"היו תקופות שהייתי שחצן, שחשבתי שאני יכול להיות ראש ממשלה, שאיבדתי את הראש"

אבי טולדנו לא אוהב יותר מדי שינויים. עם אשתו הראשונה הוא חי 26 שנים. עם השנייה 16. "למרות שכולם חושבים שזמרים הם טיפוסים שקופצים מאישה לאישה, אני איש משפחה", הוא אומר. "אני מחפש יציבות בחיים, לא אוהב מהפכות". בארבע השנים האחרונות הוא עם בת זוגו רינת ברק (46), שצעירה ממנו ב־23 שנים. כמוהו, גם היא גרושה פעמיים, אם לשני ילדים בוגרים (בני 24 ו־22), שלמדה משפטים וניצבת כעת לפני הבחינות של לשכת עורכי הדין. "יש בינינו המון אהבה, ואני מאוד מאושר. רינת היא אישה מדהימה, עם חוש הומור, מאוד אינטליגנטית. בעבר היא שרה, אבל לא עשתה מזה מקצוע".

היא אוהבת את השירים שלך?

"אוהבת ותומכת, אבל לא מעריצה".

הם מתגוררים בווילה ארבע מפלסית שכורה בגן יבנה. "לא ספרתי כמה חדרים יש בבית, אבל יש הרבה. שכרתי את הבית לפני 12 שנה, וזאת היתה שטות, כי יכולתי לקנות אותו במחיר נמוך בהרבה משוויו היום".

בקומת המרתף יש חדר הקרנה, שבו הוא צופה בסרטי קולנוע עם בני המשפחה, ואולפן ביתי קטן, שבו מקליט טולדנו סקיצות לשירים. בפינה אחרת ניצב פסנתר לבן יפהפה, שמלווה אותו מ־1983, ולצידו גיטרה, ובעזרתם הוא יוצר את שיריו. "כשפתחו בארץ את החנות 'כלי זמר', בעל הבית הביא שלושה פסנתרי ימאהה כאלה מיפן: אחד לעצמו, אחד למתי כספי ואחד לי".

עשית הרבה כסף במהלך הקריירה.

"כן, אבל מבחינה כלכלית, הגירושים שעברתי פעמיים עשו הבדל, כי הכל מתחלק. למזלי, היו לי הרבה רזרבות. שואלים אותי אם לא בא לי לגור בפנטהאוז. הייתי שם. גרתי בפנטהאוז הכי גדול בשיכון ל' תל אביב, 450 מ"ר, עם שני גגות ענקיים וחדר שינה של 45 מ"ר. זה כמו צעצוע ישן בארגז הצעצועים, כבר לא עושה עלי רושם. אף פעם לא הייתי חומרני, ולא חשבתי שכסף זה העניין. מה שחשוב לי באמת זה התוכן, האמנות, הערכים והחינוך".

והתהילה?

"מגיל 16, כשהופעתי בתוכנית 'תשואות ראשונות' ברדיו, אני אדם מוּכר. בכל יום עוצרים אותי 30-20 איש, אני מקבל ברחוב אהבה אינסופית. אתמול ישבתי בקניון, וכל בית הקפה קם ללחוץ לי ידיים ולדבר איתי על הופעת אורח שעשיתי בסדרה 'שנות השמונים' של שלום אסייג".

•   •   •

טולדנו (69) מחזיק באחת מקריירות הזמר הענפות בארץ. אין ישראלי בוגר שלא מכיר את שיריו הגדולים, ובהם "זוהי יפו", "מה חשוב היום", "הורה", "כל חיי", "תרקדי את הלילה", "בדרך חזרה", "אבא", "לה בוהם", "דיינו", וגם את שירי הילדים הקלאסיים "למה ככה", 

"טינטן" ו"ביחד עם כולם". הוא הלחין להיטי ענק לאחרים, ובהם "חי" לעפרה חזה, שהגיע למקום השני באירוויזיון ב־1983, "עוד נגיע" לירדנה ארזי, "לחיים" שכתב לחיים משה, ועוד רבים.

הוא מתגלה כג'נטלמן שופע קסם והומור. בשיחה איתו קשה להתעלם מהמבטא הצרפתי שלו, שנעלם כלא היה כשהוא מתחיל לשיר. "המבטא בא והולך, ביחס למידת הפגישות שיש לי עם פרנקופילים. אתמול ביקר אותי חבר ילדות, ודיברנו כל היום צרפתית. אז ההגייה ננעלת לפעמים, אבל בשירים לא מרגישים כלום".

באביב הקרוב יחגוג 70. "חבל לי על חברים מהברנז'ה שלא זכו להגיע לגיל הזה, כמו אהוד מנור, שכתב עלי פעם שהזמן לא נוגע בי. אני מתגעגע לחבר'ה שהיו ממש מחוברים אלי, כמו דודו דותן ודודו טופז. בשיר 'חבריי הטובים', שכתבתי לפני שנה, אני מזכיר אותם בשמותיהם.

"גם יהודה ברקן הוא חבר טוב שלי, אנחנו נפגשים הרבה מאוד. למדנו יחד תורה כמה שנים. התחלתי ללמוד בגיל 40. אני אדם מאוד מאמין, ויודע בידיעה עמוקה שיש בורא לעולם. אני מדבר איתו הרבה פעמים ביום, מבקש, מתפלל שהכל יהיה בסדר. לאחרונה הוצאתי שיר בשם 'אין עוד מלבדו'".

מרוצה ממה שהוא נתן לך?

"כתבתי שיר בשם 'לגעת באור', שבו אני אומר: 'אלוהיי, תודה שנתת לי לגעת באור/ הייתי במקומות שמעטים זכו לראות/ הגשמתי חלומות שלרבים נותרו תקוות'. זו תהיה כפיות טובה אם אתלונן על מסלול חיי. היה לי מזל, חילקו לי קלפים טובים, ושיחקתי מאוד טוב.

מימין: דודו טופז, נתן דטנר, יהודה ברקן וטולדנו. "אחרי שהייתי באירוויזיון עם 'הורה', היו צריכים 30 שוטרים כדי להוציא אותי מהופעה ולהבריח אותי החוצה באמבולנס" // צילום: משה שי

"מגיל 16 ועד היום אני עוסק במה שאני הכי אוהב ומתפרנס מזה באופן מכובד. אני מודע לפריבילגיה העצומה שנפלה בחלקי, שאני עדיין פעיל, ועושה את זה בזכות ולא בחסד, בלי טובות. זו זכות ענקית, לא דבר פשוט ולא מובן מאליו. הרבה זמרים שהתחילו איתי או אפילו אחריי, נעלמו. עשיתי באמת קריירה מפוארת. לא רוצה להישמע שחצן מדי, וגם לא צנוע מדי". 

בחמשת העשורים שהוא פועל, הוציא טולדנו 35 אלבומים. שש פעמים נבחר לתואר "זמר השנה" ברדיו, זכה בפרס כינור דוד היוקרתי, קטף פעמיים את המקום השני בתחרות האירוויזיון (ב־82' עם "הורה" בביצועו וכעבור שנה עם "חי" של עפרה חזה, שאותו הלחין), שחרר עשרות להיטים שרבים מהם כבשו את פסגות המצעדים, והשתתף בעשרות פסטיבלי זמר.

"היום מתלהבים כשזמר ישראלי מופיע במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. אני הופעתי שם ב־1976 ערב־ערב במשך שבוע, מול 7,000 איש, עם 25 נגנים, עם רבקה זוהר ודודו טופז שהנחה. בסך הכל הופענו באמריקה ארבעה חודשים מול אולמות מלאים".

ומה תגיד למי שאומר שאתה "זמר עבר"?

"שיגידו מה שהם רוצים. מה זה 'זמר עבר'? זה לא נכון. סטיבי וונדר זה זמר עבר? הוא עדיין פעיל".

השאלה מתי היה הלהיט האחרון שלך או שלו.

"הוצאתי לפני שנה אלבום אוסף בשם 'הלהיטים שבלב', שכלל גרסאות מחודשות לשירים מוכרים שלי וארבעה שירים חדשים. הבעיה היא שבמדינה הקטנה הזאת, בפרובינציה, אתה נחשב על פי הדבר האחרון שעשית, וזה לא נכון לשפוט כך.

"צריך לבדוק מה עשיתי לאורך השנים, והיו 'פיקים' למעלה ולמטה. תודה לאל שהיו גם למטה, כי זה מה שגורם לך להתאמץ, להתעמק, לחפש ולעשות דברים יותר טובים.

"מה שחשוב לי זה שהקהל שלי מאוד מחבק ותומך. הרומן שלי איתו נמשך כבר עשרות שנים. תמיד היה פער עצום בין אהבת הקהל והפופולריות הציבורית שלי לבין היחס מהמדיה. לאנשים יש זיכרון קצר, והם ניזונים ממה שהמדיה דוחפת. אז אם היא מטפחת אותך - אתה בעניינים. עשיתי אלבומים מצוינים, שלא זכו לתגובה הולמת והתפספסו. יש אמנים אחרים שהם פרות קדושות, ומה שהם לא יעשו, ישתחוו אליהם".

הרגשת מקופח?

"היינו חתומים בהד ארצי - אני, שלמה ארצי ועפרה חזה. שלמה היה עושה אלבום ב־250 אלף שקלים, ולעפרה ולי נתנו לעשות אלבום בעשירית הסכום, בלי פרופורציה להצלחות של עפרה ושלי בארץ ובחו"ל. למה? כי זו היתה המדיניות של הד ארצי.

"זה כמו לבנות מרצדס או פיאט, בסוף שניהם נוסעים. גם עפרה וגם אני יכולנו לעשות תקליטים הרבה יותר מפוארים אם היו נותנים לנו, אבל גם באמצעים הדלים שקיבלתי עשיתי עשרה אלבומים. ומדובר בשנות השמונים, אחרי שהייתי באירוויזיון עם 'הורה', כשהיו צריכים 30 שוטרים כדי להוציא אותי מהופעה ולהבריח אותי החוצה באמבולנס".

אולי לא היית מספיק "סקס, סמים ורוקנרול"?

"זה לא שלא היו לי שערוריות וסקנדלים. הגירושים שלי סוקרו בצורה מאוד חטטנית. אבל הייתי 'ילד טוב ירושלים', ילד של השומר הצעיר. לא הייתי במקומות הפרועים האלה".

מה עשתה לך ההצלחה?

"היו תקופות שהייתי שחצן, חשבתי שאני יכול להיות ראש ממשלה ואיבדתי את הראש. הרגשתי ווינר, התחלתי להאמין בכוח שלי. סדר העדיפויות לא היה נחרץ, כל האופציות נראו פתוחות. איבדתי פרופורציות. עלו לי רעיונות מוזרים, על גבול הפנטזיה.

"ניסו לפתות אותי לכיוונים שונים. למשל, לרוץ לפוליטיקה, להיכנס לכנסת. יותר ממפלגה אחת הציעה לי את זה. חשבתי על זה, ובסוף כמובן שדחיתי.

"מאז קיבלתי כמה סטירות בחיים שאני מודה עליהן, כמו הגירושים, כמו אלבומים שלא הצליחו. עשיתי תהליך מאוד איטי ומאוד עקבי בתיקון מידות. כשאני עושה חשבון נפש עמוק, אם הייתי צריך לעבור הכל מחדש, לא הייתי משנה כלום".

אתה מרגיש שלא קיבלת את הכבוד שמגיע לך?

"אני מאוד ממסדי, והייתי שמח לקבל את ההכרה מהממסד. הקריירה שעשיתי יכולה לזכות אותי בכל מיני פרסים שטרם קיבלתי, ואשמח שיפתיעו אותי. אבל אני לא מחפש מדליות. אני לא פוליטיקאי, לא מלקק, לא דוחף את עצמי ולא מרים טלפונים. פעמיים המליצו עלי לפרס אקו"ם למפעל חיים, ולא קיבלתי. כנראה שיש סדר לפי ותק. אני גם נראה צעיר מגילי".

איך זה?

"זה גנים מרוקאיים. לא עשיתי שום מתיחות פנים".

והשיער?

"להמון אנשים יש תוספות שיער, כולל זמרים מוכרים. אז מה? שטויות, זה לא מפריע לי ולא קובע לי כלום. מספרים בדיחות על הרבה אנשים, אין בעיה".

אם היית זוכה באירוויזיון עם "הורה", חייך היו נראים אחרת?

"ממש לא. מקום שני זה כמו מקום ראשון. הפואנטה היתה לשיר מול מיליארד צופים שהקול של ההורָה, כלומר ישראל, לא נדם. זה כל כך גדול והיסטורי, יותר חשוב מלזכות. מכרתי באירופה חצי מיליון עותקים של 'הורה' ועוד חצי מיליון של 'חי', ומשני השירים קניתי במזומן את הפנטהאוז ההוא בתל אביב. הופעתי במשך שנה בכל הערים הגדולות באירופה, והיו מבקשים ממני חתימות ברחוב. בארץ היו לי הופעות לשלוש־ארבע שנים קדימה".

איך נולד "הורה"?

"(צוחק) יש כמה שטוענים לכתר. שמרית אור טוענת שהיא הביאה לשלמה צח את המילה 'הורה'. אני זוכר שהיה לי לחן עם המילה 'הורה', ויורם טהרלב כתב את המילים. התפיסה שלי בהלחנה לאירוויזיון היתה ממוקדת מטרה - לזכות. לשכנע בשלוש דקות שאתה הכי טוב, לא להיות יפה נפש ולהגיד 'שרתי שיר יפה'. 

"אגב, בכל הפסטיבלים שבהם השתתפתי או שהלחנתי לאחרים, השירים שלי זכו באחד משלושת המקומות הראשונים. באירוויזיונים כיוונתי למשהו מאוד ישראלי, מקומי, אותנטי, שבו האירופאים לא יכולים להתחרות בנו".

הפוך מהמגמה בשנים האחרונות, לשלוח לאירוויזיון שירים שנשמעים חו"ל.

"לדעתי, זה טמטום גמור. טעות פטאלית. למה לחקות את האירופאים, שהמציאו את הפופ והרוק? צריך לבוא עם משהו ישראלי, שנשמע להם אקזוטי, מוזיקת עולם, שמצמרר אותם, כמו הפרויקט של עידן רייכל. 'אבניבי' נשמע להם כמו משהו שבטי מיוחד. 'הללויה', 'הורה', 'חי', 'כאן נולדתי', 'אמן' היו כולם שירים שעובדים על הישראליות האותנטית".

•   •   •

מהמקום השני באירוויזיון הגיע טולדנו לפני שש שנים לתוכנית הריאליטי "היכל התהילה" בערוץ 24, שהוקדשה לזמרים ותיקים.

"הלכתי לשם כדי להראות לאנשים, שעם השנים התנתקו, שאני עדיין שר. במקצוע שלי אני לא יכול להתחבא, חייב להיות חשוף, איפה שיש זרקור. פעם היית מופיע בשישי בערב בערוץ 1, היחיד שהיה בטלוויזיה, וכל המדינה ראתה אותך. היום אני מופיע בארבעה ערוצים שונים ושואלים אותי לאיפה נעלמתי. האימפקט של התקשורת התפזר.

"לכן אני מאוד פעיל ברשתות החברתיות. יש לי 250 קטעים בערוץ היוטיוב שלי, שני דפי פייסבוק עם אלפי חברים, ואתר משלי שמרכז את כל החומר".

אתה מרוצה מהמקום שלך כיום?

"אני נמצא במקום הכי טוב שאני יכול להיות. מופיע, יוצר, כותב ומרגש קהל, שעד היום יוצא מכליו בהופעות ולא רוצה ללכת הביתה. אף פעם לא הייתי כל כך טוב על הבמה כמו היום. ותאמין לי, יש לי הקלטות שלי מלפני עשרות שנים, אני יודע איך קיבלו אותי אז. אין קשר בין האיכויות של אמן לבין הפופולריות שלו. זה כמו הקשר בין משפט לצדק. עם השנים גם חיפשתי כיוונים אמנותיים חדשים, אבל לא טרנדים ולא להתאים את עצמי לזרמים אופנתיים, שבאו והלכו. האלבומים שלי לא דומים זה לזה".

בשנים האחרונות, כשאתה מוציא אלבום חדש, זה לא נחשב ל"אירוע".

"אי אפשר לשפוט את כל מה שעשיתי לעומת מה שקורה היום. היום השוק שונה לגמרי, השיטות שונות, עובדים אחרת. אבל מעטים, על עשר אצבעות, עשו את הקריירה שעשיתי. אם קיבלתי הכרה מהממסד או לא, זה לא תלוי בי, אלא בהמון גורמים אחרים. פעם הופעתי בפריים טיים של ערוץ 2 אצל דודו טופז. ישבתי עם גיטרה, הזכרתי לקהל המון שירים שלי, ופתאום גודל היצירה שלי ניכר. למחרת פגשתי את שמעון פרס באירוע, והוא אמר לי: 'אתמול עשו איתך צדק'".

אולי חסרים לך יחסי ציבור?

"אני זאב בודד, כמעט אין לי יחסי ציבור. כשאני מוציא שיר חדש הוא נשלח לרדיו, וזהו. יודעים מי אני, אז או שישמיעו או שלא. להרים טלפונים ולבקש השמעות? חס וחלילה. אבל כן ערכתי בעצמי דיסק במיוחד לרדיו, עם שירים איכותיים, לאו דווקא הלהיטים, כדי שהעורכים הצעירים יבינו את גודל היצירה, כי לא מודעים".

"אחרי שאבא שלי נפטר, אמא שלי עברה לקנדה". אבי טולדנו // צילום: אריק סולטן

אילו תגובות קיבלת?

"מעורבות. חלק מהשירים הושמעו כמה פעמים. לא התייחסו אליו כאל דיסק חדש, כי זה חומר שכבר יצא בעבר. אני חולם שתשב ועדה רצינית שתבחן את היצירה שלי מתחילתה ועד היום, בלי תוויות, בלי דעות קדומות ובלי קלישאות. אני חושב שהיא מאוד תתרשם. יש לי יצירה ענקית שחלק גדול מהציבור לא נחשף אליה, וחבל. אולי אחרי מותי יגלו מחדש יצירות שלי שלא זכו להכרה, כמו ואן גוך".

ברדיו מתרשמים מהיצירה שלך?

"לפי אקו"ם, יש לי בין 2,000 ל־3,000 השמעות ברדיו בשנה, בכל התחנות, כולל גלגלצ, שמדי פעם משמיעים אותי. אני מאוד אוהב את הכיוון החדש של רשת ג' מאז שקם התאגיד. בעיניי הוא הרבה יותר טוב, הרבה יותר שירים עבריים, ביטוי להרבה יותר זמרים ומגוון שלא השמיעו בעבר. אני אוהב את הערבוביה של הכל, שאין חלוקה למסלסלים ולכאלה שלא מסלסלים".

בתור יוצא מרוקו דווקא יכולת לעלות על הגל של המוזיקה המזרחית.

"לא, כי אני זמר ישראלי פר־אקסלנס, ואני מתנגד לגטאות מוזיקליים לפי עדות. אני גם לא מחפש את האליטה, את אניני הטעם והקליקות. השאיפה הבסיסית שלי נשארה לפנות לכל עם ישראל, ויש לי הרבה מאוד קהל. אתה מכיר זמר שכולם במדינה אוהבים? ואל תגיד לי אריק איינשטיין, כי זה לא נכון, יש גם המון אנשים שלא אוהבים אותו. ומי שאוהב את עופר לוי אוהב את עידן רייכל? לא בהכרח".

מה אתה אוהב לשמוע?

"מוזיקה מזרחית אף פעם לא היתה הכיוון שלי. זמרים צעירים כמו סטטיק ובן־אל תבורי אני שומע דרך הילדים שלי ודרך הרדיו. זה נחמד. הגשתי השבוע ברשת ג' תוכנית עם שירים שאני אוהב, והשמעתי שם למשל את חנן בן ארי, שלדעתי הוא מאוד מוכשר".

מה חשבת על סערת שלמה גרוניך?

"זה מעציב אותי. אני כל כך אוהב אותו, הוא בעיניי איש יפה וישר. זה תמוה. 25 שנה שתקתְ ופתאום עכשיו נזכרת, כשהוא מקבל פרס? היו לך 15 שנה להתלונן, עד ההתיישנות, זה מספיק זמן. אי אפשר לחכות שבן אדם יגיע לקבל פרס ואז לבוא. לא מבין את הדבר הזה ולא חושב שזה נכון".

•   •   •

הוא אב לשישה וסב לחמישה. עם אשתו הראשונה ליאורה הביא לעולם את ערן (44), טל (41) ואורי (32). עם אשתו השנייה חגית (אחותו של עופר לוי) הביא לעולם את יונתן (17 וחצי), ליהיא (15) וליאור (8), שמבוגרת ביום אחד בלבד מהנכדה הכי גדולה שלו, אומה. אורי למד הפקה מוזיקלית בלוס אנג'לס ומפיק פרסומות לטלוויזיה. טל ניסתה כוחה כזמרת והפכה למגישת טלוויזיה ושחקנית. ליהיא התחילה השנה ללמוד בתיכון תלמה ילין.

אשתו השנייה חגית, שהיתה גם האמרגנית של אחיה עופר לוי, גרה עם ילדיהם במרחק שני רחובות מטולדנו. הם באים אליו לסופי שבוע.

"בית הספר של הבת הקטנה שלי, ליאור, נמצא ממש פה מאחורי הבית, ולפעמים היא באה אלי היישר משם. להיות אבא וסבא זה אותו הדבר בדיוק. היה לי רצף, הנכדים מהילדים הגדולים באו אחרי הילדים הקטנים שלי. אני מאוד משפחתי, מאוד אוהב שכל השבט מתכנס אצלי. אני מאוד גאה בהם, שואב מהם המון כוח, חושב שזה נתן לי יציבות ושמחת חיים".

הזמן שהוא מקדיש למשפחה הוא סוג של פיצוי על התנהלותו בעבר. "בשנים הראשונות של הקריירה לא ראיתי את הילדים. עד גיל 40 הייתי מופיע כמעט כל ערב. זה מוטרף לגמרי. אחר כך מגיעים למינון שיש גם זמן ליהנות וזמן למשפחה. היום אני מופיע שש־שבע פעמים בחודש, בכיף. 

"אני נותן את כל כולי, ושום הופעה לא משפיעה על האיכות של זאת שבאה אחריה. אני מופיע הרבה יותר טוב מבעבר, שר במשך שעתיים להיטים שכולם מכירים, והקהל מקבל מופע שהוא הרבה מעבר לציפיות שלו. זה מסע בזמן. נוסטלגיה היא בעיניי מילה נפלאה".

ב־8 באוקטובר, חול המועד סוכות, יופיע טולדנו במיטב שיריו עם התזמורת הסימפונית אשדוד, בהיכל התרבות בעיר, ויארח את בתו ליאור. "זה מופע עם 50 נגני תזמורת פלוס הנגנים שלי, בניצוחו של אלדד שרים. לא משהו שנותנים לזמר מזרחי מתחיל, ולא משנה כמה הוא מושמע ברדיו".

לאורך כל הראיון הוא מקפיד להדגיש את הישראליות שלו. "הרי יכולתי בקלות לחיות בחו"ל, לעשות קריירה אדירה בצרפת. גרתי שם פעמיים למשך שנתיים, בפעם הראשונה בתחילת הסבנטיז. הופעתי, הקלטתי. ב־1973 ייצגתי את צרפת בפסטיבל טוקיו, שם פגשתי את סמי דיוויס ג'וניור ואת חמישיית ג'קסון, כולל מייקל. חזרתי לארץ ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, ובמשך שמונה חודשים הייתי כאן, הופעתי בפני חיילים בחזית והמשכתי לשלם שכר דירה בצרפת. את הרהיטים שלי מכרתי למייק בראנט. הובלנו אותם יחד ברכב, כי הוא רצה אותם באותו יום".

•   •   •

הוא נולד ב־4 באפריל 1948 בשם אלבר בעיר מקנס שבמרוקו, למשפחה בורגנית מסורתית. בנם הרביעי מבין חמישה של מיירה ומאיר. "אבא שלי ניגן בבנג'ו. אמא שלי היתה מלכת המסיבות. הכינוי שלה בעיר היה 'מירה היפה'. הם הכירו במסיבה כשהוא ניגן והיא שרה, ומשם הלכו יחד הביתה".

את הכישרון ירש מסבתו מצד אמו, אסתר. כילד צפה בהופעה של הכוכב הצרפתי ג'וני האלידיי, וכבר בכיתה א' ידע שיהיה זמר. בגיל 7 שר בתיאטרון ילדים, ובגיל 12 הופיע בטלוויזיה המרוקאית. "כנער הופעתי במועדונים עם חבר שניגן בגיטרה. קראו לנו 'המתקוממים'. שרנו אלביס, האחים אברלי, הביטלס, מוזיקה שהגיעה מהחיילים האמריקנים בבסיסים במרוקו. מצד שני, הושפעתי מהשאנסיונרים הצרפתים הגדולים".

בילדותו עקרה משפחתו לרבאט, וכעבור שנה לקזבלנקה. "מגיל צעיר שמעתי בבית שאנחנו במרוקו באופן זמני, ושיום אחד נעלה לארץ. ידענו מהעיתונות הצרפתית מה קורה בישראל, והיינו מחוברים מאוד רגשית. שמחנו בכל פעם שצה"ל ניצח את מסתנני הפדאיון. אבל אבא שלי היה דמות מרכזית בקהילה ולכן נשארנו שם, כשקזבלנקה הולכת ומתרוקנת מיהודים".

בגיל 15 הצטרף לתנועת השומר הצעיר, שהיתה בלתי חוקית במרוקו. "שמרנו על כללי זהירות נוקשים שלא יתפסו אותנו, כי הערבים שרפו קן של התנועה, והמשטרה הכניסה אנשים לכלא. אבל בגיל הזה אתה לא פוחד מכלום. הכינוי שלי בתנועה היה רישאר, על שם ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה. בשיא הפעילות יצאנו ליער, הנפנו את דגל ישראל ושרנו את 'התקווה'.

"בשנת 1964 פעילה של התנועה ניסתה לשכנע את אבא שלי שיחתום לי על מסמכי עלייה לארץ, והוא גירש אותה מהבית. אני הכנתי במכונת הכתיבה שלו אישורי עלייה, וביקשתי ממנו שיחתום. בכל פעם הוא היה קורע לי אותם. אז התאמנתי בזיוף החתימה שלו, חתמתי במקומו והבאתי את המסמך לקן של התנועה. 

"הכנתי מזוודה קטנה וגיטרה, וביום שישי בערב חיכיתי שיבואו לקחת אותי, עם עוד חבר. היו לי פחדים ולבטים. הייתי רק בן 15, וכבר עמדתי לברוח מהבית לבד לארץ אחרת. חיכינו שעות, ובסוף עלינו לאוטו קטן של הסוכנות היהודית, נסענו לשדה תעופה ועלינו למטוס לצרפת עם עוד 300 עולים, בדרכון קולקטיבי. עד היום יש לי רק דרכון ישראלי, ואני גאה בזה".

רק למחרת התבשרה אמו המודאגת על מעללי בנה. "היא הלכה לעשות סקנדל בנציגות של הסוכנות. אמרו לה שיכולים להחזיר אותי, אבל שאיעצר במשטרת הגבולות כי אין לי דרכון, כך שעדיף שאגיע לישראל ולא לכלא. כשהייתי בהכשרה בצרפת, לקראת העלייה ארצה, שלחו אלי את אחי הבכור להחזיר אותי. הייתי קרוע מגעגועים, אבל אחרי יומיים איתו בפריז, כשהלכנו לשגרירות, ראיתי את דגל ישראל והודעתי לו שאני נשאר. כמו בסצנה מסרט, אחי עלה למטרו בדרך חזרה למרוקו, ואני נשארתי לבד בחושך, הלכתי לישון על הרצפה בדירה קטנה עד למחרת".

•   •   •

לארץ הגיע בינואר 1965, באונייה "מולדת" שהפליגה ממרסיי לחיפה. הוא השתבץ עם בני הגרעין שלו בקיבוץ רוחמה בנגב כילד חוץ.

"חשבתי שאני בא לשממה, ומצאתי קיבוץ מטופח עם מדשאות וחדר אוכל חדש. הוריי עלו כעבור חמש שנים, אבל אחרי שאבא שלי נפטר, אמא שלי עברה לקנדה, לגור עם שניים מהאחים שלי שגרו שם. כיום יש לי אח ואחות במונטריאול ועוד אחות בחיפה. מכל המשפחה אני הזמר היחיד".

טולדנו שירת בלהקת גייסות השריון. הוא שר כסולן בקלאסיקות דוגמת "אחי הצעיר יהודה", "מי שחלם" ו"שריונים 69". לא רבים יודעים שאת שירותו החל כחייל קרבי. "התגייסתי ב־1966 עם פרופיל 97, עשיתי טירונות שריון בחצור, גדוד 52, חטיבה 14. ייעדו אותי לקורס מפקדי טנקים.

"בגלל ששאול ביבר, מי שנחשב לאבי הלהקות הצבאיות, כבר הכיר אותי מהלהיט 'זוהי יפו', ששרתי לפני שהתגייסתי, קיבלתי צו סיפוח ללהקת השריון. ניסיתי להתווכח, כי רציתי להיות קרבי וחשתי שעושים לי עוול, אבל בסוף הלכתי ללהקה, עם דמעות בעיניים. היום אני שר את שירי להקת השריון בימי זיכרון וגאה להיות חלק מההיסטוריה. זו זכות גדולה לחיות פה".

עלית לארץ עם אידיאל ציוני. מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום את המדינה?

"מה, שנתחיל לדבר על דברים עצובים? נולדתי חודש לפני קום המדינה והיתה לי זכות אדירה להשתתף בחלום הציוני. ההרגשה שלי היא שפספסנו משהו בדרך, אבל נראה שאי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים, וזה כנראה המחיר של להיות ככל העמים.

"באופן אישי היו לי ציפיות שנהיה אור לגויים. אני לא יודע אם הצלחנו, אבל יש את חצי הכוס המלאה. אני מאוד גאה להיות ישראלי".

ב־1987, באחד משיאי הקריירה שלו, השתתף בגרסה הישראלית המקורית של המחזמר "עלובי החיים", בתפקיד עורך הדין מריוס. "היו לנו 27 הצגות בחודש, לא היה לי זמן לשום דבר אחר, וקיבלתי רק 4,000 שקלים בחודש. 'סבסדתי' את הקאמרי, בגלל האהבה שלי לתיאטרון והאחווה שהיתה מאחורי הקלעים".

בימים אלה רצה בתיאטרון הבימה הפקה חדשה של "עלובי החיים", בכיכובם של אמיר דדון, מירי מסיקה, הראל סקעת ורוני דלומי.

"עם כל הכבוד להפקה הנוכחית, שהיא נחמדה, ולהראל סקעת, שעושה את התפקיד שלי חמוד מאוד, ההפקה שלנו היתה הכי טובה, מפוארת, קסומה, עם אנרגיה מטורפת. הקהל קיבל צונאמי מהכוח של הביצוע. מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, הקטלן הלאומי, היה גרופי שלנו. המפיק העולמי של המחזמר אמר שאנחנו אחת ההפקות הכי טובות בעולם. נסעתי לניו יורק עם דודו פישר, ששיחק את ז'אן ולז'אן, ראינו את ההפקה בברודוויי, ואמרנו לעצמנו שאנחנו יותר טובים מהם פי מיליון".

יש לך מחשבות על פרישה?

"כשהייתי בן 30, חשבתי שאני כבר זקן וצריך לפרוש. היום אני בן 70 ומחפש את האלבום הבא. אם הייתי עושה קריירה בחו"ל, כבר הייתי בפנסיה, למרות שפנסיה לא מתאימה לי. אני חושב שאדם צריך לעבוד כל עוד הוא יכול, עד סוף ימיו.

"המודל שלי הוא שארל אזנבור, ראיינתי אותו לפני שנתיים כשבא להופיע בארץ. בגיל 93 הוא עדיין מלא תשוקה. אני מקווה שהנשימה האחרונה שלי תהיה על הבמה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו