דנה קמה

השחקנית דנה אברהם־סמו משתעשעת לפעמים במחשבה להצליח בענק בחו"ל, אבל כל עוד זה תלוי בה, אין ממש סיכוי שזה יקרה. "העניין הוא שאני לא עושה בנושא הזה כלום", היא מסבירה לי בכנות מפתיעה. "מבחינתי, הכי מושלם היה אם הייתי יושבת בבית לראות 'בית הקלפים' או אחת מהסדרות שאני מכורה להן ופתאום היו מתקשרים אלי מההפקה ואומרים לי, 'אנחנו יודעים שאת אוהבת את הסדרה שלנו, אנחנו מצלמים עונה חדשה ויש לנו תפקיד עבורך'. מה לעשות שהדברים לא עובדים ככה במציאות".

אבל כמו באחד הקמפיינים של מפעל הפיס, היא כן קיבלה לאחרונה טלפון מהבמאי, התסריטאי והמחזאי שמוליק הספרי - יוצר הלהיט הטלוויזיוני "פולישוק" - שהזמין אותה לשוב לתפקיד המזכירה טובת הלב ויקי, והפעם בעיבוד הבימתי של הסדרה. 

סמו (39), שבדיוק חגגה אז ארבעה חודשים לנרי - הבן השלישי שלה ושל יובל סמו ("ארץ נהדרת"), לא היססה לרגע לחזור לדמות שהביאה אותה לפריים־טיים והפכה אותה לפנים מוכרות כמעט בכל בית בישראל. 

"הספרי שלח לכולנו הודעת טקסט עם השאלה אם אנחנו רוצים לעשות מחזה על 'פולישוק'. כתבתי לו שאני צריכה לחשוב על זה, כי בדיוק ילדתי, אבל היה ברור לי שהתשובה שלי ושל כל השאר תהיה כן", היא מספרת. "יובל עזר, וגם היתה מטפלת, אבל במהלך רוב תקופת החזרות הייתי מאוד עייפה. מצד שני, גיליתי שכשיש מוטיבציה למשהו, מוצאים את הכוחות הפיזיים והנפשיים". 

*   *   *

עלילת המחזה החדש (שעלה לאחרונה בבית ליסין) מתמקדת בהכנות של פולישוק (ששון גבאי) למסיבת עיתונאים שבה הוא אמור להשיק מהלך תיירותי שיזרים לישראל מיליוני מבקרים ודולרים. פולישוק מתבשר על ידי מזכיר הממשלה (גיא לואל) שראש הממשלה המכהן נכנס לניתוח, ושהוא נבחר לשמש מחליפו הזמני. 

סולי, מנהלת לשכתו (חנה אזולאי הספרי), ותקומה, דוברת הלשכה (שירי גנדי), מתנגדות למהלך וחוששות מתעלול פוליטי לנוכח העובדה שעל מחליפו הזמני של ראש הממשלה לחתום על עסקת ענק הכוללת מכירת נכס לאומי של העם היהודי. מרגע שפולישוק חותם על העסקה, הוא מגלה את גודל הטעות, וכאן מתחילה קומדיה של טעויות.

עם הקאסט של "פולישוק" בתיאטרון בית ליסין. "גיליתי שכשיש מוטיבציה למשהו, מוצאים את הכוחות הפיזיים והנפשיים" // צילום: כפיר בולוטין

אם תשאלו את סמו, כל קשר למציאות אינו מקרי בהחלט. "קוזו, מזכיר הממשלה, אומר בהצגה 'הכל אישי', והוא מנסה לתמצת במשפט הזה את העובדה שהרבה דברים בפוליטיקה מתנהלים על פי שיקולים אישיים", היא אומרת. "לפעמים אני חושבת על זה שאפילו מנהיגי מעצמות כמו ארה"ב, רוסיה וסין משחקים סוג של משחק, ושהפוליטיקה בארץ ובעולם מזכירה קצת תוכנית ריאליטי. 

"תסתכל על מירי רגב, למשל. היא הבינה שעל ידי רעש, מהומה, כותרות ושמלות פרובוקטיביות היא תצליח למשוך את תשומת לב התקשורת, הקהל והרשתות החברתיות, אז למה בעצם שהיא תפסיק עם זה?"

חלקת את התובנות האלה עם בעלך, כאשר הוא בנה את החיקוי המפורסם שלה? 

"לא, מה פתאום. כשיובל עובד על דמות חדשה, הוא נסגר באחד החדרים בבית ובונה שם את החיקוי. את התוצאה אני רואה כמו כולם על המסך". 

עד כמה הוא מעורב בקריירה שלך ואת בשלו? הוא התייעץ איתך לפני שהצטרף ל"ארץ נהדרת", למשל?

"לא. לא ממש. לא זוכרת התייעצות כזו. חוץ מזה, מה יש פה להתייעץ? ברור שאומרים כן. זאת היתה עליית מדרגה הגיונית עבורו כשחקן. יובל מאוד שונה ממני, יש לו הרבה יותר ביטחון ועמוד שדרה מקצועי, ואת עיקר ההתייעצות שלו הוא עושה עם הסוכן שלו. הוא פחות זקוק לחיזוקים חיצוניים. 

"אנחנו גם לא זוג קיטשי של זוגות נפש ורומנטיקה. אנחנו פשוט חיים את החיים, עבודה, ילדים ושאר עניינים. אין לנו את הקטע של 'אתה תאום הנפש שלי' ו'את משלימה אותי'. אנחנו נהנים מחיי שגרה, עומס וילדים".

אין ביניכם תחרות?

"למה שתהיה? יובל הוא גבר ואני אישה, אנחנו לא נלחמים על אותם התפקידים. יובל עשה ועושה עבודה מדהימה שהובילה אותו לאן שהובילה אותו, ואני עושה את שלי. בתעשיית המשחק יש כל כך הרבה גורמים להצלחה, והם לא תלויים רק ברמת החריצות, הנחישות והכישרון. יש סננים של בימאים ומלהקות וזכיינים, ויש גם את מידת הרצון של השחקן או השחקנית לפרוץ, לשלם מחיר או להקריב קורבנות. אולי לא כל אדם ברחוב מכיר אותי, אבל אני מאוד מרוצה מהעשייה ומההספקים שלי. הם בדיוק מתאימים לי ולחיי המשפחה שלנו".

נשמע כמעט מושלם מדי. 

"יש לנו קשיים בזוגיות כמו לכולם, וגם לנו יש תקופות של עליות ומורדות כמו לכל זוג, אבל הם אף פעם לא היו קשורים לעולם המשחק. אנחנו מאוד שלמים עם מה שאנחנו עושים ומאוד מפרגנים אחד לשני.

"הכי קל לזוגות לשבור את הכלים ולהגיד 'התפתחנו לכיוונים שונים, אנחנו כבר לא מתאימים', אבל החוכמה היא להכיל ולקבל ולצמוח ביחד, וזה מה שקורה אצלנו בבית. המסגרת המשפחתית מאוד חשובה לנו ונותנת לנו ביטחון, דווקא על רקע המקצוע המטורלל הזה שיש בו עליות ומורדות, הצלחות ומפלות".

שניכם קומיקאים, איך זה בא לידי ביטוי בבית?

"אני חושבת שאנחנו משתמשים בהומור קצת יותר מאשר הורים אחרים, אבל לא בצורה חריגה. לפעמים ההומור שלנו יכול להיות מוזר. בעונות הראשונות של יובל ב'ארץ נהדרת' היו לו כל מיני תפקידים עם קללות כמו 'אני אפתח לך ת'תחת', וקרה שהילד שמע אותו עושה חזרות והתחיל לצטט אותו, עוד לפני שהטקסטים האלה הגיעו למסך. זה גרם לכמה אנשים להרים גבות על מה שקורה בבית שלנו, אבל אנחנו באמת משפחה מאוד נורמלית", היא מחייכת. 

רן שלכם כבר בן 12, אביגיל בת 7, הם מגלים כישרון משחקי?

"רן שיחק קצת ב'אלישע' (סדרה לילדים; י"א) לצד אבא שלו, אבל זה לא משהו שאני מעודדת או מונעת. אני מאמינה שאם תהיה לילדים שלנו התשוקה לזה, הם ימצאו את הדרך שלהם לעשייה. לא הייתי רוצה להיות אמא שמונעת, ולחלופין אמא שדוחפת את הילדים להגשים את החלום שלה עצמה. זה צריך לבוא מהם".

לא רואים אתכם הרבה במדורי הרכילות.

"נכון, אנחנו גרים בגבעתיים ודי מנותקים מהברנז'ה. כשחברות לוקחות אותי לבילוי בתל אביב, אחרי שעה־שעה וחצי אני כבר מפנטזת על מקלחת, שמיכת פוך וספר".

הבעל יובל סמו. "אין תחרות" // צילום: קוקו

סמו נולדה לאבא סולי (מהנדס ברפא"ל) ולאמא חנה (אחות במקצועה) אברהם, ילדה שנייה מתוך ארבעה. את ילדותה, בקריית ים ובהמשך במושב יובלים שבגליל התחתון, היא מתארת כרגועה ושלווה במיוחד: "לא ידעתי מה זה עיר ולא ידעתי מה זה מותגים. היינו גוזרים חולצות ומכנסיים והופכים אותם למעוצבים, היינו מסתובבים בטבע, משחקים ברחוב והיו לנו חיים מאוד סולידיים. באתי גם ממשפחה מאוד ממוצעת מבחינת ההכנסות, מכיוון שההורים שלי עבדו בארגונים ממשלתיים. אני חושבת שהיתה לי ילדות פשוטה ומאושרת". 

כשהיתה בת 10, נדדה המשפחה לבריטניה במסגרת שנת שבתון של האב. סמו, למרבה הפלא, הסתגלה לשינוי הדרמטי במהירות. "לא יודעת למה זה קרה, אולי בגלגול קודם הייתי בריטית, אבל מאוד התחברתי לשפה ולילדים", היא נזכרת. "אחרי שהייתי ילדה ביישנית וחננה, הפכתי פתאום למלכת אנגליה". 

שם, במולדתו של שייקספיר, גם נבט בה החלום להיות שחקנית. אבל כאשר המשפחה חזרה לארץ, דנה הצעירה התקשתה להוציא אותו אל הפועל. "גם מאוד התביישתי להגיד שאני רוצה להיות שחקנית", היא מסבירה, "וגם לא ממש היה איפה להוציא את זה. פה ושם לקחתי חלק בהפקות קהילתיות".

זה קשור גם לבית שבו גדלת? 

"בוודאי, גם ההורים האהובים שלי אף פעם לא ממש עודדו אותנו לחלום חלומות גדולים. הם היו אנשי עבודה ואנשים מאוד פרקטיים שנלחמו כל החיים לפרנס אותנו ולגדל אותנו. אמא שלי באה ממרוקו ואבא שלה נהרג בעבודת בנייה, ואמא שלה היתה צריכה לפרנס עשרה ילדים. 

"גם מהצד של אבא שלי לא היה פשוט. אמא של אבא שלי שהגיעה מרומניה נפטרה כשהוא היה בן 18, ואבא שלו מצא את עצמו מגדל אותו לבד. אנחנו עם היסטוריה משפחתית של מאבק הישרדותי, וזה קצת היה החינוך שלנו: לכו תלמדו משהו פרקטי שאפשר להתפרנס ממנו. אמנות לא בקטגוריה הזאת בכלל. 

"אבל כשיש בילד משהו מולד שחזק ממנו והוא גם עקשן - ואני מאוד עקשנית - זה גובר על כל הקשיים". 

איזה מין ילדה היית?

"הייתי ילדה די חנונית, שבהמשך הפכה להיות קצת ליצנית וקצת נסרכת אחרי המגניבים. לא הייתי ילדה מנודה או ילדת כאפות, אבל הייתי קצת אנדרדוגית ואולי בגלל זה פיתחתי את ההומור. על מנת להתחבב ולהצחיק. זה עזר לי לשרוד חברתית. אני הייתי מהילדות האלה שאמרו עליהן 'היא חמודה'. אתה מבין? לא יפה, אלא חמודה. כאילו מה זה אומר? שאני מכוערת וחמודה? זה פרס ניחומים?"

בסוף התיכון ניסתה להתקבל לתיאטרון צה"ל, אבל לא עברה את כל המיונים, ובסופו של דבר מצאה את עצמה מדריכת גדנ"ע של נוער בסיכון. אבל היא לא ויתרה על הבמה כל כך בקלות, ושבועיים לאחר השחרור כבר התייצבה בשערי בית הספר הנחשב למשחק "בית צבי". 

"הזיכרון שלי מהתקופה ההיא מאוד אמביוולנטי", היא שוקלת מילים בקפידה. "הגעתי צעירה, תמימה, לא מגובשת, לא מעוצבת ובלי הרבה ביטחון, למקום שהרגיש עבורי גם אכזרי ודורסני לפעמים, עם שלוש שנים של תחרות בלתי פוסקת בין התלמידים.

"הייתי ילדה קטנה ותמימה ממושב בצפון, מעולם לא הכרתי שחקנים ולא הייתי עירונית, והרגשתי קצת נטע זר בבית הספר. לא רק שהגעתי לבית ספר למשחק, אלא שגם בפעם הראשונה חייתי מחוץ לבית, ועוד בעיר גדולה כמו רמת גן, שבשביל מישהו ממושב זה טירוף. 

"הכל הרגיש לי מהיר, אנשים מחוספסים ומתוחכמים, הרבה אינטרסים. לא היה לי קל. גם לא כלכלית. כדי לממן את הלימודים והמגורים הייתי צריכה לעבוד, ועשיתי כל כך הרבה דברים, כמו למלצר, טלמרקטינג, למכור בחנות צעצועים ולנקות משרדים. פעם איבדתי מפתחות של משרד עורכי דין במתחם הבורסה וצעקו עלי".

זה מאוד ויקי מ"פולישוק" מצידך.

"אוי, יכול להיות. למרות שאצל פולישוק מתייחסים לוויקי מאוד יפה.

"בדיעבד, השנים של לימודי המשחק היו גם מאוד מחשלות ואיכשהו צלחתי את בית הספר, אבל אני חושבת שהרבה מהפחדים שלי וחוסר הרצון שלי להסתער על התיאטרון הגיעו מהתקופה ההיא. הייתי כנראה צריכה לעבור זמן התגברות והתבשלות בשביל לחזור לתיאטרון למעשה רק עכשיו".

נקודת האור בלימודים, מבחינתה, היתה המפגש עם בעלה לעתיד, שלמד שם שנה מעליה. "זוג חברים מהלימודים שלי חשבו שאנחנו מתאימים וצריכים לצאת", היא משחזרת. "יום אחד לקחתי טרמפ עם יובל לחיפה כי המשפחה שלו משם וגם אני מהצפון, ופשוט היה בינינו מין חיבור שכזה. שנינו מאוד משפחתיים".

*   *   *

ואם סמו נשמעת לרגעים קצת יותר כמו המורה של הילדים שלכם מאשר כמו שחקנית זוהרת שרצה מהשקה להשקה, זה ממש לא מקרי. "לפני ארבע שנים החלטתי להעניק לעצמי מתנה ונרשמתי ללימודי חינוך ואנגלית בסמינר הקיבוצים", היא מספרת. "הרגשתי צורך להכניס למוח שלי דברים שלא קשורים רק לעולם המשחק, אלא משהו שהוא אתגר אינטלקטואלי, ובעיקר לשנות אווירה ולהיות עם אנשים אחרים". 

בימים אלה היא מסכמת שנת הוראה ראשונה - כמורה לאנגלית בכיתות ט' עד י"ב בקמפוס אנקורי שבפתח תקווה, שנה שבה נהנתה כמעט מכל רגע.

איזה מין מורה את?

"כמו כל המורות היום אני נמצאת עם התלמידים בקבוצות ווטסאפ, והאמת שאני קצת פדחנית. אני שולחת להם כל מיני תזכורות של 'מחר לא לשכוח להביא ספרים' או 'למה אתם עדיין לא בכיתה?'"

את עושה לתלמידים מונולוגים באנגלית?

"לא ממש, אבל אין ספק שהאישיות שלי כשחקנית באה לידי ביטוי בקשר שלי עם תלמידים. אני לא מורה שגרתית וסטריאוטיפית. אני לא חושבת שמורה היא מעל לתלמידים ושצריך להיות דיסטנס צבאי. אני אוהבת אותנטיות ולהיות איתם בגובה העיניים. אני לא איזה פרופסור שבא לתת מהידע שלו. למרות שאגב, יש לי שאיפות להמשיך בלימודי האנגלית לתואר שני ואולי אפילו לדוקטורט. אני אוהבת לשלב שירים בשיעורים שלי, לעשות איתם הצגות ולמצוא את כל הדברים שיעזרו להם להתחבר לחומר הלימודי".

את מדברת על התלמידים שלך, והפנים שלך זורחות.

"כן, זה ממש גורם לי אושר גדול. אני מאוד אוהבת את הכיתה והדינמיקה הקבוצתית ומחברות ושיעורים וכל מה שנגזר מזה, ואני שמחה שיש לי הזכות לעזור להם להתגבר על קשיים". 

מה את מזהה בדור הנוכחי של הצעירים שלא היה בדור שלך?

"אני חושבת שהם דור מאוד חריף וחכם. הם נחשפים להמון מידע, הכל פתוח ונגיש והם מסוגלים לעשות מלא דברים במקביל. מובן שיש גם צדדים שליליים לשפע המידע שזורם היום באינטרנט, ואני חושבת שזה דור פחות שקט נפשית, ונערים רבים מכורים לטלפונים שלהם וסובלים מהפרעות קשב וריכוז. לכן אני גם חושבת שמערכת החינוך צריכה לעבור שינוי רציני כי אי אפשר לתפוס היום תשומת לב של תלמיד על ידי הקראת טקסט בכיתה. צריך לרתק אותם ולרגש אותם ולדעת איך ללכוד את תשומת הלב שלהם. הם דור הרבה יותר ציני, ואני רואה את זה גם על הבן הבכור שלי".

ההורים לא מופתעים כשהם מגיעים לאסיפת הורים ומקבלים משוב מהשחקנית מהטלוויזיה?

"זה מייצר עניין לדקתיים. אני חושבת שכל ההורים רוצים שהילדים שלהם ימצאו עניין מחודש בלימודים, ומבחינתם כל דבר שיחזיר את הילדים שלהם לתלם הוא מבורך. גם אם הייתי מריל סטריפ או נועה קירל, ההורים לא היו מתרגשים. הם מתרגשים כשהילדים עוברים מבחנים או בגרויות". 

והתלמידים מבקשים מהמורה סלפי?

"התלמידים מתלהבים כשהם רואים אותי בטלוויזיה, והם בהחלט מדברים על זה. זה בסדר גמור ומשמח אותם ואותי. אני לא מרגישה שאני צריכה להסתיר חלקים באישיות שלי, והלוואי שגם זה יהיה סוג של שיעור עבור התלמידים שלי - שאדם יכול להיות גם וגם ולעשות כמה דברים באותה רמת מחויבות ותשוקה". 

איך מגיבים בתעשיית המשחק לעובדה שאת גם מורה?

"בעיקר בסוג של קושי לתפוס את העניין. כשאני מספרת שהתחלתי להיות מורה זה תמיד מלווה בהרמת גבה של 'מה הקטע שלה?'. זה מסתדר לאנשים שמישהי תהיה שחקנית ודוגמנית, מישהו יהיה זמר ומתופף ושחלק מהשחקנים נכנסים לשותפות בחנות, בית קפה או מסעדה, אבל להיות שחקנית ומורה זה נשמע כמו שילוב שלא מתקבל על הדעת. אתה יודע מה? אני אשמח להיות חלוצה ולשנות תפיסה ולהוכיח לבימאים שהעובדה שאני גם מורה וגם שחקנית לא אומרת שום דבר על רמת המחויבות שלי או הטוטאליות שלי". 

אולי מהצד אנשים חושבים שההוראה היא סוג של השלמת הכנסה?

"אתה לא באמת חושב שהמניע שלי ללכת ללמד הוא רצון להשלים הכנסה, כן? וגם אין לי תלונות על הקריירה שלי. עכשיו, לדוגמה, לצד 'פולישוק' יוצא סרט קיץ עם דוד חיים, שלומי קוריאט וירון ברלד שהשתתפתי בו, בשם 'מבצע ביצה'. אני מגלמת שם עובדת ממורמרת בספארי שחוברת לעבריינים שמחליטים לגנוב ביצי נשרים, ועוד רגע אני מתחילה לצלם עונה חדשה של הסדרה 'האחיות המוצלחות שלי'".

נשמע שיש לך שתי משרות מלאות פלוס שלושה ילדים. איך את מספיקה הכל?

"תראה, אין ספק שהחיים שלי מאוד מורכבים טכנית, ובתקופות של עומס גדול אני שואלת את עצמי 'למה את עושה כל כך הרבה?'. לא מזמן, כשקמתי מוקדם לבית הספר, אמרתי לעצמי: 'מה את עושה, מה את מטומטמת? הרי אין בזה כסף וגם לא תהילה. למה את נוסעת עכשיו לפתח תקווה?' ואחרי שלוש שניות נחתה עלי התשובה: 'להיות בריאה ומאוזנת!' יש משהו שמרחיב את הדעת והנפש בלא להיות רק שחקנית".

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו