  משהו פשוט, כמו נעליים, נוהגים לומר: 'זה לא קנייה של בית'. וזה נכון כי בבית משקיעים פעם בחיים. משקיעים בכך המון אנרגיה ובעבודה מסוג זה טמון מטען רגשי רב".  

לדברי דוידי ויכוחים בין בני הזוג לגבי עיצוב הדירה הם לא מחזה נדיר. דוידי מספרת כי "זה קורה לעתים קרובות, ואני חושבת מה הכי טוב עבור שניהם. אבל מצד שני אני לא המטפלת הזוגית שלהם, אלא משרתת את הרצונות שלהם. יש לי את הדעה כבעלת מקצוע והם יכולים להחליט מה נכון בעיניהם. אני לא נכנסת למקומות שאינם שלי".  

האדריכלית נירית פרנקל מבחינה בתמורות של ממש בתחום. "אני חייבת להודות כי בעשור האחרון אני מרגישה ערנות מאד גדולה של הלקוחות הישראליים כלפי תחום העיצוב והאדריכלות. אנשים מבינים שיש צורך בתמונה השלמה של אדריכל ומעצב. אנשים מתייחסים יותר לסגנון - ממודרני ועד לטוסקני,  מאוד אכפת להם, הם ערים לכך. זה קורה בגלל הגלובליזציה ובגלל השפעות מהאינסטגרם. מכיוון שאנחנו חיים בעולם גלובלי, הנגישות היא מאוד קלה ואנשים מגיעים עם רשימות. פעם היו מגיעים אליי בלי כל תכנון מוקדם. היום אנשים מגיעים עם תוכניות ותובנות". 

ניסיון הוא שם המשחק

נירית היא בעלת משרד אדריכלים לצד אימה שרה. המשרד עוסק בעיקר בבנייה פרטית ברמה גבוהה, במלונות בוטיק ובחללים מסחריים לאולמות תצוגה. לשרה ותק של יותר מ־40 שנים במקצוע ולנירית ותק של יותר מ־20 שנה. במשרד עובד גם בן דודה של פרנקל. נירית מספרת כי "אנחנו מתקדמים. בבתי העיצוב הגדולים משתמשים בתמונות של ישראל וזה אומר שאנחנו חוד החנית בתחום. יש לנו בעיות שאני גוזרת אותן כתקציביות. בארה"ב למשל יש דברים שהם יותר זולים ונגישים. בסגנון הקלאסי אנחנו צריכים להשתפר, אבל זה מכיוון שאנחנו מדינה צעירה".

אלא שלצד היתרונות יש גם חסרונות. נירית מציינת כי "המינוס הוא שאנחנו די מדינת עדר ומה שאנחנו רואים אצל השכנים, החברים ובני המשפחה אנחנו רוצים בדיוק כזה. פה נכנס התפקיד שלי שהוא בעצם לתרגם את הרצונות של הלקוחות ואת העיצוב שהם חושקים בו. אם זה קשה? זה תלוי באופי של הלקוח. יש כאלה שהם פתוחים יותר ויש כאלה שהם יותר שמרנים. החכמה היא לגרום להם להבין שהם רוצים את הדבר הזה, וכמובן לתרגם את הדברים בצורה הטובה ביותר, כי לפעמים הם רוצים דברים שלא מתאימים למגבלות פיזיות, לתקציב ולצרכים שלהם".

נירית פרנקל. "ישראל היא חוד החנית בתחום העיצוב" // צילום: יהושע יוסף

אחד הנתונים הבולטים בקרב המעצבים המובילים בישראל הוא ניסיון רב ומגוון. אחד האדריכלים הבולטים הוא סרג' בן דוד, שנולד בפריז ועלה לארץ בגיל 12. הוא בוגר הפקולטה לאדריכלות בטכניון ומשנת 1998 בעל משרד עצמאי שעוסק בעיקר בבנייה פרטית במגוון רמות - מבנייה של בתים לזוגות צעירים על מגרשים קטנים ועד לבתי יוקרה באזורי ביקוש.  

"אני אדריכל כבר 30 שנה ובעל משרד כ־20 שנה", מספר בן דוד. מהפרספקטיבה הזו אפשר לחוש בטרנדים ובהתפתחות של הרגלים מסוימים ובמאפיינים של הלקוח הישראלי. בשנים האחרונות יש דגש על סוגיית העיצוב, קודם כל מתוך הכרה בחשיבות וברגישות שהתפתחה וגם כתוצאה ממגמה עולמית. באופן כללי, הלקוח הישראלי היום מעורה יותר בסצנה של העיצוב הבינלאומי והוא מבין שיש השלכות לבחירות שלו. אנחנו רואים את זה בתחומי תרבות נוספים - מאוכל ועד אופנה. אנחנו רואים שם שיש יותר רגישות והבנה בתחומים האלה. 

"אני חושב שהלקוח הישראלי הוא מתוחכם, מחפש ייחודיות, ומנסה  לנגוס בכל העולמות - שזה אומר לנסות להגיע לתוצאה אלגנטית ויוקרתית אך במחיר הכי אטרקטיבי שאפשר להשיג. הסוגיה של התקציב היא סוגיה שחוזרת על עצמה בעבודה עם הלקוח. זה אומר שגם הם רוצים בית מודרני הם ירצו פריטים קלאסיים עם אמירה דקורטיבית ולהיפך, גם אם מדובר בבתים יותר קלאסיים הם ירצו נגיעה מודרנית של מינימליזים מסוים. פעם אנשים היו יותר מוטרדים או שמים דגש על השטח של הבית ופחות מתעניינים בנושא הצבעים, בחומרים, ביצירה של עיצוב קוהרנטי ובשילוב של מערכות שונות. היום יש יותר הבנה ורגישות לנושא".

דירה בעיצובו של זיו תדהר

מחלוקת בונה

בן דוד מציין כי "בשנים האחרונות אני מזהה ירידה לפרטים ולעיצוב עד לרמה של וילונות, שטיחים ואמנות. פעם היו שמים פוסטרים, היום יש רגישות לאומנות. יש ירידה לפרטים של כדים ואהילים. פעם זה היה תחום שהאדריכלים לא היו מגיעים אליו וכל לקוח היה אוסף פריטים שלא תמיד היו תואמים לפריטים אחרים ומתאימים לסביבה. אני אישית יוצא למסע חדש עם כל לקוח, כאשר התוצאה תלויה או מושגת על ידי נתוני המגרש שהם תמיד ייחודים: טופוגרפיה של המגרש, שכנים, העולם הערכי של הלקוח, השפעות של הלקוח, צרכים ופונקציונליות".

הניסיון הרב של האדריכל זיו תדהר עם הלקוחות הישראלים הוביל אותו ללא מעט תובנות, לא כולן משמחות. לדבריו, "אני חושב שאחד הדברים שמאפיינים את הלקוחות הישראלים הוא שלא בהכרח ברור להם למה הם פונים לאדריכל. בתחילת התהליך הם בטוחים שהם יודעים לבד איך נראה התהליך, ואלה החלטות ראוי לקבל, וכי כל מה שנותר זה איש מקצוע מהצד שיגיד להם 'הידד' על כל החלטה שמתקבלת על ידיהם, וכמובן שהאדיכל גם צריך לשמש שק חבטות להחלטות כושלות שהם עשו". 

"אני חושב שמכיוון שאנחנו חברה מאד שבטית ומשפחתית, ובסך הכל די מעורבת, למרות שאנחנו מדברים על פילוג. הישראלי הוא חיה חברתית די מתקדמת, ולכן הוא נוטה ליישר קו עם שכנו, שלא לומר בן דודו, שלא לומר הקולגה שלו. הישראלי הוא לא כל כך אינדיבידואל. הוא מאד מונע מבחירות שעשו האנשים שסובבים אותו. הוא שאפתן בהצהרת הכוונות אמנם, אבל בסופו של דבר, כאשר זה מגיע לבחירות ולפעולות אז השמרנות מגלה את פניה. למשל בצבעים הבחירה היא מאוד שמרנית וכך גם בחומרים. הישראלי מאד מעודכן באופנות האחרונות והוא נוטה אחריהן. אם האופנה היא נכון ל־2017 היא מאוד מונוכרומטית וסביר להניח שהצבעים השולטים יהיו שחור, לבן ואפור. הישראלי הוא חדשני ויומרני בזה שהוא מאמץ את האופנות הכי עדכניות שיש, אבל האופנה האחרונה היא לאו דווקא הדבר הכי נועז. לא מדובר בגישה אמיצה. פעמים רבות האופנה האחרונה מהז'ורנל מייצגת פוריטניות ושמרנות. הלקוח הישראלי הממוצע פחות ירשה לעצמו לצאת מחוץ לגבולות האופנה".

בית בעיצובה של נירית פרנקל. "לרוב, היופי יותר חשוב לאישה ואילו לגבר יותר חשובה הפרקטיקה"

נירית פרנקל מסכימה כי הישראלים הם לקוחות לא פשוטים, בלשון המעטה. לדבריה, "אנחנו קשים במובן של אמון ובאמונה שאנחנו נותנים באנשי המקצוע, כמו ספקים ויועצים. אנחנו חושבים שאנחנו יותר חכמים מכולם ולכל אחד יש 'סיי', וזה נהיה קשה יותר עם השנים. אבל אני חייבת להגיד שכאשר הלקוחות נותנים אמון, הפרויקט יוצא טוב יותר באופן ניכר מאוד. זה לא אומר שאסור ללקוח להגיד את דעתו על סוגיית עיצוב מסוימת, אבל הוא צריך להבין שיש מנהל מקצועי אחד, ושלא לשווא הוא הוא שכר את שירותיו. נוסף על כך, הוא צריך להיות עם עיניים פתוחות. הכימיה בין האדריכל לבעל הבית ניכרת בסופו של דבר בעיצוב הסופי של הבית. 

"הרבה פעמים אני מרגישה כמו פסיכולוגית וכמו חברה. אני חייבת לגלות אמפתיה בכל פרויקט והאמת היא שזה בא לי באופן טבעי. לפעמים אנחנו מלווים את הפרויקט במשך שלוש שנים. אנחנו מכירים את נבכי נשמתם של בני המשפחה. אפשר להבין את ההתרגשות כי לרוב מדובר בפרויקט הכי גדול בחייהם. הדמות שלהם יוצאת בתהליך הזה. זו הכללה גסה מה שאני אומרת, אבל לרוב לאישה יותר חשוב היופי ולגבר הפרקטיקה - מדובר במאפיין די בולט.אני מאוד משתפת במחשבות שלי, וברוב המקרים אני מצליחה לשכנע את הלקוח מה הכי טוב עבורו. אני מסבירה מה הפלוסים ומה המינוסים והוא מבין את זה לבד. בעניין של יופי אני מסבירה כי החותמת היא שלי וכי אני מכריעה בעניין". 

האדריכלית דניאל דוידי מסכמת כי "בסופו של דבר קורה ששוררות מחלוקות בין האדריכלים לבין בעלי הבתים. חשוב לזכור כי ההחלטה הסופית היא של הלקוח, אבל התפקיד שלי הוא להגיד באופן הברור ביותר מהי דעתי בכל נושא ונושא. אני יכולה להביע את דעתי גם כמה פעמים, אבל אני צריכה לכבד את מה שהלקוח רוצה, ואם הוא מתעקש אז ידו על העליונה. בסוף הוא ובני משפחתו קמים באותו בית בכל בוקר. כמובן שאם זה משהו תכנוני, אני מחויבת לתכנן על פי חוק.

האם היחסים הם כמו של פסיכולוג ומטופל?

"אני חושבת שבסוגיית האמון התשובה היא 'כן'. מגיעים אנשים ומבקשים ממני לתכנן את הבית שלהם, שזה הדבר הכי חשוב. הם מפקידים בי את האמון שזה יהיה נעים, שזה ישקף את האופי שלהם ושזה יהיה ביטוי תלת־מימדי לטעם שלהם ולמה שהם אוהבים. אבל זה לא תהליך פסיכולוגי. אני נמצאת במקום אינטימי, אבל הם לא מדברים איתי על מצוקות או על הילדות שהיתה להם. הדבר הפסיכולוגי מתבטא בעיניי באמון. ההיבטים הפסיכולוגיים הם במה שאני מביאה לידי ביטוי בעניין המרחבי. אנחנו עוברים תהליך שהוא באופן חד־משמעי ארוך. זה תהליך שלוקח חודשים ולעתים גם שנים". 

סלון בעיצובה של דניאל דוידי

סרג' בן דוד מצהיר כי בסופו של דבר המטרה שלו היא לשרת את הלקוח ולא לכפות את הטעם שלו על הלקוח. לדבריו, "אני לוקח מרחב תמרון ומשתף את הלקוחות בתחושות שלי. למשל אני מסביר ללקוח למה לא ניתן לעשות קשת מאבן בבית מודרני. אני מפורסם בזכות בתים קלאסיים, צרפתיים עם סימטריה, עם קצב ועם אלמנטים שקושרים את הפרויקט למקום ולתרבות. אבל אני עושה גם פרויקטים מודרניים, שהם יותר בינלאומיים ואנונימיים בהקשר התרבותי. העבודה מול הלקוח נעה בין שני קטבים :הקלאסי ועד המודרני, אבל תמיד יהיה שילוב ביניהם שזה מה  שהופך את העבודה למרתקת - האיזון ביניהם".

ואפרופו איזון, לא אחת בן דוד מרגיש בעצמו פסיכולוג. לפי בן דוד, "לא מספיק לעשות מאות פרויקטים. אתה חייב להיות מחובר אישית ללקוחות כדי להוציא מהם את הטעם הטוב ביותר, את ההחלטה הנכונה. הרבה פעמים הלקוח לא מודע למה הוא רוצה ואוהב וקורים מקרים שאתה מתחיל עם קו מסוים ומסיים בקו אחר לגמרי. התהליך הזה הוא באמת מסע ואתה מגיע ללא נודע. בדרך הלקוח צובר אינפורמציה שעוזרת לו להגיע לתוצאה האופטימלית שלא היתה ברורה בתחילת הדרך. בגדול זה כמו בבישול. אנשים חושבים שהם יודעים במה מדובר ושהם מבינים בהכל, אבל בעיצוב השילובים הם כמעט אינסופיים והעבודה צריכה להיות מאד רגישה ועדינה כדי להגיע לתוצאה הכי מתאימה עבור הלקוח. 

סרג' בן דוד. "הלקוח הישראלי מתוחכם" // צילום: יהושע יוסף

"בעיקרון אנחנו האדריכלים לא בוחרים את הלקוחות. הם מגיעים אלינו בין אם הם ראו פרויקט או קיבלו המלצה או שוטטו ברשת. בוודאי שמטבע הדברים הקשר שנוצר בינינו במרוצת הזמן הוא אישי. יש אנשים שאתה מתחבר אליהם בצורה יותר הדוקה, עם יותר הבנה ויותר פרגון, ויש כאלה שהקשר איתם הוא מורכב יותר. אבל אני חייב להודות שלא משנה איך התהליך מתחיל, אני מסיים את הפרויקט בצורה הדוקה. זה תהלך מאוד אישי, בוודאי מהצד של הלקוחות, אבל גם מהצד של האדריכל. זה  דורש הרבה תשומת לב ואיכפתיות. 

בן דוד לא מהסס לענות כי במחלוקת בין בני הזוג, הנטייה שלו היא להסכים עם האישה. לדבריו, "בדרך כלל לאישה יותר אכפת מהבית. את הגברים יותר מעניין לוחות זמנים, כספים וארגון ופחות צבעים, חומרים והשילוב ביניהם. זה לא אומר שאין לי לקוחות גברים שלא שוקעים בתוך זה. לבנות בית ולעצב אותו לפרטי פרטים אלה חוויות שהן לרוב חד־פעמיות. אני עושה הכל כדי שזה יהיה תהליך של יצירה, של בנייה, של מסע לתוך עצמך".

בית שעיצב סרג' בן דוד

כסף, כסף, כסף

למרבה הצער, עיצוב הבית לא נגמר ברצונות של הלקוחות ובחדוות היצירה של האדריכלים. סוגיית התקציב היא בעלת השלכות הרות גורל. 

זיו תדהר מודה כי "פה העלילה מסתבכת. מצד אחד יש יצריות מאד חזקה, יומרנות, שאפתנות אולי אפילו שחצנות למשל לגבי גובה התקציב, שהוא גמיש בישראל. הרבה פעמים הלקוחות מייצרים שאיפות הרבה יותר גדולות מעומק הכיס שלהם, ואז התהליך מסתבך, ואף עלול להיגמר בחובות כבדים או במריבות ובעוגמת נפש. ללקוחות חשוב להשיג את העבודה בזול. מבחינת הלקוח, הוא אוהב להתמקח על המחיר, לא לצאת פראייר, להרגיש שהוא שולט בתהליך, שהוא למעשה הרוח החיה מאחורי הפרויקט ושהוא זה שמקבל את ההחלטות. חשוב לו להצהיר 'אני עשיתי', 'אני תכננתי'.

"אין תעריף בעולם האדריכלות. המחיר הוא פונקציה של מידת העניין שלי בפרויקט, מידת העניין שלי בלקוחות, והמצב הכלכלי. אם אני מזהה לקוח מרתק שהתקציב שלו מצומצם ואני מרגיש שאני אוכל להוביל אותו באפיקים יצירתיים ומעניינים, לא מן הנמנע שאני אציע לו תעריף נמוך יותר בגלל העניין האינטלקטואלי לפעמים פונים אליי זוגות צעירים שמהמפגש ביני לבינם אני מבין כי הם אוהבים את העבודה שלי ורואיםח חשיבות רבה שאני אעשה את זה ולא מישהו אחר. באותה מידה אני יכול לדחות לקוח עשיר שלתחושתי התהליך שאעבור איתו לא יהיה מפרה ומעניין. מידת העניין שלי בפרויקט היא סוגיה מכרעת בפרויקט כזה או אחר או בהחלטה שלי מה יהיה גובה שכר הטרחה שאגבה מהלקוח. זה היתרון של בעל מקצוע חופשי - שהוא אדון לעצמו בקביעת שכר בטירחה".

סרג' בן דוד מתייחס גם הוא לנטייה של הישראלים להתווכח על עלות השירות. לדבריו, "המחלה הים תיכונית היא סוגיית המחירים, מה שלא היה עולה על הדעת באירופה או בארה"ב. פה המערכת בנויה בצורה כזו, וגם הספקים עובדים בצורה כזו. בגרמניה, למשל, אומרים לך בצורה הפשוטה ביותר: 'אם אתה רוצה תקנה ואם אתה  לא רוצה אז אל תקנה'. ברגע שסוגיית המחיר נפרצת, הלקוח תמיד יבקש הנחה. בהתחלה לא הבנתי למה ספקים לא נותנים את המחיר האטרקטיבי ביותר כבר בהתחלה. אבל הם לא עושים את זה כי אלה הם חוקי המשחק פה. זה נותן ללקוח תחושה שהוא השיג משהו. זה האופי של הישראלי. מצד אחד הוא לא רוצה להרגיש מקופח ושדפקו אותו, ומצד שני תחושת הניצחון היא שהוא השיג את המחיר בזכות כושר השכנוע שלו". 

נירית פרנקל חושפת איזה חלק הכי חשוב עבור הלקוח הישראלי. כלומר חלק שהוא לא יהסס להשקיע בו את מיטב כספו. לדברי פרנקל, "בראש ובראשונה ניצב המטבח. זה לב הבית הישראלי. אנחנו אוכלים במטבח, מבשלים בו, יושבים לקפה עם חברים ושכנים, עושים שיעורים. זה בעצם הרהיט הגדול ביותר - הוא נותן את הטון הסגנוני לכל הבית. זה מתקשר לזה שאנחנו יהודים והכל אצלנו סובב סביב אוכל. מבחינה כספית, גם ישראלים שיש להם כסף רב חיים תחת הרצון 'שלא ידפקו אותם'".

דניאל דוידי חושבת שהישראלים מאוד משקיעים. לדבריה, "נתחיל מזה שלקנות בית זו כבר השקעה, אבל יותר מזה אנשים לא קונים בית ומשאירים אותו כפי שהור במרוצת השנים. הם אוהבים את תהליך השיפור והייעול. הלקוחות רוצים להפוך את הדירה למשהו שיותר מייצג אותם, שהם יכולים להתגאות בו. ולכן הם שוברים ומזיזים.

על פי דוידי, "ההתמקחות על שכר הטרחה אינה סוגיה מקומית. לדעתה, בכל רחבי העולם מתווכחים על המחיר. זה חלק מהמשחק. תמיד יש הצעת מחיר אחת והצעת מחיר שנייה ואף הצעת מחיר שלישית.  אני חושבת כי בסופו של דבר כולם מתמקחים ורוצים להוריד את המחיר. הם רואים שבמקומות אחרים בעולם יותר זול. עם זאת, הם שוכחים שיש עלויות שונות, דוגמת מע"מ, מוצרים שיש לייבא מחו"ל, ובכלל הכל יותר יקר בארץ. מאוד חשוב לישראלים למצוא את האיזון המושלם בין בית פרקטי לבין בית שמצליח לבטא את האופי שלהם. הבית צריך לשרת אותם ולעבוד בשבילם ולא להיפך. האיזון הזה של פרקטיקה ובית שהם שהם יכולים להתגאות בו - זו ההצלחה בסופו של דבר".

תרבות השפע 

זיו תדהר לא בטוח שהשפע במחוזתינו לא מתבטא בהכרח גם ברב־גוניות, אולי דווקא ההיפך מכך. לדבריו, "לכאורה יש לנו היום יותר אפשרויות מבימים עברו, אבל המגוון הוא לא באמת גדול. ניקח למשל את תחום הקולינריה. יש יותר סוגים של מסעדות מסוגים שונים, אבל בסך הכל יש לנו הרבה מסעדות מאותו סוג. לא עבדתי מחוץ לישראל, אבל אני חושב שהגישה השוררת בעולם היא יותר אינדיבדואלית ופחות שבטית, מתוקף העובדה שאנשים חיים את חייהם באופן עצמאי, ופחות מונעים ממה יגידו השכנים. 

האם אנחנו נחשבים כקשים? הישראלי נוטה לתוקפנות ולאגרסיביות. זו בכלל דרך חיים. זה לא משנה באיזה תחום שירותים אתה פועל, אתה תיתקל בתופעות האלה. יש הרגשה שאתה נכנס לשדה קרב או לשדה של כיפופי ידיים. לפעמים זה מתיש שאתה רוצה לעזור למישהו לבנות את הבית הכי יפה, ובדרך אתה נתקל בדפוסי התנהגות שמאד מקשים או מפריעים לתהליך הזה. מצד שני, אני יכול להגיד שהלקוח הישראלי מתאפיין בהתלהבות ובשמחת חיים. השאפתנות הזו מייצרת חלומות גדולים, אבל התוצאות דווקא מלמדות על פורטיניות ושמרנות".

נירית פרנקל מספרת כי "יש  לקוחות שאוהבים עיצוב מודרני־מינימליסטי ויש כאלה שאוהבים סגנון טוסקני־כפרי. אני טוענת שהרוב נמצאים באמצע, הם רוצים פיוז'ן של שני הדברים. אצל חלק זה מתורגם למוצר קלאסי כפרי עם צבעים אפורים ולבנים, ומאידך יש לקוחות שאוהבים סגנון מודרני, אבל אז הם רוצים שילובים חמים, כמו פרקט ועץ. 

"מבחינת הטעם שלי אני חושבת שאני אקלקטית. אני אוהבת הכל מהכל ואני מתאהבת בעבודה של הלקוח. הבית שלי משולב - הוא בית מודרני ויש בו גם אלמנטים קלאבים ואתניים. אני אוהבת את השילוב הזה, את ערבוב השפה, כמובן שהכל צריך להיות במינון הנכון".

לשאלה מה קורה אם היא נתקלת במחלוקות בן בני הזוג, עונה פרנקל כי "אני מנתבת את הדברים למה שנכון יותר לפרויקט עצמו. אני אתן לזוג את כל הטיעונים שזה נכון לפרויקט, אבל אני תמיד אסיים במשפט שזה הבית שלהם ושהם צריכים לחיות שם. הרבה פעמים הם מבינים שזה עניין שכלתני וגם בוויכוחים האלה יש הרבה פשרות בין בני הזוג.כשהם אומרים לי בסוף הפרויקט שהגשמתי להם חלום, זו המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל". 

דניאל דוידי מספרת כי "הטרנדים מתחדשים כל הזמן. היום המגמה היא חזרה למוצרים טבעיים יותר. אנשים אוהבים לשלב עץ, צמחים, אבנים. הם רוצים להתחבר חזרה לטבע וזה תמיד מה שהנחה אותי. חשוב לי לשלב דברים טבעיים. אני אוהבת קווים שהם די קלאסיים וקצת "טיימלס". אני שואלת את עצמי על פריטים מסוימים אם אני אתחבר אליהם גם בעוד 10 שנים. אני נוטה לשכנע את הלקוחות להוסיף גוונים. אני פחות אוהבת להתמקד רק בשחור, לבן ואפור. אין ספק אבל שההתאמה בסופו של דבר היא מלאכה מורכבת. כל בית הוא סיפור אחר. אני תמיד אוהבת להכניס צבע לחלונות, למשל להוסיף גוון כזה או אחר. אני גם מאוד אוהבת לעבוד עם צמחייה".

תרכובת כימית 

זיו תדהר לא מכחיש כי לעיתים הלקוחות לא מקבלים את עצותיו. לדבריו, היחסים בינו לבין הלקוחות שפונים לקבל את שירותו הם יחסים מורכבים ומעניינים. 

"צריך לזכור שבסופו של דבר אני לא חושב שראוי כי אני אכפה את דעתי על בעל הבית. אני מציג את תמונת העולם הנכונה ביותר על פי שיטתי, אבל ללקוחות בסופו של דבר יש את המנדט הסופי לקבל את ההחלטות בעצמם למעט במקרים שאני מקטלג כחבלות תפקודיות או בטיחותיות - זה סדין אדום וגבול שאני לא מתכוון להתגמש עליו. 

"כשזה נוגע לשאלות של טעם ועיצוב אתה בעמדת המייעץ. הלקוח יקבל את הההחלטות כראות עיניו. זה נכון שפחות נעים לעבוד עם לקוח שבוחר לנקוט דרך אחרת לחלוטין ממה שחשבתי עליו, ואני מאמין שזה נכון גם לגבי אדריכלים אחרים, אבל בסוף צריך לכבד את זה.  

"תכנון אדריכלי הוא למעשה מערכת יחסים אינטימית שבו האדריכל ממש נכנס לתוך עולמו של הלקוח שפנה אליו. אם הרקע המנטלי והתרבותי של הלקוח רחוק משל האדריכל באופן ניכר, רצוי שהם לא ישתפו פעולה. כשאני נתקל באנשים כאלה אני מעדיף לוותר על העבודה. מה חשוב לישראלים? חשוב להם להרשים, חשוב להם להיות בסדר. המשמעות של זה היא לא להתריס ולא לחרוג מן השור.ה ופעמים רבות זה גם אורמ להיצמד לצווי האופנה". 

דניאל דוידי אומרת באופן חד־משמעי כי היא לא תהסס לוותר על לקוחות אם תחשוב שהם לא יוכלו לעבוד יחד באופן פרודוקטיבי. דוידי מספרת כי התשובה שלה אמנם נחרצת, אבל היא טרם נתקלה בסיטואציה כזו. 

לדבריה, "אני מעדיפה בכל תחום בחיים לקבל פחות כסף או לשלם יותר כדי שתהיה אנרגיה טובה סביבי. חשוב לי שתהיה כימיה עם האנשים. אני לא יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו נהיה חברים, כי מדובר ביחסי בעל מקצוע-לקוח. אבל מאוד חשוב לי שתהיה לי שפה משותפת עם הלקוח. זו מערכת יחסים לטווח ארוך. אם אנחנו מדברים בערוצים שונים, אני אעדיף שלא נעבוד בכלל כי החוויה לא תהיה כיפית. התפקיד כולל המון פרטים וגם לחץ הוא חלק ממנו. כשרק מתחילים לעבוד על פרויקט, הלקוחות לא מבינים כמה החלטות הם יהיו צריכים לקחת בדרך, וזה כולל אפילו את הצבע של הידית. זו מערכת החלטות שלא נגמרת, ולכן חשוב גם ליהנות מהדרך". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו