מעמד פיזורה של מועצת עיריית ירושלים הירדנית ב־29 ביוני 1967 תוכנן לשאת אופי טקסי־היסטורי, אך הוא התנהל בצורה מביכה משהו. ליעקב סלמן, סגן מושל מחוז ירושלים, לא היה מושג כיצד מפזרים מועצה. הוא ביקש את עזרתו של עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, אבל נרקיס משך בכתפיו ופקד עליו: "יעקב, זה עניינך. נא לוודא ביצוע היום".
סלמן ניסח אפוא יחד עם דוד פרחי, יועצו של נרקיס לענייני ערבים, פקודת פיזור מאולתרת, והמשטרה הצבאית נשלחה "ללקט" מבתיהם את חברי המועצה הירדנית. רק חמישה מבין התריסר נמצאו וכן ראש העירייה המזרחית, רוחי אל־חטיב. כולם הובלו ברכבים צבאיים אל בניין העירייה, אך הדלתות היו נעולות. מעמד הפיזור הועתק לבניין מלון גלוריה הסמוך. סלמן החל קורא מהכתב: "מועצת עיריית ירושלים מפוזרת בזה... בשם צה"ל הריני פונה אל עובדי העירייה להמשיך במתן השירותים הדרושים לשיקום החיים התקינים של האוכלוסייה..."
פניו של אל־חטיב התכרכמו. ראשיהם של חברי המועצה שחו מעט. כשסלמן סיים את דברו, ביקש ממנו ראש העיר המודח אסמכתא המעידה כי אכן צווה לחדול מתפקידו. סלמן נטל מפית נייר הנושאת את סמל מלון גלוריה, ושרבט עליו במהירות את הנוסח הערבי של כתבי הפיזור. מכאן ולהבא, תעבור העיר המאוחדת לידיו של ראש העירייה היהודית טדי קולק. אל־חטיב, לעומת זאת, ימצא עצמו מגורש. את המפית ממלון גלוריה הוא ישמור עימו. כעבור חודשים אחדים הוא יציג אותה בפני העצרת הכללית של האו"ם, בעת שינאם בפניה.
את "סיפור המפית" שמעתי לפני שנים רבות מסלמן, כשהיה סגנו של קולק. עוזי בנזימן, איש "הארץ", ומירון בנבנישתי, איש סודו של קולק, כללו אותו בספריהם ("ירושלים - עיר ללא חומה" ו"מול החומה הסגורה" בהוצאת ויידנפלד וניקולסון). כל מי שבא אחריהם, ואני בתוכם, הסתמך על עבודתם המרשימה, אלא שעכשיו נחשפים רבדים נוספים של מידע ובהם הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מאותם הימים, ומסמכים נוספים שטרם פורסמו.
הם שופכים אור נוסף על מהלכים שקדמו להחלטה על איחוד ירושלים ו"סיפוח" מזרח העיר. החוקר ד"ר אמנון רמון, איש "יד בן־צבי" ומכון ירושלים לחקר מדיניות, ליקט וניתח אותם במאמר שפורסם לאחרונה בקובץ מחקרים על ירושלים בהוצאת "יד בן־צבי".
קברניטי המדינה, כך מתברר, פעלו תחת לחצים סותרים. מצד אחד הם חששו מאוד מתגובת העולם ובעיקר מהאפשרות ששתי המעצמות, רוסיה וארה"ב, יכפו על מדינת ישראל לסגת מירושלים המזרחית, כדרך שכפו עליה לסגת מחצי האי סיני לאחר מבצע קדש. כל מהלכיהם התנהלו בצל החשש הזה.
שר החוץ אבא אבן והמשלחת הישראלית לאו"ם ניסו למנוע, לדחות או למתן את ההחלטה שהביאה לשינוי פני ירושלים.
מנגד, עמדה דעת הקהל הישראלית - אפופת תחושה כי הניצחון ב־1967 הוא גרסה מודרנית של ששת ימי הבריאה, ולמעשה - כתיבה של פרקים נוספים במלחמת השחרור שנקטעה. הציבור הישראלי, שמאל כימין, ביקש באותם ימים לקטוף את פירות הניצחון. ירושלים, מטבע הדברים, היתה הראשונה בתור.
אשכול דחה את הלחץ הבינלאומי. עם זאת, הוא ושריו הקפידו שלא לכנות את מהלכי האיחוד בשם "סיפוח". 71 אלף דונם וכ־65 אלף תושבים ערבים צורפו לתחומי ירושלים הישראלית. רק 6,000 דונם מתוכם נכללו בתחומי ירושלים הירדנית. שאר השטח ננגס מתחומי השיפוט של עוד 28 כפרים. בתוך שבועות אחדים גדל שטח העיר פי שלושה. לימים יופקעו משטחי מזרח ירושלים 24,500 דונם, שעליהם יוקמו בעיקר שכונות יהודיות. בשכונות הללו חיים כיום יותר מ־205 אלף יהודים.
התושבים לא ברחו
הפרוטוקולים שנחשפים עתה מגלים שלא כל השרים הכירו את המפה ואת הגיאוגרפיה. מחנה הפליטים שועפט, למשל, סופח לירושלים כנראה בטעות. עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז - מגלה אמנון רמון במחקרו - חשב שתושבי מזרח ירושלים ברחו מבתיהם. גם הוא טעה. הם הסתתרו במרתפים.
"כשנדמו היריות", רשם נרקיס ביומן של פיקוד המרכז, "עלו כולם ממחבואיהם. זכורני איזו הפתעה היתה זו לכולנו, כשהחלו האזרחים לצאת לרחובות".
דמות המפתח שהשפיעה יותר מאחרים על מהלכי האיחוד היתה זו של שר הביטחון משה דיין. דיין שנכפה על אשכול ערב המלחמה, כדי להוביל את המערכה ולנסוך ביטחון בצה"ל ובציבור, היה גם האיש שגיבש את מפת הפשרה בין גרסת המקסימליסטים לגרסת המינימליסטים, בכל הנוגע לגבולות השיפוט החדשים של ירושלים.
מיד לאחר המלחמה דחה דיין שורה של המלצות שהניחו בפניו כמעט כל הגורמים, לדחות ככל שרק ניתן את פתיחת שני חלקי העיר לתנועה דו־סטרית, בשל החשש שהדבר יסכן את יהודי העיר. הוא רצה לאפשר במהירות, ליהודים ולערבים בירושלים, להיפגש אלה עם אלה. רק שנה לפני המלחמה הוסר הממשל הצבאי מערביי ישראל. הם חיו עימו 16 שנה. לדיין לא היתה כוונה למשוך זאת שוב.
"קשה היה לאנשי המטה הכללי לעכל את רעיונו של דיין", רשם עוזי בנזימן באותם הימים. "רק עתה תמה המלחמה והוא כבר הוגה במפגש המוני עם האויבים מאתמול?
"ב־27 ביוני התקיים דיון בחדרו של עוזי נרקיס בירושלים על תוכנית דיין. כל הנוכחים התנגדו לה... (אבל) בישיבה נוספת, בערב, דיבר דיין בתקיפות רבה: אם מבקשים לאחד את העיר אין להירתע מהתוצאה המעשית... עמדתו הנחרצת של דיין גזרה על יהודי ירושלים וערבייה להיפגש פנים אל פנים, שלושה שבועות בלבד לאחר שחדלו לירות אלה באלה. ב־29 ביוני 1967 שטפו נהרות אדם את 'הקו הירוק' בירושלים. בניגוד לחרדות המוקדמות היתה זו התוועדות מופלאה, שמרכיביה הלם, השתאות ושמחה".
הפלת המחיצות בין שני חלקי העיר יצרה ערבוב מיידי. מירון בנבנישתי הגדיר את התמונה כ"פסטיבל שלום", "נדידת עמים" או כ"פלישה הדדית" - הכל בעיני המתאר: "אלפי תושבים יהודים מילאו את סמטאות העיר העתיקה עד שחסמון כליל. מאות ערבים עשו דרכם לאטם ברחובות מרכז העיר... מצב הרוח היה מרומם, כמו ביריד כפרי.
"יהודים וערבים שוחחו בערבית רצוצה, באנגלית ובתנועות ידיים. המגע האנושי היה ביישני קמעה, מנומס, חסר איבה... המבקרים הערבים במערב ירושלים היו הססנים יותר. הם הלכו לאטם, יד ביד, משפחות שלמות, לבושות בבגדי חג, וצפו לכל עבר... נתבדו כל החששות מיום האתמול מפני סכנות המפגש הפתאומי. אותו לילה היתה ירושלים שקטה מכרגיל. אווירה כבדה, עצובה ומתוקה של נוסטלגיה ירדה על שני חלקי העיר. יותר מכל עמד יום האיחוד בסימן התרפקות על העבר".
ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ושריו היו עסוקים עם זאת בקביעת העתיד. בשבועות שקדמו להסרת המחסומים התנהלה שורה של דיונים שבסופם הוחלו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על שטחי ירושלים הערבית, ותחומה הוגדל מאוד. שרי הממשלה הובילו עתה מהלך של סיפוח רחב פי כמה. על גבולות הסיפוח השפיע מאוד הדרג הצבאי, ולמעשה אדם אחד: עוזר ראש אג"ם, האלוף רחבעם זאבי. הדרג המדיני מיתן אותו.
מה עושים עם 11 כפרים?
"התנ"ך" של המדיניות הישראלית בשאלת הסיפוח וגבולותיו היה פחות או יותר: מינימום ערבים ומקסימום שטח. ישראל של אחרי "ששת הימים" ביקשה לבדל את ירושלים מהגדה המערבית. רמון, כמו חוקרים קודמים של מהלך הסיפוח, מצא כי רבים מהשרים והפקידים הבכירים ראו בגבולותיה המתעצבים של ירושלים עם הגדה, את גבולות המדינה.
ברקע, אומר רמון, ריחפה גם מצוקת המים שאליה נקלעה ירושלים במלחמת השחרור. הנגזרת מהזיכרון הקשה הזה היה דיון משני: האם לצרף לתחומי העיר גם את מעיינות ואדי קלט, עין פארה ועין פואר, השוכנים במחצית הדרך שבין ירושלים לבין ים המלח.
הוויכוח התנהל בין זאבי, נציג צה"ל בדיונים, לבין שרי הממשלה. זאבי הציע לספח שטחים נרחבים מיהודה ושומרון: מההרודיון וקבר רחל בדרום, דרך עבדייה, מעלה אדומים ועד ואדי קלט, ובצפון עד פרוורי רמאללה - בסך הכל שטח של כ־200 אלף קמ"ר שבו חיו כ־100 אלף תושבים ערבים.
הצעתו של זאבי כללה 11 כפרים שהיו רחוקים למדי מן העיר. ההצעה הנגדית כללה את העיר העתיקה וסביבותיה וכפרים הקרובים לה יחסית, כא־טור ועיסאוויה (שבחלקו היה חלק מן השטח המפורז באזור הר הצופים), וכן שועפט, צור באהר, שרפאת, אום טובא, ערב אל־סוואחרה ובית צפאפא (שהיה כפר חצוי בין ישראל לבין ירדן). שדה התעופה קלנדיה (עטרות) לא נכלל בהצעה המצומצמת.
רמון חושף במחקרו מכתב ששלח האלוף זאבי לשר המשפטים ב־22 ביוני, שבו התווה - כנראה לפי בקשת השר - את הצעתו לגבולות ירושלים המורחבת. גם זאבי, כך עולה מהמכתב, כמו בני הפלוגתא שלו שאחזו בגרסה צנועה יותר לירושלים החדשה, חשש מהמשמעות הדמוגרפית של סיפוח רחב מדי.
"אם יתברר בעתיד שהפרזנו בהכללת שטחים ואוכלוסייה ערבית", כתב זאבי, "ניתן יהיה להפריד בין השטח המוניציפלי של ירושלים לבין אזור חיצוני, בסטטוס של מועצה אזורית". "זאבי", מבין רמון, "היה מודע לכך שאולי הציג תוכנית לסיפוח רחב מדי, ולכן הציע לממשלה דרך נסיגה אפשרית".
דיין חשב כבר אז שזאבי ("גנדי") הלך רחוק מדי. הוא תיאר את הצעתו באוזני השרים כ"בעלת פגמים רבים", וביטל את את חשיבות מקור המים של עין פארה לירושלים. "יש לנו מספיק מקורות מים לעיר המזרחית", אמר. דיין התנגד להצעה של זאבי מעוד טעם, שבו הפלשתינים עושים שימוש כיום כאשר הם מתנגדים לבניית השכונה E-1, שכונת החיבור המתוכנן בין מעלה אדומים לבין ירושלים.
"ההצעה המורחבת", אמר דיין, "מדאיגה אותי משום שהיא קוטעת את הדרך מהחלק הדרומי של הגדה המערבית לחלק הצפוני... אני מכיר את התיאבון של היהודים... אם מצרפים את שדה התעופה ואת עין פארה, זה לא סיפוח החלק השני של ירושלים, זה חציית הגדה המערבית לשני חלקים, דרומי וצפוני, ואני נגד זה..."
"מוכנים להיהרג על ירושלים"
מרבית הנימוקים של דיין שכנעו את השרים. ב־26 ביוני התכנסה הממשלה לדיון נוסף על גבולות העיר ואימצה את ההצעה הראשונה, המצומצמת יחסית. עמדתו של דיין נדחתה רק בסוגיית שדה התעופה קלנדיה. העובדה שבמקום היו קרקעות בבעלות יהודית השפיעה על השרים. שדה התעופה, ומסדרון צר ברוחב של שני ק"מ שמוביל אליו, סופחו אף הם לירושלים. עין פארה ו־11 הכפרים שנכללו בהצעה המורחבת של זאבי נותרו מחוץ לעיר. בסופו של דבר, כאמור, סופח לעיר שטח של כ־70 קמ"ר בלבד שבו התגוררו כ־65 אלף תושבים.
דיוני השרים נותרו חסויים עשרות בשנים. עתה, כאמור, הם הותרו לפרסום. אחרי הניצחון המזהיר של ששת הימים, לדעת הקהל - כך מתברר - היתה השפעה לא מבוטלת על החלטות השרים. בישיבת הממשלה ב־11 ביוני, ממש עם סיום המלחמה, וכשבועיים ימים לפני שנחתמו דיוני הסיפוח, אמר השר יוסף ספיר: "נדמה לי שהעם כבר החליט לגבי ירושלים לפחות, וזה דבר שנוגע לכל נימי נפשו".
ראש הממשלה אשכול סיפר על אדם, שבעת סיור של ראש הממשלה הכניס ראש למכוניתו ואמר: "אם תחזירו חלק מהשטח ששחררנו, אני עוזב את הארץ". לשר המשפטים יעקב שמשון שפירא, מעיד בנזימן, אמר ידיד: "אם תחזירו את ירושלים - דמכם בראשכם". אשכול הדגיש שהוא "בעד מעשה בירושלים להבדיל מהשטחים האחרים. קודם כל אנחנו יהודים אחרי מה שהיה במלחמה", הטעים ראש הממשלה, "ירושלים שוחררה וחוברה, צריך לדעת להקדים ולמהר לעשות מה שצריך לעשות".
בממשלה התנהל ויכוח בין חקיקה ישירה ומהירה, שתקבע סיפוח מפורש, לבין צעדים מינהליים בלבד. רק ארבעה שרים תמכו בחקיקה מהירה ומיידית: מנחם בגין, ישראל ישעיהו, זרח ורהפטיג וישראל גלילי. אשכול הצטרף אליהם מאוחר יותר, ובגין חזר בו. הוא חשש שסיפוח רשמי של ירושלים יתפרש כוויתור על יהודה ושומרון, והעדיף את הדרך המינהלית. ורהפטיג תבע לכלול ב"ירושלים הרחבה" גם את קבר רחל ובית לחם. עמיתו במפד"ל, משה חיים שפירא, הסתפק בצירוף הר הצופים, העיר העתיקה "ואולי קצת יותר מזה".
מרבית השרים הסכימו על צירוף העיר העתיקה והר הצופים לגבולות ירושלים. הוויכוח התנהל על מה שמעבר לזה. בגין תבע באותם ימים לספח את כל שטחי יהודה ושומרון. יגאל אלון ביקש לבחון את סיפוח בקעת הירדן והר חברון. אשכול ניסה להרגיע: "על ירושלים אנו מוכנים להיהרג. לעומת רצועת עזה, שכאשר אנו נזכרים ב־400 אלף ערבים (החיים בה) נעשה קצת מר בלב".
דיין, שהשפעתו על השרים היתה רבה, נקט באותם ימים מדיניות שעודדה יציאה של תושבים ערבים המעוניינים בכך, לירדן, מתוך תפיסה שהקטנת היקף האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים ובגדה המערבית משרתת את האינטרס הישראלי. בפרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 25.06.1967 דיין מביע את סיפוקו מכך שבאוטובוסים שהעמיד השלטון הישראלי לרשות היוצאים, הגיע מספרם ל־600 ביום. "זה דבר עצום", אומר דיין לשרים. אלא שלמרות זאת, בכל הנוגע לירושלים, גילה דיין זהירות ואמר לחבריו: "עלינו להשתדל שבשטחים שיצורפו לעיר, תהיה אוכלוסייה ערבית מעטה ככל שניתן".
הדיון, התרשם כאמור רמון במחקרו, התנהל בין היתר תחת החשש מלחץ אמריקני־סובייטי משולב, דוגמת זה שהכריח את ישראל לסגת מחצי האי סיני בתום מבצע קדש. אלא שהשרים היו נתונים לא רק תחת לחץ בינלאומי, אלא גם תחת לחץ של המשלחת הישראלית לאו"ם.
תשעת חברי המשלחת, בראשות שר החוץ אבא אבן, המליצו פה אחד שהכנסת תסתפק באישור חוק המקומות הקדושים, ושחוקי הסיפוח יידחו. בעקבות המברקים, מספר רמון, העלה ראש הממשלה אשכול את השאלה אם אפשר לקבל את המלצת המשלחת בלי "בושת פנים". השאלה התחדדה במיוחד לאחר שהתברר שהתקשורת כבר הוזמנה לסקר את ישיבת הכנסת, שבה עמדו להתקבל חוקי "הסיפוח". ברקע עמדה הצעת החלטה יוגוסלבית, שקראה לפינוי ללא תנאי של השטחים שכבשה ישראל. שרים רבים תמכו בעמדתו של אבן. ראש הממשלה אשכול מצא עצמו במיעוט ופנה לשריו.
"העניין הוא לא במצב של 'טאבולה ראסה' (לוח חלק; נ"ש). עיתוני הערב כתבו כבר מאמרים ושלחו אותם לצנזורה... כתבי הטלוויזיה מוזמנים לכנסת... ברור לי שכל העיתונים יכתבו... שפתאום קרה איזה דבר וישראל נבהלה וישאלו מה קרה פה... ואז הגויים יגידו: נבהלתם - ואז ילחצו יותר כדי שגם בעוד שבועיים לא נקבל את החוקים".
בגין תבע לספח את כל שטחי יהודה ושומרון, דיין גיבש את מפת הפשרה. דיין ובגין במהלך טיסה למצרים
כדי להתגבר על התנגדות שריו, יזם אשכול שיחה עם שר החוץ שלו בניו יורק. הוא הצליח "לסחוט" מאבן הודאה, ש"החלטה של הכנסת לאשר את החוק תהיה מכה, אך נמשיך להתמודד". ראש הממשלה דיווח לשרים על "הודאתו" של אבן. מרבית השרים השתכנעו. החוקים הובאו לכנסת בחיפזון רב. לימים יטען אבן שאשכול הוליך אותו שולל. גדעון רפאל, השגריר באו"ם, כתב בזיכרונותיו: "בירושלים שררה אווירה של 'עכשיו, או לעולם לא'".
אקרובטיקה משפטית
ביום 27.06.67, בשעה ארבע אחר הצהריים, הובאו החוקים לאישור הכנסת בהליך מהיר ומיוחד. לחברי הכנסת לא הועבר סדר היום. הצעות החוק חולקו להם רק עם פתיחת הדיון. אשכול וחלק ניכר משריו לא השתתפו בדיון, כדי שלא לעורר הד בינלאומי רחב. הכנסת דנה בחוקים במשך שעתיים. ועדת החוקה דנה בהם שעה וחצי נוספות. ב־19:30 הם אושרו ברוב גדול של חברי הבית.
למחרת, 28 ביוני, יצא הצו מטעם הממשלה, שקבע את גבולות השטח המסופח. שטח השיפוט של העיר גדל פי שלושה. עוזי בנזימן כותב בספרו שקולו של שר הפנים חיים משה שפירא רעד מהתרגשות כאשר קרא את האכרזה, המסמך הראשון בתהליך החקיקה, שבו נזכר שמה של ירושלים. רבים מן המשתתפים באירוע בכו.
כולם דיברו על "סיפוח" מזרח ירושלים, אבל באופן משפטי פורמלי טהור לא היה זה סיפוח אלא צירוף שטחים. הכנסת והממשלה נמנעו מחקיקה דקלרטיבית על איחוד ירושלים (רק ב־1980 הביאה ח"כ גאולה כהן לחקיקת חוק מעין זה). במקום זה בוצעה אקרובטיקה משפטית משונה.
תחילה התקבל חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט ושולב בו סעיף שקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". אחר כך, ב"צו קביעת השטחים" - לפי אותו תיקון - ציוותה הממשלה כי השטח של ארץ ישראל, שמתואר בתוספת, נקבע בזה כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה.
רק בתוספת לצו פורט קו התיחום של השטח המסופח, אך אפילו בחקיקת הסיפוח לא נזכר שמה של ירושלים, אף לא ברמז. פירוט קו התיחום, גילה מירון בנבנישתי, לא נעשה על ידי מפה אלא על ידי אזכור קווים דמיוניים בין נקודות ציון. הממשלה הקפידה להימנע מלהשתמש במונח "סיפוח".
בהודעות הרשמיות דובר על איחוד או איחוד מחדש. להצעה לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט נוסף גם החוק לתיקון פקודת העיריות, שהסמיך את שר הפנים, לפי שיקול דעתו, להרחיב בהכרזה את תחומה של עירייה פלונית על ידי הכללת שטח שנקבע בצו.
ההתפתלות התחיקתית הזאת, שכדי לרדת לסוף דעתה נדרש קורס במשפטים, יועדה כל כולה "להקטין" את אקט הסיפוח בעיני העולם, ולא לקרוא לילד בשמו.
ערב אישור החוקים בכנסת, מגלה רמון, הוציא משרד החוץ בירושלים חוזר לכל נציגויות ישראל בעולם. הן הונחו להצניע ככל האפשר את הסיפוח של מזרח ירושלים ולהדגיש את חוק השמירה על המקומות הקדושים.
בהנחיות הודגש שיש להציג את הצעד לגבי ירושלים, לא כאקט מדיני־היסטורי אלא כהכרח מעשי, כמיזוג מוניציפלי, כמעשה שנובע מרצון לנהל את העיר באופן תקין.
מאזן ביניים מעורב
50 שנה חלפו. במבחן ההיסטוריה ומנקודת המבט היהודית־ישראלית - ההצלחה היא חלקית. יותר מ־200 אלף יהודים (כ־40 אחוזים מתושבי מזרח העיר) מתגוררים כיום בשרשרת של שכונות שהוקמו מדרום, מצפון וממזרח לקו השיפוט הישן.
לעומת זאת - בעיר העתיקה, לבה של ירושלים, זו שעליה לא היתה מחלוקת בין השרים בעת שהתדיינו ביניהם על גבולות הסיפוח - היהודים עדיין מהווים מיעוט קטן. רק כשביעית מתושבי העיר העתיקה, 5,000 נפש, הם יהודים.
ישראל ביססה את נוכחותה למרגלות הכותל המערבי של הר הבית, והכשירה שם רחבת ענק למתפללים היהודים. לעומת זאת - היא התקשתה, ועדיין מתקשה, לבסס את מעמדה בהר עצמו שהכותל הוא רק נגזרת שלו.
"הדמוגרפיה" שממנה כה חששו שרי ממשלת אשכול - נותרה סיפור כאוב. הרוב היהודי בירושלים מצטמק משנה לשנה. הוא עומד כרגע על 60 אחוזים לעומת 74 אחוזים לפני יובל שנים. הריבוי הטבעי היהודי אמנם גדול בשנים האחרונות מזה הערבי, אבל כאשר 18 אלף יהודים עוזבים את ירושלים מדי שנה, בשל יוקר או היעדר דיור, או בשל קשיים במציאת פרנסה בבירה - הגרף הדמוגרפי נוטה לרעת הצד היהודי. בחצי יובל השנים האחרונות עזבו את העיר יותר מ־350 אלף יהודים, ובאו לגור בה הרבה פחות.
גם תמונת היחסים עם ערביי מזרח ירושלים מורכבת. הם נושאי תעודות זהות כחולות ומחזיקים בתעודות "תושב", שמקנות להם הטבות חומריות רבות ומעמד של תושבי קבע. משמעות הדבר היא שהם זכאים להשתתף בבחירות לעיריית ירושלים, אך לא בבחירות לכנסת. מתוקף היותם תושבי קבע הם גם זכאים (בתנאים מסוימים) לקבל אזרחות ישראלית, אך רק מעטים מהם ביקשו אזרחות שכזאת.
ערביי מזרח ירושלם מחרימים, או נמנעים (בשל איומים) מלהשתתף בבחירות לעיריית ירושלים, כך שאין להם ייצוג במועצת העיר. רמת השירותים והתשתיות במרבית השכונות הערביות עדיין נמוכה משמעותית מהרמה בשכונות היהודיות, אף שלאחרונה חל שיפור. למרות זאת, מרקמי חיים משותפים בין ערבים לבין יהודים - שהתקשורת נוטה בדרך כלל להתעלם מהם - מתקיימים בירושלים בשורה של תחומים כמו בריאות, תעסוקה, תחבורה וענפים נוספים.
בשנים האחרונות עוסקים פלשתינים ממזרח ירושלים בטרור בשיעורים גבוהים יותר מבשנים קודמות, ולא רק כסייענים אלא כמבצעים. מצד שני, סקרי עומק בקרב האוכלוסייה של מזרח ירושלים מגלים שיותר מ־50 אחוזים מהם מתנגדים לחלוקת העיר, ואינם רוצים לחיות בתחומי הרשות הפלשתינית.
נקודה חשובה נוספת: הטרור מכוון היום את חציו לא רק למטרות יהודיות אלא גם לאזורים ולנקודות שמגלמים תופעות של דו־קיום ומרקמי חיים משותפים ונורמליות. הרכבת הקלה היא רק דוגמה אחת. יש נוספות. ישראל מצליחה לספק תחושת ביטחון לערביי מזרח ירושלים שחפצים בישראליזציה ובהשתלבות במרקם העירוני, בצורה מוגבלת בלבד.
הדוגמה הבולטת לכך היא מערכות הבחירות העירוניות. רבים מתושבי העיר אומרים בשיחות שלא לציטוט שהיו רוצים להשתתף בה, אך נמנעים בשל אלימות ואיומי הטרור הפלשתיני שמופנים כלפיהם.
האם גבולות השיפוט של ירושלים, כפי שנקבעו ב־1967, יישארו כאלה גם בעתיד? גילוי נאות: בשנים האחרונות מצאתי עצמי, מתוקף עיסוקי, נדרש לסוגיה ועוסק בה. גדר הביטחון שישראל הקימה בצפון ירושלים, בתוך שטח השיפוט של העיר, גרעה בפועל מתחומי העיר כ־100 אלף פלשתינים, שבאופן רשמי נחשבים לתושבי העיר. הגדר הביאה להזנחת יתר של האזורים הללו, שבהם פורחים הטרור, העבריינות, העזובה, הסמים והעוני.
במסגרת ספרי - "ירושלים - אשליית החלוקה", שהוציא לאור "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", שרטטתי הצעה, שגורמים בליכוד ומחוצה לו נוטים לאחרונה לאמץ. התוכנית, שהועברה לאחרונה על ידי המל"ל להכרעת רה"מ, מציעה להקים עבור התושבים באזורים הצפוניים שמעבר לגדר, מועצה אזורית ישראלית נפרדת. שטחים אלה ויושביהם ימשיכו להיות חלק מישראל, כי הריבונות הישראלית כבר חלה עליהם, אולם הם לא יהיו חלק מירושלים.
כולם יוכלו "להרוויח" מכך: ישראל לא תאבד ריבונות על שטחים אלה. היא תמשיך להיות אחראית לביטחון שם ותשמור על נגישות מודיעינית, סיכולית ומבצעית. התושבים שם לא יאבדו את מעמד ה"תושב" שבו הם מחזיקים ושעליו הם מעוניינים לשמור. מעמד התושבות מקנה להם הטבות מרובות.
התושבים בשכונות שמעבר לגדר גם ירוויחו מועצה אזורית עם ראש מועצה ערבי וחברי מועצה מקומיים, שתתוקצב ככל מועצה אחרת על ידי מדינת ישראל. הם יוכלו לשפר את מצבם במידה ניכרת, לקבוע סדרי עדיפויות, להשקיע כספים רבים יותר בתשתיות ובשירותים - שני תחומים מוזנחים באזורים הללו - ובעיקר לנהל את ענייניהם בעצמם, בכפוף לחוק הישראלי.
עיריית ירושלים תפטור עצמה מעול כלכלי, שעוד לפני הקמת הגדר היא לא עמדה בו. צעד כזה אף יביא "רווח" דמוגרפי לצד היהודי בירושלים. משיופרדו אזורים אלה רשמית מהעיר (אך לא יועברו לרשות הפלשתינית) ייוותרו בה 220 אלף ערבים בלבד, שיהוו 30 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה, לעומת שיעורם כיום המתקרב ל־40 אחוזים.
אחרי 50 שנה, ישראל הגשימה רבים מיעדיה בבירתה. היא עשתה זאת למרות שהעולם לא הכיר בעובדות שקבעה בעיר. עם זאת, בעשור האחרון הואטה מאוד הבנייה מעבר לקו הירוק בעיר. לחציה של ארה"ב על ישראל היו אפקטיביים. תנופת העשייה של ישראל במזרח ירושלים נבלמה. עם זאת, מפת העיר כבר השתנתה לבלי הכר. מה שהיה ערב מלחמת ששת הימים, לא ישוב עוד. השאלה כיצד תיראה העיר בעוד 50 שנה ומה יהיו גבולותיה, נותרת פתוחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו