כסטודנט לצילום בשנות ה-80 במכללת ויצו, מיכה קירשנר היה מבחינתי דמות של צלם להערצה. לאחר כעשור, בהיותי עובד המכללה בעצמי, התייעצה איתי חברת ההנהלה בזמנו אם כדאי לפנות למיכה, ולהציע לו שינהל את המחלקה לצילום במקום בעז טל ז"ל, כשזה סיים את תפקידו.
מיכה נעתר למשימה. מאז כ-20 שנה, היה בסגל האקדמי של המרכז האקדמי ויצו חיפה, קודם כראש המחלקה לצילום ולאחר שסיים את תפקידו, כמרצה בכיר במחלקה. מיכה הצלם היה לא רק דמות להערצה, אלא מענטש, חם ובעל חוש הומור שהיה מיוחד רק לו.
למרות מעמדו בעולם האמנות הישראלי ניתן היה לפנות אליו ולהתייעץ בו, ותמיד הוא מוכן לייעץ ולהסביר בדרכו החכמה.
לצערי לא יצא לי ללמד אצלו כסטודנט, אבל מדי פעם הייתי נכנס לשמוע ביקורות שלו על עבודות סטודנטים, ובשיחות מסדרון הייתי מתייעץ בו ומראה לו צילומים. כשפרצה לחיינו "פרשת הצוללות", מיכה נזכר בתמונה ששלחתי לתחרות "עדות מקומית", בה היה יו"ר חבר השופטים. הוא פנה אליי ואמר: "איך פספסנו. אם הפרשה הייתה נודעת קודם, התמונה שלך הייתה מתפרסמת". הוא ייעץ לי לקחת את הנושא ולהתמקד בו לאורך זמן לקראת התערוכה הבאה.
כשנודע לי על מחלתו לפני כחודש הייתי בהלם, קיווינו שבעזרת הרפואה המתקדמת והטיפולים נזכה להיות במחיצתו בשנת הלימודים האקדמית הקרובה. הבוקר התבשרנו בבשורה הקשה שמיכה נפטר, ואנחנו עדיין מנסים לעכל זאת.
מיכה ייפגש למעלה בשני מרצים שהיו לי בלימודיי: אריה לנצט ומורל דרפלר, צלם אומן וגם מרצה וראש מחלקה במכללת ויצו, שלימד אותי ונהרג בפיגוע התאבדות בנהריה, ובמקרה נקבר בתאריך הזה ממש בשנת 2001.