"הרוצח מצפה לקבל במתנה את השנים שהוא לא נתן לאחי לחיות מעבר להן. כל עוד אני חי, זה לא יקרה"

הוא שתק שנים. כמו הוריו, כמו אחותו. התייסרו בדל"ת אמותיהם. בשנים האלה התחתן, עבר לגור בשווייץ, הביא לעולם ילדים. אבל הכאב לא הניח לרגע. "כמו צל. כמו צריבה בגוף ובנשמה".

אבל ביום שוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר החליטה לשחרר את הרוצח של אחיו, בתום 37 שנות מאסר מתוך ה־45 שנגזרו עליו, רועי ירדן לא היה יכול עוד לשתוק.

"לבן אדם שלקח נשמה אין זכות לחיות. בדיוק כמו אייכמן. ואם אין גזר דין מוות, אז לפחות שלא יראה אור יום. צבי גור פירק לי את המשפחה, אין לי מילה יפה או 'מכובסת' לתאר את השבר הגדול שהוא גרם לנו ברגע שהחליט לחטוף ולרצוח את אחי הקטן. כולנו שילמנו מחיר גבוה מאוד. 

"בתקופת המשפט שלו הייתי בצבא. לפעמים אישרו לי לצאת לדיונים, אבל היו קודם לוקחים ממני את הנשק ומשאירים לי רק את המחסנית. היו לי מחשבות על 'עין תחת עין'. גם לאבא. אם היתה לי האפשרות, הייתי לוחץ על ההדק ומחסל אותו. הסיבה היחידה שלא נקמתי זה כדי לא לגרום נזק ודאגה מיותרים להוריי ולאחותי". 

כבר 27 שנים שהוא מתגורר עם אשתו אנני בכפר פסטורלי קטן ליד העיר וֶוֶה שעל גדות אגם ז'נבה, באזור הצרפתי של שווייץ. עוסק במכירות. שלושת בניהם, יונתן (25), מתיו (22) ודניאל (19), מתגוררים גם הם בשווייץ. יונתן סיים בית ספר למלונאות ומתחיל לימודי מאסטר בניהול, מתיו לומד משפטים בז'נבה, ודניאל יתחיל בשנה הבאה ללמוד מנהל עסקים.

השיחות שלנו מתנהלות בטלפון, שיחות ארוכות אל תוך הלילה. בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה לאחר ההחלטה לשחרר את הרוצח צבי גור, רועי (57) מדבר בשקט, מנסה מאוד לא להתלהם ולשמור על איפוק, "כדי לא לחבל במאמצים להשאיר אותו בכלא, או לגרום להתנגדויות באופן כזה שרוצח הילדים הזה ייצא בסוף לחופשי".

אבל כשהוא מגיע לדבר על "אורונצ'יק" שלו, משהו בו נסחף. כמו תיבת קסמים הוא שולף עוד ועוד סיפורים, עד שהסיפור מגיע לאמא שלו ולאחותו - ואז, לפרקים, נסגרת התיבה. שוב ושוב הוא אומר: "אני לא אטריד את מנוחתן על זה".  

אורון היה האח הצעיר שלו ושל אחותו ליאורה. בן הזקונים של עמוס ופנינה ירדן. אביהם היה בעליה של סוכנות ביטוח מצליחה, והאם עבדה במשך שנים כמנהלת כוח אדם. הם גרו בסביון, "להורים היה כסף, אבל הבית שלנו לא היה בית מנקר עיניים, לא שיחקנו את מה שלא. היינו שבט קטן וחמוד. 

"כשאורון נולד, אני הייתי בן 12, וליאורה בת 10. מאוד השווצנו בו. הרגשנו שאמא ואבא הביאו אותו לעולם במיוחד בשבילנו - ואיך לא, אחרי שנים שבהן ביקשנו אח או אחות קטנים. ההורים רצו שגם בשם שלו תהיה האות רי"ש, בדיוק כמו אצלי ואצל אחותי, עד היום אני לא יודע למה", הוא צוחק.

"היה לנו הסכם עם אמא שבכל יום, בזמן שהיא נחה בין שתיים לארבע, אני ואחותי לוקחים אותו לטיול בעגלה. היינו מסתובבים איתו ביישוב ומשוויצים בו כמו בצעצוע חדש שקיבלת אחרי זמן רב שייחלת לו.

"אני זוכר שהיתה לו הערצה כלפיי בתור אח גדול, זה ש'יודע דברים'. בבית שלנו היו הרבה חום ואהבה, אמא ידעה להרעיף את זה על כולנו שווה בשווה. כולנו קיבלנו את אותה תשומת לב ואת אותה האהבה.

"אורון היה ילד מתוק, חמוד, נאיבי. ילד שכולו נשמה טובה. ילד שמח שאהב חיות. היה לו כלב בוקסר בשם לאקי. באחד מימי שישי הוא שם לו כיפה על הראש ולקח אותו לבית הכנסת של סביון. 

"כשהוא היה בן 6, התגייסתי. תמיד התלהב כשראה אותי עם המדים והנשק, שאל הרבה שאלות על הצבא. בחופשות הייתי לוקח אותו לסרטים. פעם לקחתי אותו לראות את 'סופרמן' בקולנוע אואזיס ברמת גן, והוא ידע סצנות שלמות בעל פה".

קולו רועד. "תגידי לי את, ילד כזה טוב. כזה נשמה טובה. מי יכול לרצוח ילד שלוקח את הכלב שלו לבית כנסת? רק מפלצת אדם. חיה. ובגלל זה לצערי אורון שילם בחייו. הרוצח משך אותו אחריו עם גורי כלבים שהיו לו, ואורון כל כך התלהב".

•   •   •

אורון נחטף ביום ראשון, 8 ביוני 1980. גור חטף את הילד מסביבת בית הוריו בסביון, ולמרות שרצח אותו מייד לאחר החטיפה, הוא דרש מההורים כופר של שני מיליון לירות. מאחר שהמשטרה לא הצליחה לאתר את הילד, הוחלט על תשלום הכופר מתוך כוונה לתפוס את החוטף בזמן המסירה. אך רק לאחר שלושה שבועות נתפס הרוצח, כשהפקיד בבנק את השטרות המסומנים. גור שהוביל את החוקרים לגופתו של הילד, הורשע בחטיפה וברצח בכוונה תחילה, ונידון למאסר עולם.

בזמן הרצח רועי היה קשר בגדוד 13 של גולני. "בצהריים אמא שלי נחה בחדר. אחותי ליאורה היתה בבית, אבא שלי בעבודה, ואני בצבא. אורון יצא לרכוב על האופניים עם הכלב שלו לאקי. יותר מאוחר מצאו את האופניים שלו נטושים. 

"לאקי חזר לבד הביתה. אמא שלי כבר התעוררה. הוריי היו צריכים לצאת לחתונה באותו הערב. אמי ואחותי בדקו אם אורון אצל השכנים, אצל אחד מהחברים. לא מצאו. אחרי זמן קצר אמא התקשרה למשטרת מסובים. המשטרה הגיעה מהר מאוד".

"לי הודיעו רק למחרת", הוא אומר בכאב. "לעולם לא אשכח את הרגע ההוא. הסמג"ד קרא לי ואמר, 'סע הביתה, צריכים אותך', בלי להגיד לי במה מדובר. הייתי בטוח שאבא נפטר. מי בכלל חשב שמשהו קרה לאורון? מי חלם? 

"לקח לי שש שעות להגיע הביתה מהצפון בטרמפים, והדבר הראשון שאני רואה זה צלמים ושוטרים. הבנתי שמשהו נורא קרה, אבל לא הבנתי עד כמה נורא.

"הייתי עייף מאוד מהדרך, ונכנסתי מייד הביתה. איך שאני נכנס, אני רואה שוטר יושב עם מזוודת ג'יימס בונד ועם שרשרת. ואז אומרים לי להיכנס לחדר של אמא, והיא בוכה, אומרת לי, 'חטפו אותו', ואני לא קולט על מה היא מדברת. אני שואל אותה, 'חטפו את מי?' והיא אומרת, 'חטפו את אורון ודורשים כופר'.

"ההלם היה נוראי. לא האמנתי שדבר כזה קורה לי, קורה למישהו משלנו. זה תסריט לסרט הוליוודי, לא למשפחה בסביון.

"למחרת התחלתי להתרוצץ ביישוב ולחפש אותו. הלכתי עם אייבי נתן ז"ל, איש יקר, ששירת עם אבא שלי בחיל האוויר. אייבי, עם הנפש האצילית שלו וחום ליבו, לקח את הסיפור קשה וליווה אותנו, בדיוק כמו שראש הממשלה מנחם בגין לקח את זה קשה ויצא בקריאה פומבית לרוצח - 'שחרר את הילד'.

"אחרי כמה ימים נסעתי עם אייבי ברכב של אבא שלי, והתחלנו לחפש בכל מיני מקומות. היו דיווחים של אנשים שאורון נראה בפרדס, וחיפשנו בפרדסים במרכז.

אורון ירדן ז"ל. "התמונה שלו, עם החיוך הנצחי, הופיעה בכל מקום"

"הימים היו מטורפים. היו הרבה טלפונים, הרבה דיווחים, 'ראינו את הילד שם', 'ראינו את הילד פה'. אנשים סיפרו שראו וזיהו את אורון בוודאות. חלקם באמת חשבו שראו, וחלקם היו מופרעים, שהסיפור שלנו הוציא החוצה את כל ההפרעות הנפשיות שלהם. להרבה מקומות רצנו, כי לכי תדעי, אולי אורון באמת שם, ולמה לאנשים להמציא דברים. ואת כל פעם מפתחת תקוות וכל פעם מתרסקת מחדש, ממש מתנפצת לרסיסים. 

"באו אלינו הביתה כל מיני מדיומים. קוראים בקפה, קוראים בקלפים. פתחו לאמא בקלפים ואמרו לה שהוא חי, שהכל יהיה בסדר. באו גם מומחים פליליים מאירופה, ובהם הולנדי אחד שעבד עם המשטרה שלנו וטעה לחלוטין. אחרי שמצאו את הגופה של אורון והוא הבין שטעה, הוא חטף שבץ לב ומת במקום.

"מי שמאוד עזר היה שמואל פלאטו שרון, שהביא מומחה מצרפת שבעזרת סביבון על מפה, ידע לומר ש'הילד נמצא באזור נתניה'. וזה באמת מה שהיה".

•   •   •

במשך כשלושה שבועות היה רועי בבית, צמוד להוריו ולאחותו. "מרגע שאורון נחטף, זה עצר לכולנו את הנשימה. אירועים רדפו אירועים. הבית שלך, המקום שאמור להיות הכי שקט ומוגן, הפך לחמ"ל. כל הטלפונים היו בהאזנה. המשטרה הקימה מעבדה כדי לאתר את מקור השיחה, ברגע שהרוצח יתקשר. אבל כשהוא התקשר, הוא ניתק אחרי כמה שניות, והיה קשה לאתר אותו.

"התמונה של אורון, עם החיוך הנצחי שלו, הופיעה בשחור־לבן בכל מקום. בעיתונים, בטלוויזיה. עצם זה שאתה פתאום מגלה שאחיך נהפך לאייקון לאומי מתחיל להתערבב עם התסכולים שלא מוצאים אותו, ועם הפחדים איך ימצאו אותו. זאת הרגשה רעה של חוסר אונים. של חוסר ביטחון. ואת הכל אתה חי רגע אחרי רגע. משבר נוראי, שאתה לא לגמרי קולט את המשמעות שלו". 

בכל הזמן הזה, המשטרה משתפת אתכם בחקירה?

"כן, היינו כל הזמן בתמונה. ניצב משה טיומקין, מפקד משטרת תל אביב דאז, וניצב משנה ארמונד לוי, שהיה פיגורה בענף החקירות, עדכנו אותנו באופן שוטף. הם היו מדהימים".

בהוראת צוות המשא ומתן המשטרתי, הניח אביו של אורון את כספי הכופר, 2 מיליון לירות, בחבית שהחוטף סימן בסיד לבן ליד שכונת נווה נאמן בהוד השרון. בתוך השקית הושתל משדר לצורך מעקב אחר החוטף. מספרי השטרות נרשמו, השטרות סומנו, ועל החבית נערכה תצפית על ידי אמצעי ראיית לילה. למרות זאת, הצליח גור לקחת את דמי הכופר ולברוח. המשדר שהיה בשקית לא פעל.

לא ראיתם בזה פספוס של המשטרה? לא היה בכם כעס?

"לא. הבנו שזו היתה בעיה טכנית, ושהם לא עשו בכוונה. ברגעים כאלה את לא עסוקה באשמה, אלא רק בשאלה למה הוא לא מחזיר את הילד. הבן אדם הבטיח שיחזיר אותו בתוך חצי שעה במונית, וזה לא קרה. חשבנו כל הזמן מה קורה עם הילד? איפה הוא?

"השוטרים באמת השתדלו, והם היו פשוט אובדי עצות. זה הגיע לשלב שקצינים אמרו לנו, 'אולי נפנה למדיום'. עד כדי כך הם היו אבודים, לכן אין לנו טענות אליהם. אסור לשכוח שזו היתה הפעם הראשונה שבה דבר כזה קורה בארץ. לא היה להם משהו שהיה אפשר ללמוד ממנו או להפיק לקחים".

•   •   •

"ואז, באחד הימים, אמא אמרה, 'לא מוצאים את הרוצח ולא מוצאים את אורון. אנחנו חוזרים לחיי שגרה'.

"למחרת חזרתי ליחידה. אחותי, שהיתה תלמידת תיכון, חזרה ללימודים, ואבא ואמא חזרו לעבודה. 

"כעבור כמה ימים, במהלך תרגיל לילה ברמת הגולן, אני רואה שתי דמויות מתקרבות אלי. אלה היו המג"ד והרופא הגדודי. עוצרים לידי ושואלים פתאום, 'מה נשמע, איך אתה מסתדר עם התרגיל?' אני עונה שהכל בסדר, לא מבין מה פשר ההתעניינות, ואז הם אומרים לי, 'התקשרו מהבית שלך, רוצים שתגיע'. לא הבנתי מה הדחיפות, אמרתי להם שאסע הביתה בסוף התרגיל. אבל הם התעקשו שאסע מייד. אני חושב שהמג"ד היה זה שאמר, 'לא הצלחנו לקבל בשבילך מסוק, כי כל המסוקים עסוקים במשימות'. 

"עדיין לא קלטתי כלום. אני חוזר למפקדה ורואה את כולם באוהל מסביב למקלט טלוויזיה קטן, והכתב, עם דמעות בעיניים, אומר בהתרגשות, 'כאמור, היום נמצאה גופתו של הילד אורון ירדן ז"ל'.

"אני שומע את זה ומרגיש שאני לא מצליח לשלוט בגוף שלי, אני מתחיל לרעוד. מישהו לוקח ממני את הנשק, והמג"ד נותן הוראה לנהג שלו לקחת אותי מייד הביתה".

צבי גור בדיון בבית המשפט ב־2009. "אישיות חולנית כמו שלו לא משתנה ב־37 שנים" // צילום: מרים אלסטר/פלאש90

רועי מבקש לעצור את השיחה. מניח את הטלפון בצד. רק אחרי דקה ארוכה הוא חוזר לדבר.

"בדרך, בוואדי ערה, הרכב נתקע. ככה אני מוצא את עצמי בשעה 2 בלילה באמצע הכביש החשוך, יוצא מהרכב הצבאי ומתחיל לדחוף. זה היה מטורף.

"ואז אני מגיע הביתה ב־3 לפנות בוקר ופוגש שוב בכניסה את כל הצלמים והשוטרים. רק שעכשיו זה כבר סיפור אחר לגמרי. הגופה, שנמצאה בחולות הדרומיים של נתניה, היתה במצב נוראי. הוא שם עליה פח ממתכת, ואפילו לא טרח לקבור אותו כמו שצריך.

"אמרתי להורים שאני רוצה לזהות את הגופה, אבל הם לא נתנו לי. ביקשו מחברים שלהם לזהות. וגם אז, הזיהוי היה לפי הבגדים שאורון לבש כשיצא מהבית. את מבינה עד כמה הבן אדם לא נורמלי? כמה אין בו לב?"

הרוצח צבי גור נתפס ב־27 ביוני, לאחר שהפקיד בסניף בנק הפועלים ברחובות חלק מכספי הכופר המסומנים. הבנק דיווח על ההפקדה למשטרה, ועוד באותו יום הגיעה המשטרה לביתו ועצרה אותו. הוא נחקר ממושכות עד שנשבר והוביל את החוקרים לגופתו של הילד.

ההלוויה התקיימה למחרת, בבית העלמין של סביון, בנוכחות 25 אלף איש. רבים מהבאים החזיקו שלטים "מוות לרוצח" ו"גזר דין מוות".

"ראיתי המוני אנשים, אבל רק בהמשך עדכנו אותנו כמה באו", אומר רועי. "היו שם אנשים זרים שלא הכרנו, מאילת, מקריית שמונה. הוריי, אחותי ואני היינו צמודים. שבורים. אין מילה אחרת. כולנו היינו שבורים. עמדתי שם ולא האמנתי שאני קובר את אחי הקטן. היו לנו תקוות לסוף אחר, אבל כל יום שעבר והילד לא נמצא, ואין איתו קשר, הגביר את הייאוש".

הרגשתם אשמה?

"ממש לא. לא היתה אשמה. מה בטוח יותר מסביון? ילדים משחקים בחוץ ללא נוכחות הורים, זה היה בשגרה. מי בכלל חשב שזה יקרה? ועוד לנו, משפחה נורמטיבית שלא עשתה רע לאיש?"

•   •   •

הרצח ריסק את המשפחה. "הרוצח הזה רצח את אורון, ואותנו הוא השאיר שבורים, הרוסים, ממוטטים. שום דבר כבר לא חזר להיות כמו פעם.

"אבא הפסיק לתפקד. לאט לאט העסק שלו הלך והידרדר, עד שהוא מכר אותו. לאמא היה עצב תהומי. היו כמה אסירים שיצאו לחופשה מהכלא ובאו אלינו הביתה, אמרו לה, 'גברת ירדן, אם תיתני לנו, נסגור את העניין מחוץ לכלא'. היא תמיד השיבה בשלילה. לא רצתה דם על הידיים, גם אם זה של רוצח בנה. היא תמיד אמרה, 'אני לא רוצה את המוות שלו על מצפוני, גם אם הוא רוצח'. לאבא עברה מחשבה אחרת בראש, הוא חשב כמוני.

"ועדיין, שניהם ניסו להשרות בבית נורמליות, ושהחיים ממשיכים. כי מה חזק יותר מהחיים? הם עשו הכל כדי שהבית לא יהיה עצוב. חגגנו יחד שבתות, חגים, ימי הולדת. הלכנו לאירועים".

הם ניסו לגונן עליכם יותר בעקבות הרצח?

"לא, הם לא סגרו. נתנו לנו לחיות, למרות שבטוח שהיו להם חרדות. המשכנו הלאה, יחד. מעולם לא נכנסנו בבית לשאלה 'למה זה קרה דווקא לנו?'. גם כשזה כבר עולה, במקרים נדירים, אין לך ממש תשובה.

משפחת ירדן חוגגת את ראש השנה בשווייץ. מימין: רועי, ליאורה, מתיו, דניאל, פנינה (יושבת), יונתן ואנני

"כולנו עברנו הרבה טיפולים פסיכולוגיים, ובכל זאת נותרו בנו צלקות עמוקות. תקופה קצרה אחרי הרצח נכנסתי עם אמא לסופרמרקט בתל אביב. ראיתי את השנייה שבה האנשים הבחינו באמא, הם מייד הסתובבו לכיווננו ואמרו בקול רם, 'אוי, תראו מי פה, פנינה ירדן, האמא של אורון ירדן'. את יודעת מה זה כשעשרות עיניים מסתכלות עלייך ברחמים? את יודעת כמה כאב זה גורם בנשמה? אני לא שופט אף אחד, אבל שנינו יצאנו מייד מהסופר. אמא שלי לא זקוקה לכל הרחמים האלה".

ב־1983 הם עברו מסביון לפנטהאוז בשכונת נווה אביבים בתל אביב. "זה היה הרעיון של אמא, כי היא לא יכלה עוד לראות את הילדים מהכיתה של אורון עוברים ליד הבית בכל בוקר בדרך לבית הספר, ואורון לא איתם. היא לא יכלה לשאת את זה. לקח הרבה זמן למכור את הבית, כי אנשים ראו אותו כמקולל.

"אחרי שאורון נרצח, הכלב שלו לאקי היה הולך יום יום לבית הספר שבו למד אורון, ומחכה לו בשער הכניסה. הוא היה כל כך עצוב. יום אחד, כשהייתי בקורס קצינים, פתחתי את העיתון, ואחד החברים אמר לי, 'תראה, אמא שלך נתנה את הכלב למשפחה ברעננה'. מצד אחד, זה כאב לי מאוד. מצד שני, זה היה צער בעלי חיים להמשיך להחזיק בו כשאורון לא נמצא. הוא פשוט סבל בלעדיו. כשבאתי הביתה מהצבא, אמא סיפרה שמסרה את לאקי למשפחה חמה ואוהבת, שתדאג לו ותאהב אותו".

•   •   •

"השתדלנו להיות נוכחים בדיונים. אבא שלי סירב ללכת, הוא לא היה יכול לראות את הרוצח. אחותי הלכה פעם אחת. אמא ואני הלכנו פעמיים־שלוש.

"בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא ישב לו שם בצד ליד שוטר, זרק אמירה סתמית, 'מתנצל על מה שעשיתי', כאילו גנב איזה מסטיק מקיוסק. לא היתה בו טיפת כנות. 

"ועדיין, היה חשוב לי להיות שם, לשבת מולו ולהסתכל לו בעיניים. לפני שמצאו את הגופה היו כאלה שהאמינו לו שהוא אכן ישחרר את אורון, ואני ידעתי שעל האדם הזה אסור לסמוך. התבססתי על העבר שלו, על זה שניסה לחטוף ילד מכפר שמריהו, בן של משפחת שקד. לפני כן הוא ישב בבית סוהר שנתיים על צ'קים לא כשרים, והיו עוד סיבות שהביאו אותי למסקנה שהבן אדם לא אמין.

"לאמא היה חשוב לבוא לבית המשפט כדי להיות בטוחה שהוא מקבל את העונש המגיע לו. אבל כשהוא קיבל את העונש של מאסר עולם, היא לא ממש שמחה. הוא בסך הכל קיבל את מה שמגיע לו. וכולנו היינו שם כדי לראות שהצדק ייעשה". 

ומבחינתכם הוא אכן נעשה? 

"כן. כשנגזר עליו העונש, הרגשנו בהחלט שנעשה צדק. אחר כך, בסוף שנות התשעים, שינו את החוק, כי הנשיא עזר ויצמן סירב לתת חנינה לאסירים, אז חוקקו חוק עוקף, שקבע שוועדת השחרורים תמליץ לנשיא על קציבת העונש לאסירי עולם. החוק קבע גם כי במקרים חריגים, לא יהיה אפשר לקצוב את העונש - למשל, במקרה של רצח פוליטי, או במקרה של פשע נורא. כשקצבו לרוצח את העונש ל־45 שנה, הרגשתי שלא נעשה צדק".

אורון עם כלבו לאקי. אחרי שנרצח הכלב היה הולך יום יום לבית הספר ומחכה לו

רועי נותר בצבא כקצין חינוך והשתחרר ב־1983. הוא הלך ללמוד ניהול של בתי מלון. בסתיו של 1986 הכיר את אנני, שהתאכסנה במלון שבו עבד כדורמן.

"הייתי אז בן 26 והיא בת 27, ליוותה לארץ קשישה שוויצרית יהודייה שבאה למכור נכס שבבעלותה. עמדתי במודיעין של הקבלה כשהיא באה לבקש מידע על טיול לבית לחם ולירושלים. בשנייה שראיתי אותה אמרתי לעצמי, 'זאת תהיה אשתי'. מצד שני, משהו בי אמר, 'לא, היא ממילא חוזרת לשווייץ, אז למה לך הרפתקה קצרה? מה, אתה תהגר לשווייץ?' 

"פתאום שמעתי את עצמי אומר לה, 'אני רואה שאת תקועה שעות עם המבוגרת הזו בלובי, אני אשמח להראות לך את תל אביב'. הופתעתי כשהיא הסכימה. כבר באותו ערב יצאנו, ונישקתי אותה. 

"בהמשך, כשהרגשנו שנינו בטוחים יותר בתחושות שלנו, סיפרתי לה על אורון, והיא סיפרה לי על המשפחה האנטישמית שלה, שהיגרה מהונגריה לשווייץ. אבא שלה היה משתף פעולה עם הנאצים, נתפס והיה אסיר מלחמה בהרי הקווקז במשך שלוש שנים. היא ויתרה בשבילי על השפה, על המשפחה, על החברים, על כל החיים שהיו לה - ובאה לפה".

איך המשפחה שלה התייחסה אליך?

"בהתחלה הם לא ידעו שאנחנו בקשר. כשהייתי אצלה בז'נבה, היינו יוצאים והולכים ברחוב במרחק זה מזה, כדי שלא יראו אותנו במקרה. כשהיא הביאה אותי אליהם הביתה, הם חשבו בהתחלה שאני אנגלי. בהמשך רק האם והאחות ידעו שאני יהודי. האחות סיפרה לאביה כשהוא היה בכנסייה. הוא חזר הביתה בכעס, צעק על אנני ואמר לה, 'תסתלקו מכאן שניכם ואל תחזרי לפה לעולם'. מאז נותק הקשר כמעט לחלוטין".

איך המשפחה שלך קיבלה את הקשר איתה?

"אבא ואמא לא אהבו את הקשר הזה, בלשון המעטה. הם אמרו שהם לא מסכימים שהיא תיכנס למשפחה, ואמא אמרה לאבא, 'עמוס, אל תדאג, זה לא רציני. זה ייגמר בתוך זמן קצר'. אמרתי להם, 'על האישה הזו אני לא אוותר. איתה אני הולך עד הסוף. אני אוהב אותה ואני אתחתן איתה, בין אם תרצו ובין אם לאו'.

"זה היה שלב לא קל. אבל כשהם למדו להכיר אותה ולראות עד כמה היא חמה ואוהבת ולבבית וטובת לב ותומכת בי, הם שינו את הגישה.

"ואיך יכולתי לוותר עליה? יצאתי עם נשים לפניה, אבל אף אחת לא תמכה בי כמוה. אפילו בתקופה הקשה עם אורון היתה לי חברה שתמכה בי בהתחלה, ואחר כך הקשר פשוט דעך".

אנני עבדה כקוסמטיקאית במכון יופי בתל אביב. במקביל למדה עברית, והחלה בתהליך של גיור. היא ורועי התגוררו בדירת סבתו.

•   •   •

"אחרי שסבתא שלי חנה נפטרה מסרטן, משהו באמא נשבר סופית. היא לא יכלה לשאת עוד את החיים. היא חתכה את עצמה, בלעה כדורים. האישה החזקה הזאת, עמוד השדרה של המשפחה, עשתה הכל כדי למות, ואני לא יכולתי להציל אותה. לא יכולתי לעצור אותה.

"החיים בבית הפכו לגיהינום. היא לא הצליחה יותר לישון בלילות, ובמקביל, הבעיות והלחצים העצומים בעבודה תבעו את שלהם. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אמא שלי חלשה. זה היה נורא.

"אנני ואני היינו באים לבית החולים כדי להיות עם אמא שלי, שמאושפזת אחרי שבלעה 70 כדורים, וההרגשה היתה נוראית. חוסר האונים מתערבב לך עם האהבה ועם החמלה העצומה, כשהיא אומרת אחרי כל ניסיון התאבדות, 'אני כל כך מצטערת על מה שעשיתי. מתנצלת על זה שאני מכאיבה לכם. לא מבינה מה קרה'.

"היינו עוקבים אחריה בדירה, הייתי הולך אחריה מחדר לחדר, ופוחד פחד מוות שהיא תקפוץ אל מותה. לא פעם היא אמרה לנו, 'מה, אתם עוקבים אחריי?' אילו אפשרויות כבר היו לנו? אני לא מאחל את מה שעברנו לגדול שונאיי. המשפחה פשוט התרסקה".

ב־1990, לאחר תום תהליך הגיור של אנני, עמדו השניים מתחת לחופה בקיבוץ גליל ים. מתוך קרוב ל־350 מוזמנים, רק שניים היו מצד הכלה - אחד מארבעת אחיה, וחברה טובה שלה, שגרה בשווייץ.

זמן קצר אחר כך גמלה בהם ההחלטה לעבור לשווייץ. "אנני שילמה מחיר גבוה מאוד על החיים בארץ, ועם המשכורת הנמוכה שהרווחתי, כבר לא יכולתי לבקש את זה ממנה. שנינו חיפשנו הזדמנות לחיים טובים יותר, ושווייץ נראתה לנו כפתרון טוב. שבוע אחרי החתונה נסענו לז'נבה".

ההורים ניסו לעצור אותך?

"לא, וגם לא גרמו לי להרגיש רגשות אשמה. לא שלא היו אנשים ששאלו למה אני קם ועוזב את המשפחה. אבל ליאורה ואני עשינו הכל כדי לא להוסיף להורים מתחים מיותרים. הם סבלו מספיק". 

יכולת להבין את הקושי שלהם?

"כיום, כאבא לילדים אני יכול להבין. אחרי שהם איבדו ילד אחד, פתאום הם נשארים בארץ עם ילדה אחת. אבל בסופו של דבר, ההחלטה איך אני מנהל את החיים שלי היא שלי. ההורים שלי נפלאים ואני אוהב אותם מאוד, אבל היה חשוב לי לקבוע את עתידי".

אילולא הטרגדיה האישית שלך, יכול להיות שהיית עדיין בארץ? 

"זה יהיה לא נכון לומר שעזבתי את הארץ בגלל הסיפור של אחי. לא היתה בריחה".

אמו, פנינה, בת 82, חולה בפרקינסון ומתגוררת בדיור מוגן ליד נתניה. "היא תמיד היתה הדמות החזקה בבית, זאת שמחזיקה את כולנו על הכתפיים. לביאה מגוננת, חמה, דואגת ותומכת. עבדה כמנהלת בלשכות של המובילים בארץ, ניהלה כוח אדם בכל מיני חברות ענק, עבדה כמתרגמת. היא היתה אשת אשכולות, מנהיגה, שעשתה תפקידים רציניים לאורך כל חייה".

עמוס ופנינה ירדן לפני הרצח. "אחרי 28 שנים של דיכאון, אבא נפטר בשיברון לב גדול"

האב עמוס נפטר ב־2008, בגיל 76. "אחרי 28 שנים של דיכאון הוא נפטר בשיברון לב גדול", אומר רועי, "ניסיונות ההתאבדות של אמא היו קשים מנשוא עבורו. מדי פעם הוא היה יוצא לשאוף אוויר ונוסע לפגוש חברים במועדון ברידג'. אמא היתה חולה ורצתה כל הזמן לנוח. אבא היה צמוד אליה כל הזמן, מותש ועייף וסחוט. אחותי, שבשלב הזה עבדה עם אבא בעסק, חזרה הביתה בגיל 27.

"כולנו הרגשנו רע. מין חוסר אונים, שאתה לא יכול לעשות כלום". אחותו, ליאורה (55), גרה בקריית אונו ועובדת בסוכנות ביטוח. היא מעולם לא נישאה.

אתה חושב לפעמים שאולי היא שילמה את המחיר על זה שנשארה מאחור לבדה?

"לא, אף פעם לא עלה על הפרק תסכול מצידה. אחרת היינו מדברים על זה. אנחנו חברים טובים מאוד. ליאורה היא אישה אצילית מאוד, ועכשיו היא עוזרת לאמא עוד יותר".

•   •   •

לאורך כל הראיון הוא מדבר על "הרוצח", ממעט מאוד להזכיר אותו בשמו. מדי פעם מתערבת בשיחה עורכת דינו, לימור לוי, שמנסה להרגיע אותו, שלא יאמר דברים שיפגעו במאבק הציבורי למניעת השחרור.

"את מבינה את האבסורד? הוא נטל מאורון את חייו כשהיה בן 8, ועכשיו, הוא מצפה לקבל במתנה, כפרס, את אותן שמונה שנים שהוא לא נתן לאחי לחיות מעבר להן. זה לא יקרה. לא כל עוד אני חי", קולו עולה לראשונה בכמה טונים.

"חייבים להבין שמדובר ברוצח ילדים פסיכופת, ואסור שהוא יהיה יום אחד בחוץ. אני בעד עונש מוות עבורו, בדיוק כמו לאייכמן. לשניהם מגיע את אותו הסוף. נראה לך, למשל, שישחררו את יגאל עמיר מהכלא? זה טירוף.

"במשך השנים התברר לנו שהוא קיבל בכלא הטבות שלא היה אמור לקבל. הוא התחתן וניהל חיים נורמטיביים, התגרש, והתחתן שוב. בכל שבועיים הוא יוצא לחופשה למשפחה החדשה שבנה עם אשתו.

עו"ד לימור לוי // צילום: אסנת רום

"כשהנשיא חיים הרצוג בא לביקור בכלא רמלה בשנות השמונים, את יודעת איזו מתנה נתנו לו? ציור שצויר על ידי הרוצח. נראה לך שזה הדבר הנכון לעשות? פנינו בזמנו לנשיא שיחרים את הציור, והוא באמת הוחזר לכלא רמלה.

"ב־1985, כשהרוצח הועסק בצביעת ציורי קיר מחוץ לכלא איילון, הוא ברח מהכלא. 2,000 שוטרים חיפשו אותו, עד שהוא זוהה באוטובוס ונעצר. היו לו הרבה תקריות כשחבר עם עבריינים בכלא, אז לתת לו פרס?

"בדיוק בגלל הפוטנציאל המסוכן הזה שבתוכו, אני חושש שאם ייצא לחופשי, בגיל 70, כשכוחו במותניו, הוא יגרום נזק והרס למשפחות נוספות. אסור שיהיה אורון מספר 2. אסור שיהיו עוד אורונצ'יקים קטנים או גדולים, שישלמו בחייהם בגלל המטורף הזה. לכן אני יוצא מתוך בועת הנוחות שלי, מתוך השקט שכפינו על עצמנו מרצון. הגיע הזמן לדבר בקול רם". 

ובכל זאת הוא הצליח לשכנע את ועדת השחרורים שעבר שינוי מהותי ושהוא לא מסוכן לציבור.

"בגלל שיש לו כושר מניפולטיבי מצוין. הוא שקרן פתולוגי, שמפיל בפח את כולם. פשוט יודע איך להגיע לליבם של האנשים ולשכנע אותם שיאמינו לו. אישיות חולנית כמו שלו לא משתנה ב־37 שנים".

•   •   •

ימים ספורים לפני ראש השנה אפשר להרגיש עד כמה הוא נרגש, כשאחותו ואמו באות לבקר אותו בשווייץ למשך חמישה ימים. את אחותו פגש לאחרונה לפני חצי שנה, כשבאה לביקור, אבל את אמו לא ראה יותר משנתיים.

"אני אעשה הכל כדי שיהיה להן כיף פה", הוא אומר. "יהיה להן כל השקט שבעולם. זו ההזדמנות שלהן לנוח מכל הבלאגן התקשורתי".

אתה מרגיש שהעבר רודף אתכם?

"אני לא מרגיש רדוף, אבל בזמנים כאלה, כשהשם של הרוצח עולה לכותרות בבקשות חדשות שהוא מעלה מדי כמה זמן, אנחנו מתחברים בעל כורחנו לסטטוס הזה של 'האח של' או 'האמא של'. וזה מטלטל. בשווייץ אני אנונימי לחלוטין". 

אמו פנינה מסרבת לדבר על הנושא. "היא ואחותי אמרו לי, 'אם אתה מרגיש צורך לדבר על זה - דבר, אנחנו לא מעוניינות'. אבל שתיהן מבינות באיזשהו מקום, שזה חלק מהמאמץ שכולנו עושים כדי שהרוצח לא ייצא לחופשי.

"הן גם לא האמינו שנקבל כזו תמיכה חמה ומחבקת. זה ריגש אותן. אני תמיד גאה להיות ישראלי, אבל במקרים כאלה, זו בהחלט גאווה גדולה לראות את עם ישראל במיטבו".

דיברתם על הנושא ביניכם בימים האחרונים?

"מעט מאוד. היתה שיחה קצרה על בקשת השחרור של הרוצח ועם מה צריך להתמודד. לא היתה שיחה מעמיקה שבה נכנסנו לפרטים. אמא אמרה, 'מזל שהייתי בימים האחרונים בחו"ל, זה נתן לי את האפשרות לאגור שוב כוחות'.

"אין לי ספק שכל אחד מאיתנו חשב על החוסר. על זה שאורון לא איתנו ושאבא לא איתנו, אבל לא נתַנו לזה לדכא אותנו. סיפרנו בדיחות וסיפורים שאבא היה מספר, כל מיני קוריוזים, נזכרנו בדברים המצחיקים שאורון היה עושה. והיו הרבה. את יודעת, כמו בכל משפחה. 

"אמא רק רוצה שקט. היא אומרת, 'די, אני לא רוצה לדוש בזה יותר'. זה מתיש. במשך שנים החלטנו שאנחנו לא מדברים, כי רצינו להמשיך הלאה. חלק מהפצעים עדיין פתוחים, וזה כואב, ואנחנו מנסים להדחיק כמה שיותר. לשכוח אי אפשר, אבל להחליט שלא מתראיינים, את זה יכולנו לעשות".

•   •   •

באוקטובר יתקיים דיון בנושא באולמו של השופט אברהם טל בבית המשפט של מחוז מרכז. על השולחן יעמוד הערר שהגישה פרקליטות המדינה על החלטת ועדת השחרורים. "המדינה סבורה כי פרשת רצח הילד עומדת במבחן 'רעידת אמות הסיפים הציבוריות' גם בחלוף השנים", נכתב בנימוקי הפרקליטות. "ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי לחומרת העבירה ולנסיבות האכזריות ויוצאות הדופן שבהן בוצעה".

"ההליך של ועדת השחרורים חסוי ומתקיים בדלתיים סגורות, בין כותלי בית הסוהר", אומרת עו"ד לימור לוי, המייצגת את המשפחה. "הסיטואציה הזאת, של הליך רחוק מהעין הציבורית, יוצרת תחושה מוזרה ולא נוחה. הייתי רוצה שהכל יהיה פומבי, שהכל יהיה מפורסם וחשוף, כך שכולם יידעו מה השיקולים שעליהם התבססו חברי הוועדה. בדיוק כמו גזרי דין, החלטות שופט וענישות בבתי משפט - שהם פומביים וגלויים לציבור". 

כמעט 17 אלף איש כבר חתמו על העצומה המתנגדת לשחרור. "אני סמוך ובטוח שבית המשפט יעשה את עבודתו נאמנה", אומר רועי, "ואנחנו פה עושים את המקסימום כדי שהתוכניות של הרוצח לא ייצאו לפועל. נכון, הייתי צריך את הדחיפה הזאת של כל האנשים הטובים שמסביב, אבל אין לי הפריבילגיה לשתוק ולא להגיב".

הילדים שלך עוזרים לך?

"אני משתדל לא לערב אותם בזה". 

הם מכירים את הסיפור של אורון?

"בטח. אנחנו מספרים להם, והרבה. אם לא אני, אז אמא שלי או אחותי. תמיד יש מי שיספר עליו". 

היתה מחשבה לקרוא לאחד מהם על שמו?

"לא. אולי כי זה מביא מזל רע".

הרצח של אורון הפך אותך לאבא חרדתי?

"לא אשקר לך שלא היו פחדים כשהילדים היו קטנים. מדי פעם, כשהם היו צריכים לחזור ממסיבה, הם שאלו אם לחכות לנו בפנים או בחוץ עד שנבוא לאסוף אותם. ותמיד התשובה היתה בפנים. 

"בחזרה הביתה מבית הספר לפעמים היינו נתפסים למחשבות 'מה יקרה אילו', אבל לא ברמות שהפריעו למהלך החיים. אי אפשר לחיות עם הטראומה הזאת 24 שעות ביממה, והדבר האחרון שרצינו זה שהם ירגישו בבית סוהר. לשמחתי, יש לי פרטנרית פנטסטית, שהולכת איתי למרחקים ארוכים. גם בהורות אנחנו רואים עין בעין.

"כשאנחנו באים לארץ אנחנו הולכים עם אמא וליאורה לבית העלמין, לבקר את אורון בחלקת הילדים ואת אבא שלי, שנקבר ליד ההורים של אמי. הם היו אנשים נפלאים, שעזרו הרבה להוריי, ואבא היה קשור אליהם מאוד. אפשר לומר שאנני והילדים הכירו את אורון ולמדו לאהוב אותו דרך העיניים שלי ושל אמא וליאורה". 

אם אורון היה חי היום, איזה מין אדם הוא היה?

"אורונצ'יק היה אמור להיות היום בן 45. לפעמים אני מדמיין אותו ורואה מולי גבר־גבר. ברור לי שהוא היה בהחלט נהנה לחיות את החיים עד תומם. אדם רגיש, חכם, שהקים משפחה לתפארת וחי חיים עשירים.

"אין לי ספק שאם היינו הולכים אחד מול השני על המדרכה, הייתי מזהה אותו מייד, בחיוך הנדיב שלו. חיוך של נשמה ענקית וטובה, ללא מעצורים. בזה לא הייתי יכול לטעות. היה לו לב חם, לילד הזה. הוא פשוט נולד ככה, וחי ככה עד הסוף".

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו