חשיפה לצפון

צפון קוריאה היא ארץ האיסורים לתייר. אסור ללבוש מכנסי ג'ינס, אסור להכניס ספרי דת, אסור להפנות גב לפסל של המנהיג או לצלם רק חלקים ממנו, אסור לקפל את תמונתו, אסור להפנות מצלמה לחיילים ולאזרחים ואסור להחזיק במטבע הקוריאני, וון, שהוא רכוש הממשל. כמו כן אסור לצפות בפורנו (העונש: מוות) ואסור, כמובן, להסתובב לבד ברחובות, ללא השגחה. 

כל חריגה, ולו הקטנה ביותר, מאחד האיסורים הללו עלולה לעלות במאסר ממושך במחנה עבודה, בלי שאיש יוכל להתערב ולסייע. כך אני משנן בראשי שוב ושוב לפני היציאה לדרך הארוכה לפיונגיאנג. מי שמכיר את הקושי שלי להישמע לכללים קשיחים, במיוחד כשהמצלמה נמצאת בידי ומולי פריים בלתי נשכח שרק מחכה שאנציח אותו, לא שמַח לשמוע שאני מתכוון לנחות בארצו של קים ג'ונג און.

לשלוות הנפש שלי לא הוסיפה העובדה שימים אחדים לפני נסיעתי פירסם משרד החוץ הישראלי אזהרת מסע שבה התריע מפני ביקור במדינה המבודדת והרודנית ביותר בעולם. באזהרה הודגש שכל ישראלי שייכנס לצפון קוריאה יעשה זאת על אחריותו בלבד. למרות זאת, הייתי נחוש מתמיד לנצל את ההזדמנות לחדור למדינה שכה מעטים הצליחו לתעד.

כמי שביקר במדינות טוטליטריות שזה עתה נפתחו למערב, כמו וייטנאם ב־1993 וקובה ב־1994, לפני עידן גוגל והמדריכים הכתובים על המדינות הללו, ידעתי שבכניסה לצפון קוריאה ובסקירת אורחות החיים בה בגובה העיניים טמונה חוויה קסומה, שקשה לתאר במילים. כמו לחצות קו אסור או לטפס מעל חומה בצורה. זה הרגע שבו אני מרגיש כמו קולומבוס קטן.

מועד הטיסה שלי מישראל לבייג'ין, תחנת המעבר בדרך לצפון קוריאה, נקבע ל־12 באפריל, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה־105 של קים איל סונג, "אבי האומה", שהנהיג אותה מיום שיחרורה מכיבוש יפן ב־1945 ועד מותו ב־1994, וסבו של המנהיג הנוכחי. יום ההולדת של קים נחגג בכל שנה במצעד ראווה מלא עוצמה, וכצלם עיתונות ידעתי שאני לא מתכוון לפספס אותו.

שהמטוס לא יתפרק באוויר

אני ושמונה מטיילים ישראלים היינו בקבוצת החלוץ שהוציאה חברת הטיולים "אקו" לצפון קוריאה במסגרת טיול פיילוט. לרוב אני מקפיד לנסוע בעולם בגפי, כדי לא להיות מוגבל במהלך הטיול, אבל הפעם היה ברור לי שדווקא ההשתייכות לקבוצה תוריד ממני פוקוס ותאפשר לי להיבלע כתייר מן המניין, בלי להסגיר את העובדה שאני צלם עיתונות (אפילו לחברי הקבוצה לא סיפרתי על כך). כך אוכל לחמוק מעינו הפקוחה והבוחנת של הממשל, ואולי אצליח לתעד בתמונות גולמיות את סיפור חייהם האמיתי של התושבים.

החשש הגדול שלי היה שלא אצליח לרסן את עצמי בצילומים. שהנטייה שלי לראות בכל מצב תמונה פוטנציאלית תסבך אותי. ומכיוון שכאן לא סולחים ולא מתפשרים, ידעתי שאני חייב להיות זהיר במיוחד.

כדי לעמוד בזה רכשתי מבעוד מועד מצלמה קטנה של חנונים, כזו שלא מושכת תשומת לב, ושאפשר להשתיק בה את צליל הקליק בשעת הצילום. אימנתי את עצמי בצילום בשליפה מהמותן, בלי להביט מבעד לעינית, בידיעה שאת רוב הפריימים איאלץ להגניב בסתר. ארזתי כמה ספרי מסע וחומרי קריאה לשעות המתות בטיסה והמראתי לבייג'ין, שממנה יוצאות שתי טיסות יומיות לפיונגיאנג.

אנחנו יוצאים מבייג'ין בערב. המטוס של חברת התעופה הצפון־קוריאנית Air Koryo, בטיסה JS252 לפיונגיאנג, הוא מטוס טופולב סובייטי מדגם ישן, כזה שאתה מתפלל שלא יתפרק באמצע הדרך. רגע לפני ההמראה אני קם מהמושב שלי כדי לגשת לשירותים, אבל הדיילת הקוריאנית משגרת לעברי מבט קשוח ופוקדת עלי באנגלית לשוב למקומי.

כחצי שעה לאחר ההמראה אני מנסה שוב לעשות זאת, ושוב נתקל במבט קשוח. כשאני מתעקש, היא לא מהססת לשים את היד על דלת השירותים כדי לחסום את המעבר, ומסבירה לי שכאשר היא נותנת פקודה, היא מצפה שיבצעו אותה.

תושבים חולפים על פסליהם של קים איל סונג ובנו, קים ג'ונג איל, בכיכר המרכזית בפיונגיאנג. חייבים להניח פרחים ולהשתחוות // צילומים: משה שי

בלי לחשוב יותר מדי, אני מתכופף מתחת לידה המונפת, דוחף את דלת השירותים ונכנס בכוח פנימה. את המבט ההמום שלה על החוצפה הצברית שלי לא אשכח זמן רב. בעקבות התקרית הזאת, סביב הצורך להשתין, אני מוציא לעצמי כרטיס צהוב. שואל את עצמי עד כמה אהיה מוכן להתעמת עם הצפון־קוריאנים על אפשרויות הצילום, ומחליט שלא אריב איתם, כי העונשים שלהם לא מידתיים, אבל להתחכם איתם - זה כבר סיפור אחר.

הטיסה אורכת שעתיים, ובמהלכה אני מריץ בראש שוב ושוב את החוקים הנוקשים של הצפון־קוריאנים, שמומלץ מאוד לא לסטות מהם, אם לא רוצים לסיים את החיים במחנה כפייה.

רגע לפני הנחיתה, צפון קוריאה החשוכה נפרשת מתחתיי. ולא מדובר רק במטאפורה: עיר הבירה נמצאת בעלטה אמיתית, בגלל אספקת החשמל הנמוכה שהממשל מעביר לבתי התושבים.

שדה התעופה של פיונגיאנג אינו גדול, אבל חדיש ומודרני. מצד שני, הוא כמעט שומם. רק שני מסועים משמשים לפריקת המזוודות, ולידם מספר קטן של חנויות לממכר סיגריות וממתקים, וזהו. 

בעמדת הבידוק, המזוודות שלי נפתחות ונסקרות בקפידה. הבודק, לבוש מדי חאקי מצוחצחים, אדיב אבל קורקטי. אני מביט בו ופשוט לא יכול לקרוא את הבעות פניו. הוא נוטל את ספרי המסעות שהבאתי מהארץ ובוחן אותם. למרות שהוא מורה לי להמתין, אני מתקרב לעבר העמדה. הוא מבקש שוב שאמתין, אבל בפעולה אינסטינקטיבית אני מושיט יד ופשוט לוקח ממנו את הספרים. ידעתי שאם אשאיר אותם אצלו, לא אראה אותם שוב. באנגלית אני אומר לו שאלה ספרים בשפה שהוא לא מכיר, ולכן אין טעם שיחזיק בהם. 

באופן מפתיע, הוא מוותר וממשיך הלאה. אנחת רווחה.

מרגע הנחיתה מוצמדות אלינו שתי מדריכות צעירות ויפות מראה, עם אנגלית מצוינת והתנהלות אדיבה ויעילה. הן לובשות שמלות הדוקות בסגנון שנות השישים ונראות מאוד רשמיות. על פי הגדרתן, הן "מדריכות טיולים" שתפקידן לנהל את הטיול, אבל לכולנו ברור שתפקידן העיקרי הוא לפקח על כל צעד שנעשה, ועל הדרך, גם לפקח זו על זו. 

יש סיבה לליווי הצמוד: החשש של הממשל שזרים יחזו בעוני המחפיר. כבר בשיחה הראשונה איתנו מדגישה המדריכה הראשית שעל פי החוק בצפון קוריאה, חל איסור מפורש לצלם חיילים או אזרחים. כל ניסיון שלנו ליצור קשר עם תושב מקומי ייקטע מיד וידוּוח לממונים. כל ניסיון לצלם חיילים עלול להוביל, במקרה הטוב, למחיקת התמונות ולהחרמת המצלמה, ובמקרה הגרוע - למאסר ממושך.

אחרי שאני מסיים את הבידוק והמזוודות כבר בידיי, אני פונה למדריכה ומבקש לצאת לעשן. היא מלווה אותי לדלת היציאה, ולהפתעתי עוזבת אותי בחוץ לבדי, בלי פיקוח מצדה. בחוץ חשוך, ואין מוניות. מטרים אחדים מחוץ לדלת היציאה אני רואה חייל צפון־קוריאני מבוגר, שעומד שם זקוף, מעשן ומביט אל החשיכה.

אני ניגש אליו ומסמן לו בתנועות ידיים שאני זקוק למצית. הוא מוציא מכיסו קופסת גפרורים ומגיש לי אותה, בלי ליצור איתי קשר עין. הסצנה הזאת, שבה אני עומד דקות ארוכות בסמוך לחייל צפון־קוריאני בלי להחליף איתו מילה, בלי חיוך או בדל של מבט, היא סוריאליסטית ממש.

חבילת מסטיק במחיר מגוחך

את הדרך משדה התעופה לבית המלון שבו נשהה במשך תשעת ימי הטיול אנחנו עושים באוטובוס תיירים קטן ומודרני, שנוסע ברחובות החשוכים של פיונגיאנג. השעה 8 בערב, ומתוך הבתים בוקע אור חיוור, מהסוג שמספקות נורות 40 ואט, בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי. אווירה כללית מדכאת ונטולת חיים.

כשאני שואל את המדריכה למה המדינה כה חשוכה והתושבים נאלצים להסתפק באור קלוש, היא עונה מיד: "אנחנו מדינה ירוקה". כשאני מנסה לברר אם אוכל לצלם את המקומיים, היא משיבה: "כן, אבל אתה צריך לבקש אישור" (שברור שלא אקבל). גם כשאני שואל אותה אם היא עצמה מורשית כיום לצאת מגבולות צפון קוריאה, היא אומרת: "בוודאי, רק שאין לי זמן לזה".

תושבים חוזרים מעבודתם לכפר הקודר, שאין בו תשתיות, בידור או תקשורת. צילום כזה נחשב כאן אסור על פי חוק, והעונשים חמורים

פה ושם נראים בניינים גדולים ומוארים במיוחד, רובם המכריע משרדי ממשלה ומקצתם מבנים מגלומניים, שמהווים חלק מתפאורה מוקפדת של הממשל ונועדו להציג את העיר כ"תוססת". תנועת כלי הרכב בכביש הרחב והסלול היטב דלילה מאוד, ברמה שמזכירה לי ימי עוצר כללי בשכם. 

הרושם משתפר מעט כשאנחנו מגיעים למלון. מבחוץ הוא נראה גדול, מפואר ועמוס בתיירים, רבים מהם מסין. אני נזכר בפעם הראשונה שבה ביקרתי במוסקבה, ב־1989, מעט לפני נפילת מסך הברזל. גם היא היתה אז חשוכה וקודרת, ורק המלון בה היה מואר וגדול.

צוות המלון והאנשים שמורשים לבוא איתנו במגע מתנהלים בקורקטיות, בלי לנסות למצוא חן בעינינו. חנויות המזכרות במלון זולות להחריד, לא כמו חנויות כאלה בכל מקום אחר בעולם, ששוחטות את התייר הפראייר במחירים. קופסת סיגריות, למשל, עולה 3.50 שקלים בלבד. חבילת מסטיק - פחות משקל. ויש גם קצת שוקולדים וחטיפים בסכומים מגוחכים. הכל מתוצרת סינית.

חדר האוכל גדול ומרווח, עם מזנון עשיר ומערבי לחלוטין: פיצות, פסטות וצ'יפס. ארוחות הבוקר קונטיננטליות, וכוללות ביצים, ירקות וגבינות. לעומת זאת, האוכל מחוץ למלון, במסעדות שמיועדות לתיירים, דל וקר. מסעדות מקומיות שמיועדות לתושבים אין, וגם לא דוכני אוכל ברחוב. ככה זה במדינה שבה התושבים חיים על הקצבת מזון שהממשל מחלק.

המלון שלנו שוכן על אחד האיים המבודדים בתוך נהר טאדונג, החוצה את העיר. רוב הסיכויים שהמיקום האסטרטגי נבחר במתכוון, מתוך רצון למנוע מתיירים להסתנן לעיר בכוחות עצמם. כך או כך, המלון זוכה אצלי לכינוי "אלקטרז", על שם בית הכלא המפורסם בסן פרנסיסקו, ששכן גם הוא על אי. 

התחושה שאתה הופך לאסיר במדינה שבאת לטייל בה אינה קלה מבחינה נפשית. כל תנועה מפוקחת ונמדדת. כך, למשל, כשנכנסים לַמעלית במלון, אפשר להבחין שאי אפשר להגיע לקומה החמישית, גם אם מאוד רוצים. המעלית פשוט מדלגת עליה באלגנטיות. למה? כי בקומה הזאת יושבים גורמים מטעם הממשל, שבודקים כל צעד של תייר ברחבי המלון.

חיילי הצפון בקו הרוחב 38, האזור המפורז בין שתי הקוריאות. ידעתי שבכל רגע שבו אני מצלם חיילים וחקלאים מקומיים, אני לוקח סיכון אדיר

הבאתי בחשבון שגם בחדר השינה שלי אהיה נתון למעקב, ולכן אני עושה את גיבוי התמונות מהמצלמה לכרטיסי הזיכרון באמבטיה, בחסות החושך - בהנחה שלשם המצלמות לא יחדרו. גם בהנחה הזאת יש הימור לא קטן. 

בבוקר, כשאני עוזב את החדר, אני משאיר מאחור סימנים זעירים, כמו חוט חסר חשיבות שמונח במזוודה בצורה מסוימת, כדי לבדוק בסוף היום אם מישהו חיטט בה. לזכותם של אנשי המלון ייאמר שהם מעולם לא נגעו, או שהיו מתוחכמים ממני והצליחו להערים על אמצעי הזהירות שלי. 

מועדון סודי בבונקר המלון

פיונגיאנג של הבוקר נראית אחרת לגמרי מפיונגיאנג של הערב. היא מתגלה לעיניי כנקייה מאוד ושקטה, עם בניינים ציבוריים גדולים וצבעוניים. הכבישים עדיין ריקים כמעט לגמרי, שכן לתושבים אין מכוניות פרטיות. לאורך הדרך אין כמעט רמזורים, ובכל זאת ניתן לראות שוטרי תנועה רבים, לבושים מדים בצבעי טורקיז, שמכוונים בריכוז גדול "פקק" של שלוש מכוניות לכל היותר.

התושבים הרבים שמתהלכים ברחובות בדרכם לעבודה נראים מאוד שקטים ומאופקים. גם הילדים מגלים צייתנות יוצאת דופן. אין כאן התנהלות סחבקית ואין גילויי חיבה. בכל הימים שהייתי במדינה לא ראיתי גבר מנשק אישה או זוג שמסתובב ברחוב יד ביד. 

גם חיי לילה פומביים אין. איש לא יוצא בערב להסתובב סתם ברחובות, ואין ברים או מועדונים - לפחות לא כאלה שנחשפתי אליהם. יוצא הדופן היחיד הוא במלון: באחד הערבים אני מגלה בקומות התחתונות, מתחת לאדמה ממש, כמו בונקר סודי, מועדון שממנו בוקעת שירה תוססת. המבלים - אנשי עסקים סינים מהונג קונג - מחזיקים בידיהם כוסות בירה ונראים שמחים ועליזים. 

כתייר המערבי היחיד שנכנס לשם באותו ערב, אני זוכה מיד ליחס לבבי וסקרן מהנוכחים, שמזמינים אותי לבירה ושמחים לצרף אותי לשיר איתם בסינית. אחד מהם, ששומע מהיכן אני, אומר לי שהוא "מאוד אוהב את ישראל".

בנסיעה ברחובות פיונגיאנג אפשר לראות פארקים יפים ומטופחים. בשעות אחר הצהריים יש אפילו תושבים מקומיים שרוקדים בפארק. אנחנו לא מורשים לעצור שם, בנימוק ש"יש שם חיילים".

כל האתרים בעיר שאליהם מורשים להגיע תיירים נבחרו בקפידה. כולם תפאורה שנועדה למכור מצג שווא. רק שם אנחנו מורשים לצלם, וגם זה לזמן מוגבל. כל המקומיים שאנחנו נחשפים אליהם "במקרה" תודרכו ואומנו מראש לשם כך. אין פה מקום ליד הגורל או למפגשים בלתי מתוכננים. זהו מופע תעמולה מתמשך, שאמור להציג את המדינה כנאורה ביותר שיש.

ילדי תעמולה "מדוגמים" בגן בצפון המדינה. מתורגלים להיראות טוב בפני זרים

צפון קוריאה היא מדינה נטולת דת, והסגידה הפולחנית היחידה בה היא לשושלת קים. למרות זאת, אנחנו נלקחים לביקור במנזר בודהיסטי, שם אני פוגש שני נזירים ונזירה. כמי שראה בחייו לא מעט נזירים בודהיסטים, אני מזהה ששפת הגוף שלהם שונה, ומשוכנע ששלושת ה"נזירים" הייצוגיים היו חיילים בצבא הצפון־קוריאני, שקיבלו את הג'וב הזה, וכנראה גם שבוע־שבוע.

גם תחנת הרכבת התחתית, ששקועה 100 מטרים מתחת לאדמה ונחשבת לתחנת התחתית העמוקה בעולם, נראית כמו סט שלקוח מסרט. פסלים של המנהיגים פזורים בכל פינה, והתיירים מורשים להשתמש בה בדרכם לשתי תחנות עיקריות בלבד, שמובילות שתיהן למרכז העיר.

הרכבת עצמה צבועה בירוק ונראית מיושנת. אין כרטיסנים ואין עמדות תשלום. בקרונות עצמם אין מערכת כריזה, ובניגוד למקובל בעולם, גם אין תרשים של המסלול. שתי התחנות שהתיירים נחשפים אליהן גדולות ומוארות. בכניסה לכל אחת מהן, בין 7 ל־8 בבוקר, ממתינה קבוצה של "מעודדות", שמנופפות בדגלים כדי לדרבן את המקומיים לצאת בשמחה ליום עבודתם. כל להקת מעודדות לבושה בצבע אחר: אחת באדום, אחת בצהוב ואחת בירוק. 

בעבר שמעתי סיפור שלפיו כל הנוסעים בקרונות התיירים הם ניצבים שתפקידם לעלות בתחנה אחת ולרדת באחרת וחוזר חלילה, כדי להציג את המקומיים באופן נוח לממשל. קשה לדעת אם זאת אמת, אבל העובדה היא שהנוסעים לצדנו לבושים יפה, לא מחייכים כלל ולא יוצרים קשר עין. כשהמבט שלי מצטלב במקרה במבטו של נוסע, הוא מזדרז להשפיל עיניים.

שוב אני לא מתאפק, ושואל את המדריכה אם נכונה השמועה שהרכבת היא הצגה מבוימת היטב לתיירים, ושיש בה, למעשה, רק שתי תחנות פעילות. היא עונה מיד שלא, ומודיעה שאנחנו הקבוצה הראשונה שתיסע "בחמש תחנות נוספות" במסלול. מיותר לציין שהתחנות הללו מוזנחות, עגמומיות וריקות מאדם. שום "להקת מעודדות" לא מחכה בהן.

בתוך הרכבת אני מנצל את ההזדמנות, ולמרות עינה הבוחנת של המדריכה, מניח את המצלמה על הברך ומצלם את המקומיים שיושבים בתוכה, בלי להסתכל בעדשה.

בגן הילדים ובבית הספר לאמנויות, שבהם מרשים לנו לבקר, אנחנו זוכים לקבלת פנים חמה, עד כמה שאפשר לצפות לחום מהעם הצפון־קוריאני. ילדי הגן מנופפים לנו לשלום ושרים שירים מקומיים. ברגע שאנחנו עוזבים, הם נאספים מיד לתוך מבנה ונבלעים מאחורי הדלת.

בבית הספר לאמנויות אנחנו צופים בהצגת ילדים שכוללת שירים, ריקודים ותחפושות ססגוניות. אין ספק שהילדים מוכשרים, אבל ההופעה משעממת.

מים בדליים משלוליות

אחד המראות שהמדריכות מנסות בכל כוחן להסתיר מאיתנו הוא הכפריים קשי היום והמדוכאים, שחיים בעוני מחפיר. באחת הנסיעות הבודדות מחוץ לפיונגיאנג, כשהן לוקחות אותנו לטיול בטבע, אני מצליח בדרך לצלם חקלאים עניים, רכובים על אופניים, אוספים בדליים מים מתוך שלוליות. שם רואים את צפון קוריאה האמיתית.

כל עבודת החקלאות נעשית בידיים, ללא מכשור טכנולוגי. בניגוד לפאר שמוצג לתיירים בעיר, בכפרים תקועים התושבים מאות שנים מאחור. מראה הכפרים עצמם משונה: למרות המרחבים הרבים, הם מתגוררים במרוכז בבתי קומות, כמו שיכון, וכל אחד מהם משוח בצבע עז אחר. אפשר רק לשער שהמתווה הזה נועד להקל את מנגנון הפיקוח.

הרגעים האלו, שבהם דולפים חיי המקומיים מבעד לבלוף של הממשל, הם אלה שאותם חיכיתי לצלם יותר מכל. אני מחליט לחזור לאוטובוס לבדי. פשוט מתחיל ללכת, בלי לבקש רשות. אחת המדריכות קולטת אותי ומתחילה לרוץ אחריי. אני מסביר לה שטבע פחות מעניין אותי, והיא חוזרת איתי לאוטובוס.

באותו רגע עוברת לידנו משאית עמוסה בחיילים בני 20-18, שרים וצוהלים. אני רוצה להרים את המצלמה ולרוץ אחריהם, אבל הידיעה שאני תחת פיקוח בולמת אותי, למזלי. במקום זה אני עושה תרגיל קטן: משאיר את המצלמה שלי ליד הנהג והמדריכה, ואומר שאני הולך להביא מהתרמיל חבילת ופלים. המדריכה לא יודעת שבתיק מונחת מצלמה נוספת, ולכן לא באה לבלוש אחריי.

אני שולף את המצלמה בזהירות ומצליח להנציח את החיילים. במדינה רגילה לא הייתי טורח בכלל להרים מצלמה כדי לצלם לובשי מדים, אבל כאן אני רואה בזה הישג, שמפצה קצת על כל הפריימים האבודים שלא יכולתי לצלם, למרות שכל כך רציתי.

לא אגיד שלא חששתי. ידעתי שבכל רגע כזה, שבו אני מצלם חיילים וחקלאים מקומיים, אני לוקח סיכון אדיר, שעלול להשפיע לרעה על שאר הטיול (ואולי גם על חיי), וגם על שאר החברים שאיתי. ידעתי שאם רק יבדקו לי את המצלמה, אני עלול למצוא את עצמי בתסבוכת נוראית. תיירים אמריקנים יושבים בכלא הצפון־קוריאני זמן ממושך, אפילו 20 שנה, רק בגלל שהכניסו למדינה ספר תנ"ך או קיפלו בכיסם את תמונת המנהיג. אבל הצורך לצלם ולהנציח היה חזק ממני. 

הפעם, לפחות, שיחק לי המזל.

משכורת של חצי דולר לחודש

בצפון קוריאה אין אינטרנט. את הטלפון הסלולרי שלי, שאף אחד לא מנע ממני להכניס, אני משאיר כבוי ולא פעיל, מחשש שתוכנות ריגול יותקנו עליו, כפי ששמעתי שקרה לתיירים אמריקנים.

התושבים, שברובם המכריע מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון, ניזונים אך ורק מהמידע שהממשל מאכיל אותם. במוזיאון המלחמה בעיר, שבו מוצגים פריטים ממלחמת קוריאה, מוצגת ההיסטוריה כאילו כוחות הדרום פלשו לצפון (במציאות זה היה להפך), ורק המנהיג האדיר קים איל סונג, הלוחם ללא חת, הצליח לגרשם (במציאות, אחרי פתיחה זמנית מוצלחת של הצפון, ספגו כוחותיו תבוסות קשות, וניצלו מאובדן שטחים רק בזכות הסיוע של סין). 

אין כאן בנקים, וכל תושב מקבל מהמדינה כחצי דולר לחודש בממוצע. החשמל, המזון, הרפואה והחינוך הם חינם, על חשבון המדינה. אחת לחמש שנים מתקיימות במדינה "בחירות", שבהן יש רק מועמד אחד. אסור להימנע מהגעה לקלפי. 

השירות הצבאי הוא חובה. יש המשרתים אפילו עשר שנים, הכל לפי צורכי הממשל. למעשה, הרוב המכריע של משאבי המדינה מופנה להאדרת הצבא, שנחשב לחמישי בגודלו בעולם - 1.1 מיליון חיילים בסדיר, ויותר מ־8 מיליון במילואים. כידוע, צפון קוריאה היא בעלת יכולת גרעינית, אף שעדיין אין בידיה הטכנולוגיה הדרושה להתקנת פצצה על טילים ארוכי טווח. הניסויים התכופים שעושה המדינה גרמו לעיצומים כלכליים שהטילה עליה הקהילה הבינלאומית.

אחת לשנה, ביום הולדתו של קים איל סונג, מתקיים מצעד ראווה, שבו העם הצפון־קוריאני והעולם כולו "מוזמנים" לחזות בכוחה של המדינה. זה קורה לנגד עיניי ביום השלישי לשהותנו בפיונגיאנג, 15 באפריל, יום הולדתו ה־105 של סונג, שלפיו מצוינת השנה הרשמית בלוח (כן, בצפון קוריאה השנה כעת היא 105, לא 2017).

ממרומי הקומה ה־38 במלון, כשאני מתעורר בבוקר ומביט החוצה, אני רואה לפתע טורים צבאיים באורך קילומטרים, שכוללים משאיות, טנקים, חיילים וטילים. בהמשך מגיעים גם המטוסים והזיקוקים, שנורים באור יום ומרעישים את העיר.

פיונגיאנג ממרומי החדר במלון. בשעה 8 בערב בוקע מתוך הבתים אור קלוש, מהסוג שמספקות נורות 40 ואט, בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי

למצעד עצמו, בכיכר קים איל סונג, אנחנו לא מורשים להתקרב, אבל את הקולות אפשר לשמוע גם ממרחק של כ־400 מטרים, מעל גשר. מכאן אפשר לראות את הצועדים בדרכם החוצה מהכיכר.

הרחובות מלאים אנשים, שיצאו במיטב מלבושיהם להריע לאבי האומה, כשהם מנופפים בפרחים עשויים מבד. זאת ההזדמנות שלי להיטמע בתוכם לרגע ולצלם אותם ממרחק אפס. למחרת, אגב, הכיכר נקייה לגמרי, בלי זכר לחגיגות שהתרחשו בה יום קודם.

המנהיג הנוכחי, קים ג'ונג און (33), נכדו של קים איל סונג, שולט בצפון קוריאה מאז מות אביו, קים ג'ונג איל, ב־2011. נוסף על פולחן הסגידה שהוא מקדם לזכר סבו ואביו, הוא מקפיד לחסל את כל מי שעלול לסכן את שלטונו. ב־2013 הוציא להורג את דודו (ועימו את כל משפחתו הקרובה), אחרי שחשד בו שהוא מנסה לבצע נגדו הפיכה. בפברואר השנה חיסל את אחיו למחצה, קים ג'ונג נאם, בנמל התעופה במלזיה, לאחר שהתבטא בחריפות נגדו ונגד משטרו.

קרובי משפחתו של השליט הם לא היחידים שנתונים בסכנת מוות. על פי עדויות של עריקים שהצליחו לברוח מהמדינה, כל מי שמחשבת מרד עולה בלבו מוּצא להורג באכזריות. השיטות הרווחות הן השלכת הנאשם לחסדיה של להקת כלבי תקיפה, או ירי.

מי שלא מוצא להורג נשלח למחנות כפייה, לחינוך מחדש. העונש מושת הן על החשוד עצמו והן על משפחתו המורחבת - שני דורות קדימה. כך, למשל, אדם שייתפס כשהוא מנסה לברוח לעבר סין יחרוץ גם את דינם של בנו ושל נכדו, שייכלאו גם הם לכל חייהם במחנות כפייה, ללא יכולת להשתחרר. אין במדינה בתי משפט.

רק שלא יצפצף המגנומטר

באחד הערבים אני צופה בטלוויזיה שבחדרי בדיווח של אל־ג'זירה על המתיחות הגואה בין ארה"ב לצפון קוריאה. הנשיא טראמפ מתחיל לאיים. אני מתחיל לחשוב שבכל רגע יכולה לפרוץ מלחמה, ועוד כשאני כאן, אבל מקווה לטוב. לראשונה בטיול אני מחליט להתקשר לארץ. השיחה מתקיימת, כמובן, דרך מרכזיית המלון, תחת אוזנו הפקוחה של האח הגדול.

אני מרגיע את בני משפחתי ואומר להם שאין מקום לדאגה, אבל האמת היא שאין לי מושג מה יחכה לי ברגע שאגיע לשדה התעופה ואבקש לצאת מהמדינה. ברור לי שכבר עשרה ימים הם צופים בי וקולטים את המצלמה שלי.

את התמונות שצילמתי גיביתי, כאמור, על כרטיסים, שאותם הצפנתי בתיק לצד עוד אביזרים קטנים, כדי שגם אם יעלו בשיקוף, לא ייראו מחשידים. חלק מהכרטיסים אני נושא על גופי, ואני רק יכול לקוות שהם לא יצפצפו במגנומטר.

בשדה התעופה לוקחים אותי הצדה ומבודדים אותי משאר הקבוצה. אני מתחיל לחשוד שאולי בכל זאת עלו עלי. הבודק שואל על הלפטופ שלי ומתעניין כמה מצלמות יש לי. הוא שואל אם יש לי דיסק קשיח לגיבוי, ואם עשיתי גיבוי. 

ברגע הזה הדם שלי קופא. בעיני רוחי אני רואה את "אקספרס של חצות", יודע שאם יערכו עלי חיפוש מעמיק ויגלו כרטיסים נוספים שהסתרתי, זה ייגמר רע. אני רק מחכה להגיע במהירות למטוס, שייקח אותי כבר לחוף מבטחים. 

לפתע מגיעה אחת הקצינות ולוחשת משהו באוזנו של הבודק. השניות נמתחות ונמתחות. ואז, תוך פחות מדקה, הוא משחרר אותי ומאחל לי נסיעה מוצלחת. אני לוקח נשימה ארוכה ועולה למטוס.

למחרת אני נוחת בישראל עם הצילומים ה"גנובים", וסוג של ניצחון אישי קטן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו