השיר שהפך לתפילה

השיר "לו יהי" הגיח לאוויר העולם בימים של מועקה גדולה. אמו הורתו, המשוררת נעמי שמר, יילדה אותו בייסורים רבים בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הוא נוצר כשש שנים וחצי אחרי "ירושלים של זהב" המיתולוגי והאופטימי שכמעט הדיח את "התקווה" ממעמדו כהמנון, וזוהה עם מלחמה שהסתיימה אחרת לחלוטין. 

"לו יהי" - שהשורות הבאות מבקשות לשרטט את הביוגרפיה שלו - היה מבחינות רבות היפוכו של "ירושלים של זהב". גם הוא הפך לקנון. אבל בעוד "ירושלים של זהב" הושר בלב מלא גיל והודיה על ניצחון כמעט בלתי ייאמן, "לו יהי" תיעד תחושות של רעד, בלבול ושבר. הוא נכתב בימים שבהם הזהיר שר הביטחון דיין מ"חורבן הבית השלישי", ורשימת חללי המלחמה הלכה והתארכה. 

ההיסטוריון מוטי זעירא, ראש מדרשת אורנים ותושב קיבוץ גבעת חיים איחוד, שפרסם זה עתה בספר חדש את סיפור חייה של שמר ("על הדבש ועל העוקץ"; הוצאת כתר) התרשם ש"לו יהי" השתלב בשינוי תרבותי כולל שהביאה עימה מלחמת יום הכיפורים, "במסע מן האיפוק והחספוס הרגשי של הצבר המיתולוגי - זה המסתיר את רגשותיו ובולם את דמעותיו - אל ה'ים של דמעות' חסר הגבולות של העידן הנוכחי". גם "לו יהי", סבור זעירא, תרם בהמייתו החרישית ובמילות הנחמה שלו לשינוי הזה, ואפשר לו להתרחש. 

ללי שמר ואריאל הורוביץ, בתה ובנה של נעמי שמר, נוטים להסכים עם ההבחנה של זעירא: "השיר הזה", אומר הורוביץ, "העניק לאנשים את האפשרות והלגיטימציה לבכי". "אצלנו במשפחה", מספרת ללי שמר, "בוכים מאוד בקלות, ובמלחמת יום הכיפורים קרה משהו כל כך מטלטל, שהשיר הזה סייע לציבור, שעדיין היה חסום רגשית, לנקז את רגשותיו למשהו מזוקק ומוגדר ולהביע בפומבי את הצער והכאב והתקווה".

אחד ממעמדי הבכי הללו התרחש שבועות אחדים לפני שארנון לפיד פרסם ב"איגרת" (שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים) את רשימתו מעוררת המחלוקת - "הזמנה לבכי" (לפיד, כמו זעירא, הוא בן קיבוץ גבעת חיים איחוד). רכזת התרבות של הקיבוץ, שאיבד בקרבות שמונה מבניו, הזמינה את נעמי שמר להופיע עם שיריה בפני החברים. 

שמר נענתה מייד. היא הגיעה לגבעת חיים בערב חנוכה תשל"ד, חודש וחצי בלבד לאחר תום הקרבות, והתיישבה ליד הפסנתר במרכז חדר האוכל, כשכל החברים במעגל סביבה. בלי לומר דבר, היא פתחה ב"אנחנו שנינו מאותו הכפר", המשיכה ל"עקדת יצחק" ואז שרה את "לו יהי". "לפתע", מתאר זעירא בספרו, "מתוך הקהל הקשוח בקע קול בכי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, ונעמי אף היא בכתה ושרה. היתה זו הפעם הפומבית הראשונה והיחידה שהחברים הרשו לעצמם להרגיש ולו לרגע את הכאב הנורא שכסס בלב".

 "זו מלחמה יהודית"

בארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית שמור כתב היד המקורי (כולל המחיקות והתיקונים) של "לו יהי". תמר זיגמן, מנהלת הארכיון של שמר בספרייה הלאומית, היא שמיינה וסידרה את החומרים הרבים שמשפחת שמר הפקידה בבית הספרים הלאומי. 

זיגמן מצאה לצד הטיוטות גם דף מודפס ששמר עצמה ניסחה. היא מתארת שם בגוף ראשון כיצד נולדו מילות השיר ולחנו. פרטים חסרים בתצרף השלמנו מפרסומים שונים לאורך השנים, ובעיקר מהשיחה שערכנו עם ללי שמר, במסגרת כתבה זו. 

"'לו יהי' היה שיר מוזמן, כמו רוב שיריה של אמא", מגלה ללי שמר, "אבל הוא לא היה בא לאוויר העולם ולא היה הופך לבעל ערך, ללא ההבנה הפנימית והחשיבה שקיננה בה עוד קודם לכן, והתנקזה לתוך השיר המוזמן". 

המזמין, או ליתר דיוק המזמינה, היתה הזמרת חוה אלברשטיין. השתיים שוחחו ביניהן על השיר העתידי. "היה דו־שיח על התכנים והלחן", מספרת ללי. אחר כך, בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, ישבה שמר וכתבה את חמשת בתי השיר; טקסט מקורי לחלוטין ללחנו של פול מקרטני מלהקת הביטלס ל"Let It Be" המפורסם. שמר כותבת שתכננה להכין גרסה עברית ל"Let It Be" עוד קודם המלחמה, ואף שוחחה על כך עם אלברשטיין: "שתינו שכחנו מזה. בימים שבין כיפור לסוכות התקשרה אלי חוה והזכירה לי את השיחה ההיא. היא אמרה שזה דחוף. 'יש לי הופעה לנשות טייסים. בואי נעשה את זה'. חוה באה אלי הביתה ולגרסה העברית שהכנתי לה כבר לא היה שום קשר למקור. היו בה הדאגות והחרדות של המלחמה שפרצה יום־יומיים קודם".

השתיים ישבו ליד הפסנתר בבית ברחוב אופנהיימר בתל אביב, ושרו יחד את השיר החדש ששמר כתבה במנגינת מקרטני, אלא שכפי שמתארת שמר, "בעודנו שרות ליד הפסנתר את השיר החדש, הגיע הביתה בעלי, מרדכי הורוביץ, שהתפנה לרגע משירות המילואים שלו. הוא שמע אותנו ואמר: 'אני לא אתן לך לבזבז את השיר הזה על מנגינה של זרים; זוהי מלחמה יהודית ותעשי לה מנגינה יהודית'".

הדברים נפלו על אוזניים קשובות. אחרי שעה קלה קיבלה שמר טלפון מאהרונה דיין, שביקשה ממנה להופיע במופע אמנים שהטלוויזיה ארגנה באותו ערב. זעירא מספר שהמטרה היתה "להצהיל את רוחו השפופה של העם". רם עברון היה המנחה. בזה אחר זה "הוקפצו" גם המנצח זיקו גרציאני, השחקניות חנה רובינא, חנה מרון וגילה אלמגור ואורחים נוספים. 

 

חרדות ממלחמה שזה עתה פרצה. כתב היד של "לו יהי" // צילום: באדיבות הספרייה הלאומית

 

באותו ערב, במונית, בדרך לאולפן, שמרוחק עשר דקות נסיעה מביתה בתל אביב, החליפה שמר את מנגינת "לו יהי" וכתבה לו לחן חדש. "יצא", רשמה שמר, "שהשיר של הביטלס היה בבחינת מקפצה או פיגום לשיר חדש לגמרי".

חנה רובינא פתחה את השידור בקריאה דרמטית מתהילים פ"ג: "אלוקים אל־דמי־לך, אל־תחרש ואל־תשקוט אל, כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש". לקראת סוף המופע שרה שמר את חמשת הבתים של "לו יהי", בלחנו החדש - הטיוטה - כך תכנה שמר לימים את הביצוע הראשוני הזה, למרות שאחר כך שונה הלחן אך במעט.

בימים הבאים נענתה שמר לבקשת להקת הגשש החיוור לשיר את "לו יהי" לפני החיילים בסיני וברמת הגולן, על פי עיבוד שהכין זיקו גרציאני. הם ביקשו שתשיר איתם. תחילה סירבה ואחר כך נעתרה. שמר שרה את הבית הראשון, ואחריה שר כל אחד מהשלישייה של הגשש בית משלו.

מחשבות על הפרטיזנים

מהביצוע של הגשש ומרוב הביצועים הרבים של "לו יהי" שבאו לאחריו - הבית השני נעדר. רק אלברשטיין המשיכה לשיר גם אותו. ללי שמר: "אמא הרגישה שמילות הבית הזה הן קצת יותר מדי; שהמילים הקשות שלו מפירות את האיזון המאוד עדין ומדויק שבשיר, בין עצב לבין תקווה". 

בבית שנגנז שמר ביקשה: "אם המבשר עומד בפתח / תן מילה טובה בפיו / כל שנבקש לו יהי / אם נפשך למות שואלת / מפריחה ומאסיף / כל שנבקש לו יהי".

"היה בשיר את האיזון בין הענן השחור, מול המפרש הלבן; היה בו את אור נרות החג שאמנם דולקים, אבל באופן חלוש ורועד", מסבירה ללי שמר, "אני חושבת שאמא פשוט ריחמה על קהל השומעים. המבשר המקראי יכול להביא גם בשורה טובה, אבל המבשר בתקופתנו הוא רק מסוג אחד, ונושא עימו בשורות איוב. היא הרגישה שזה כבד מדי".

אליהו הכהן, חתן פרס ישראל וידען עצום ובר־סמכא בנושא הזמר העברי, שהכיר את שמר, משער ש"נעמי, בת קבוצת כנרת, החליטה להשמיט את הבית השני, גם בהשפעת מילותיה של רחל המשוררת, שאותה העריצה ושלצידה נטמנה בבית העלמין בכנרת. בשיר של רחל - 'בלילה בא המבשר'", מסביר הכהן, "המבשר מגיע בלילה כדי להודיע לה שלא תוכל להשאר בדגניה בגלל מחלתה הקשה. כאן, בשיר של נעמי, המבשר עלול להגיע בגלל הרוגים ופצועים, ונעמי מחליטה לוותר על זה. אפשר להבין אותה". 

הכהן מגדיר את "לו יהי" כ"שיר תפילה בימי פורענות". הוא מזכיר לו "חלק מהשירים והיצירות ב'ספר הדמעות' של ברנפלד, שכרך יחדיו בראשית המאה ה־20 את כל השירים שנכתבו בימי הפורענות שנתרגשו על עם ישראל. 'לו יהי' הוא מעין תפילה", מציין הכהן ומוצא לו מקבילות בשירי תפילה אחרים: "במלחמת העצמאות חיים גורי התפלל את 'הבא ברכה לנערים'. כשהכריזו על המנדט הבריטי, קדיש יהודה סילמן כתב את 'אם יעזור לנו אלוקינו' שפזמונו היה: 'הלוואי, הלוואי, הלוואי ויהיה כן'. 'לו יהי' מקביל גם ל'יהי רצון' מסידור התפילה, שמלא במשאלות לב. 'לו יהי', כמו ב'שיר הפרטיזנים', יוצא מתוך העננה: 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה', אבל פורש מפרש לבן באופק של תקווה, ממש כפי שב'שיר הפרטיזנים', 'אור היום' מסתיר תחילה את 'שמי העננה', ואחר כך: 'עמוד השחר על יומינו אור יהל'.

"בזכות שמר ושיר התפילה הזה שלה", מסכם הכהן, "מטבע הלשון 'לו יהי' הפך למותג והשתרש. כשאדם מברך את רעהו בברכה, הוא נענה לא פעם ב'לו יהי'".

מאז נכתב והולחן, זכה השיר "לו יהי" למאות ביצועים של זמרים וזמרות, מקהלות וחבורות זמר. הידועים שבהם, מעבר לאלה של אלברשטיין, הגשש החיוור ושמר עצמה, היו אלה של שולי נתן - שאף היא מגדירה את השיר כ"תפילה ארץ־ישראלית", שרית חדד, אברהם טל ודוד ד'אור. הוא הושר ונוגן במאות רבות של מעמדי זיכרון לחללי צה"ל, ממלכתיים ופרטיים, וזכה לביצוע חריג של קרן פלס, ששרה אותו במנגינת "Let It Be" בחגיגת יום הולדתו ה־90 של שמעון פרס.

משמעות כפולה ומכופלת

תמר זיגמן, מנהלת ארכיון שמר בספרייה הלאומית, שכותבת עתה דוקטורט על שמר ושיריה, מתייחסת למה שהיא מכנה "ההדהוד היהודי־ישראלי" ברבים משיריה, "גם בטקסט וגם במוזיקה". ההדהוד הזה הוא שהפך את שיריה של שמר בכלל ואת "לו יהי" בפרט לכה קליטים. "היתה לה נפש יהודייה מאוד חמה", מציינת זיגמן, "והיא ניחנה בכישרון - לעיתים במודע ולעיתים שלא במודע - לגעת במקומות עמוקים בחיינו, בדרך הכי ישראלית, עם המקורות הכי יהודיים, ובצורה הכי קליטה ומונגשת. זה קרה בגדול ב'לו יהי'".

ואכן, דומה כי שני האלמנטים הכי יהודיים ששמר גייסה לטובת "לו יהי" הם השופר - שבו תוקעים בראש השנה וביום הכיפורים, ושבו השתמשו בימי קדם גם בתקופת מלחמה - והביטוי "קול ענות", שלקוח מדברי משה ליהושע בספר שמות, רגע לפני שמשה שובר בכעס את לוחות הברית על רקע חטא העגל. 

באחת משיחות פרשת השבוע שלו מצטט הרב בני לאו את פירושו של גדול פרשני התורה רש"י למילים "קול ענות": "קול חירופין וגידופין, המענין את נפש שומעיו כשנאמרין", כותב רש"י. לאו מסביר כי "מדובר בקולם של אלה המרפים את כל הכוח שמסביבם, קולם של אנשים העייפים מהכל, מסוכסכים בתוך עצמם, אוכלים אחד את השני אך מסובכים ולכודים אחד עם השני. מערבולת קשה של עם שמוצא עצמו נטול הנהגה, נטול מגמה ונטוש ללא כוחות. זהו 'קול ענות' המענה את הנפש". האם לכך רמזה גם שמר בשורה אחת של שירה? "מה קול ענות אני שומע?"

כך או אחרת - "לו יהי" חולל סערה רגשית עזה ונתן פורקן לרגשות של תוגה, עצב, זעם ותסכול. הוא תיעל, תרבותית, את מדורת השבט הישראלית, משיא של אופוריה ולעיתים שחצנות, לאחר מלחמת ששת הימים, להלוך רוח מהורהר, שקול ומאוזן יותר, לאחר מלחמת יום הכיפורים. 

בארכיון שמר בספרייה הלאומית ובספרו החדש של זעירא קובצו כמה מן המכתבים הרבים שקיבלה המשוררת בעקבות השיר. אחד מהם נכתב על ידי רב"ט אילן בכר. "הרבה עבר עלינו במלחמה הזאת", כתב בכר, "חברים שנפגעו וזעקו מכאב - ולא בכינו, חברים שנהרגו - ולא בכינו, חברים שעמדו לידך - ולפתע מפגיעה ישירה נמחקו - ולא בכינו, פני הורים ואחים שיקיריהם נפלו - ונשארנו קשוחי פנים... עד שערב אחד, על רקע שיחה עצובה, שמענו את שירך ונדמנו. הרגשנו כאילו מצאנו את התשובה למה שאנו מנסים לבטא: 'לו יהי'... וכך בלי בושה מצאנו עצמנו מוחים דמעה, עוד אחת ועוד אחת, ואחרי השיר דממה, שקט, ולהפתעתנו גם קצת הקלה".

משפחת סנש מחיפה כתבה לשמר שהשיר סייע לה ברגעי האי־ודאות הקשים על בנה שהוכרז כנעדר. שיאונה רביצקי סיפרה לשמר כיצד הפך השיר בבית הספר שבו היא מלמדת, לתפילה של ממש. ברכה ורדי, אלמנת מלחמה, כתבה לשמר שבנה היתום מזמר את השיר ש"כעת קיבל משמעות כפולה ומכופלת".

"לו יהי", השיר שהפך לתפילה לא רשמית, אולי ימצא יום אחד את מקומו - כפי שקרה עם פיוטים וטקסטים אחרים - בסידור התפילה היהודי. בינתיים, הוא עימנו, מדי ערב ומוצאי כיפור, כאחת התפילות "החילוניות" שמחברות בין הישראליות ליהדות. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו