אילו זכינו, ודני היקר היה מגיע לגיל 75, הייתי כותב עליו, בעוד כשנה, ועוד בחייו, את המלים הבאות ולא רק לאחר הסתלקותו. מדוע? מצווה עלינו להעתיר שבחים, ולהסתיר מגרעותיו של אדם, רק לאחר מותו. ועל ואיזו מיגרעת היינו מסתירים, בחייו של דני? לו היה עימנו גם היום? אף לא אחת! באמת.
דני אהב אותנו, את כולנו: חברים, מכרים, עמיתים וכמובן בני משפחתו. ואהבה זו, שהקרין בנקל מבעד למירקע, פגשה אותנו, יושבי הכורסא, צופים ומאזינים. במקצועו אכן דני היה נהדר: הוא ידע להגיש במקצוענות את מהדורות החדשות, ובתוכניות הבוקר אימץ את דמותו האחרת, הלא־תמיד רצינית, המחוייבת לנהל שיח מחוייך, אפילו סתמי, רק כדי לא לעצבן על הבוקר את בני ישראל היוצאים למלאכת יומם.
לכן, פאר היה ה"מגיש של כולנו", כך אני חש אף ללא עריכת משאל בקרב הציבור.
תמיד היה סבר פניו כה אנושי. ראיתיו לא אחת כיצד הוא מסייע בעצות למי שהם אך בראשית הדרך, הדרך אל "התהילה", אולי אפילו בדרכם להיותם "כוכבים" אשר מול המצלמות: סבלני, אבהי, מסביר פנים, מגניב הומור דק ובעיקר: צנוע ולא מתנשא על פני אחרים. אכן, נדיר מאד!
עבדנו בצוותא במחלקה העברית של ה־בי.בי.סי, בלונדון, ואז הבחנתי כי הוא יותר אדיב מן האנגלים סביב. ולכן, ה"ישראליות" המתפרצת של רבים מאיתנו, אולי לא היתה לרוחו. האם נתן לכך ביטוי? חס וחלילה.
הוא לקה במין פגם אנטומי אחד: דני נולד "ללא מרפקים", ולא נכח במעגל התככים מאחורי הקלעים. אבל כאשר דילג בין תוכנית לתוכנית, הוא שחה באולפנים כדג במים. ממש כדג, אך לא ככריש!
האם יקום לו ממשיך? ספק, ובודאי לא באוירת השידור, רדיו וטלביזיה, המאפיינת לא מעט את המציאות העכשווית. דני פאר, זכר צדיק לברכה!