בדיוק בשעה 7:45, בבוקר ה-5 ביוני 1967, הופרה הדממה. כמאתיים מטוסים, כמעט כל מערך הקרב של חיל האוויר הישראלי, צללו מגובה אלפי רגל אל עבר 11 שדות תעופה מצריים. רועמים ותכליתיים הטילו פצצות וירו רקטות על מסלולי ההמראה האפורים, צולפים בתותחיהם במטוסי הקרב המצריים ובסוללות נ"מ הפרושות לאורך השדות. מפתיעים.
דקות קודם לכן סירות תובלה כרסתניות וסירות דייג לבנות תרנים שטו ברוגע בדלתא של הנילוס, בימת ברדוויל ובתעלת סואץ. קהיר התעוררה לעוד בוקר שמשי. טייסי חיל האוויר המצרי סעדו בשלווה את ארוחת הבוקר בחדרי האוכל, לאחר ששבו מטיסות הכוננות שהחלו עם אור ראשון. מפקדי הבסיסים עשו דרכם מביתם אל לשכותיהם. וכעת, מעט לפני השעה שמונה בבוקר, עמודי עשן שחורים וסמיכים מתמרים אל השמיים, על הקרקע בוערים מטוסי האויב, מסלולי שדות התעופה מחוררים ומושבתים, ובמוצב השליטה של חיל האוויר ב"בור" שבקריה שורר ביטחון מוחלט: מבצע "מוקד" נוחל הצלחה. ישראל תנצח במלחמה.
בשעה 8:30 סיים אל"מ עודד מרום את גיחת התקיפה הראשונה שלו במלחמה ונסק עם המיראז' לגובה של כ־35 אלף רגל. "מהגובה הזה יכולתי לראות כמעט את כל צפון מצרים עולה בלהבות", הוא מספר. "אש גדולה שאוחזת ב-11 שדות תעופה ואינספור מטוסים". דקות קודם הוא וחבריו למבנה רביעיית המיראז'ים הפציצו את מסלולי ההמראה בשדה התעופה קהיר־מערב וצלפו במפציצי הטופולב 16, אימת העורף הישראלי. הם היו המבנה השני שתקף את השדה. המבנה הראשון, בהובלתו של עמוס לפידות, מפקד טייסת המיראז'ים 101 במלחמה ולימים מפקד חיל האוויר, "זרע בשדה חורבן רב, מעט לפני שהגענו", מתאר מרום, אז טייס בדרגת רב סרן. "בגובה 35 אלף רגל הכל שקט. אנחנו מוגנים מפגיעת תותחי נ"מ, לא חוששים שמטוסי אויב יתקפו אותנו וטסים בגובה שחוסך לנו דלק, כך שנוכל לחזור הביתה בשלום. 45 דקות לאחר פתיחת המלחמה גם אני שקט לגמרי. התמונה הבלתי נשכחת שנגלית לעיני מבהירה לי שהכרענו את חיל האוויר של המצרים. השגנו עליונות אווירית תוך פחות משעה אחת".
"חיל האוויר תמיד חשב קדימה"
במשך למעלה מעשור התאמן חיל האוויר בתקיפת שדות תעופה. "אני התאמנתי בתקיפת שדות מיום שסיימתי קורס טייס, בשנת 1957", מספר מרום (79), "והמדריכים שלי בבית הספר לטיסה התאמנו על כך עוד קודם, במטוסי בוכנה מיושנים. התמקדנו בזה הרבה לפני אימונים בקרבות אויר".
טייסי הקרב חונכו לאורן של שתי אקסיומות. האחת, שקבע דוד בן גוריון כבר ב-1948, היא שמטוסי אויב לא יטוסו בשמי ישראל. השנייה היא, שישראל תמיד תילחם מתוך נחיתות מספרית מול שכנותיה.
מימין: עודד מרום, משה סער, גדי רכס, יוסי שריג ויהודה קרן. "זו המלחמה שבה בתכנון, בהכנה ובביצוע - האדם הוא שהוביל" // צילום: אפרת אשל
"צה"ל היה מוכרח להבטיח, באמצעות חיל האוויר, שתהיה לישראל עליונות אווירית. אסטרטגיה שתבטיח 'שמיים נקיים' עבור כוחות הים והיבשה של צה"ל בשדות הקרב", מסביר מרום, שבשלושת העשורים האחרונים מאז שחרורו עוסק במחקר ותיעוד היסטוריית חיל האוויר. "כבר בשנות החמישים היה ברור שעליונות אווירית לא תושג באמצעות קרבות אויר. יחסי הכוחות הלא שווים, כלומר, היותנו מעטים מול רבים, לא מאפשר ניצחון באוויר מול מטוסי האויב. בתחילת שנות החמישים מערך הקרב של חיל האוויר כלל מטוסי בוכנה מיושנים, לצד מטוסי סילון מסוג אורגאן ומיסטר. במהלך שנים ספורות הפך המערך לסילוני לחלוטין, כשחיל האוויר הצטייד במטוסי סופר מיסטר B2, מטוסי ווטור וב 1962 בכ-60 מטוסי מיראז' 3".
אך קפיצת המדרגה הזאת לא שינתה את יחסי הכוחות. "באמצע שנות ה-60 בידי ישראל כמאתיים מטוסי קרב. למצרים ולסורים היו כ-600 מטוסי מיג מתוצרת בריה"מ", אומר מרום. "כוח המפציצים של ארצות ערב היה מכוון לעורף הישראלי, ואיפשר למיגים להתפנות אך ורק לתקוף את הכוחות בחזית. לעומת זאת, מטוסי הקרב המעטים של ישראל היו אמורים לשאת בשתי המטלות יחד, גם הגנה על העורף וגם תקיפה במספר חזיתות. בשל כך נרקמה התכנית לתקוף את שדות התעופה של מצרים וסוריה כמכה מקדימה מיד בתחילת העימות הצבאי הבא".
תקיפת שדות תעופה, כך שלא יתאפשר למטוסי האויב להמריא, לא היתה המצאה ישראלית. הטקטיקה מומשה כבר במלחמת העולם השנייה. חיל האוויר האמריקאי, למשל, כלל במערכי הלחימה שפיתח גם הפצצות אסטרטגיות של יעדי האויב, בהם בסיסי חיל האוויר. למרבה האירוניה, דווקא האמריקאים ספגו פגיעה קשה מצד היפנים באוקיינוס השקט, בפרל הארבור. כאלפיים מטוסי קרב יפנים תקפו את האוניות והמטוסים האמריקאים שחנו על המסלולים, כטרף קל למפציצים, וכך הבטיחו חופש פעולה רב לכוחותיהם.
יעקב טרנר. "במטכ"ל חששו, אבל לנו בחיל האוויר היה ביטחון" // צילום: אפרת אשל
"לא המצאנו כלום", מבהיר סא"ל (מיל') יוסף שריג, שמילא תפקיד מרכזי במבצע מוקד. בשנת 1965 סיים לפקד על טייסת ווטורים ומונה, כרב סרן, לראש מדור תקיפה בענף אוויר 3 (מבצעים), שהיה אמון על תכנון מערך התקיפה האווירית במלחמה. "עשינו מה שעשו אחרים שנים קודם, אבל יותר טוב ועם תפיסה יותר חדשנית. כל המעטפת היתה משוכללת יותר. זאת היתה ההזדמנות האחרונה בה מטוסים במצריים, סוריה, ירדן ועיראק עמדו על הקרקע בשורות, גלויים לגמרי. חיל האוויר כבר שנתיים קודם למלחמה התחיל לבנות כיפות בטון שתחתן עמדו המטוסים. רק לאחר מלחמת ששת הימים עשו את זה גם במדינות אחרות.
"חיל האוויר כולו לא חיכה שיאמרו לו מה לעשות, אלא חשב קדימה, מקדים את יתר החיילות. למד את השטח, תכנן ומקסם את היכולות שלו. פתחנו במלחמה הזאת במוכנות שיא. מספרים שלפני מבצע קדש בן גוריון ערך סיור בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. הראו לו את המטוסים, הציגו לו את הטייסים ואז הוא שאל שאלה אחת ברורה, כמה זמן נדרש כדי להשמיש את המטוסים בין טיסה לטיסה? בן גוריון הבין מיד, שכשיש מעט ציוד צריך ללמוד לנצל אותו בשיא היעילות. זה הפך לחלק מרכזי במתכון להצלחה של חייל האוויר".
קסם הסבב הישראלי
"יחידה לוחמת נמדדת בכמות האש שהיא מייצרת", אומר סא"ל (מיל') גדי רכס. "המטרה שלנו היתה שהמטוסים יבלו כמה שפחות זמן על הקרקע ועל זה לא הפסקנו להתאמן". רכס, באותה תקופה טכנאי בן 23 בטייסת המיראז'ים 101 בדרגת רב סמל, מספר שעבורו המלחמה התחילה בקיץ 1966. "חזרתי מאירופה, לאחר שהבאנו לישראל מספר מיראז'ים שהמתינו לנו באיטליה, והודיעו לי לארוז מיד את עצמי ואת אישתי והתינוקת שלנו בת השנה, ולעבור משיכון צבא קבע בגדרה לשיכון משפחות בבסיס חצור. נדרשנו להיות ליד המטוסים כמה שיותר. ביליתי בסביבות 20 שעות ביום בטייסת בשנה שקדמה לפרוץ המלחמה". התפקיד של רכס בטייסת המיראז'ים היה "ליין צ'יף" - אחראי לפעילות השוטפת היומיומית של כ-120 חיילים בגף הטכני המטפלים במטוסים בדת"קים (דירים תת קרקעיים, מחסי מטוסי קרב ממוגנים).
"עבדנו על המטוסים בקצב גבוה, סביב השעון, 24 שעות ביממה", נזכר רכס, "פיתחנו שיטות לשיפור רמת התחזוקה של המטוסים, כדי שיהיו שמישים לקרב לאורך זמן. כשמטוס חוזר מטיסה הוא דורש תיקון תקלות, תדלוק, מילוי חמצן, חימוש. בהתחלה נדרשו לנו שעתיים עד שלוש שעות על מנת להכין רביעיית מטוסי מיראז'. עם הזמן יצרנו שיטות לסבבי עבודה כדי לצמצם למינימום את זמן ההכנה של המטוס על הקרקע. הגענו למצב של שילוב מושלם בין כל בעלי המקצוע בזמנים מדויקים. מכונאים שמתדלקים ובודקים את המטוס, החשמלאים עם החמצן, החמשים שמתקינים את הפצצות והמרעומים.
הגענו לזמני סבב של 45 דקות ואפילו 30 דקות להכין מטוס. כך קיבלנו יכולת כפולה, לפחות, לייצור אש. הכפלות כוח של המטוסים. זה כל מה שעניין אותנו, מכפילי הכוח. להגדיל את כמות הגיחות שכל מטוס יכול לעשות, כי לא היו לנו מספיק מטוסים".
"עוד לפני שהטייס הספיק לרדת מהקוקפיט, המטוס היה חמוש", מספר אל"מ (מיל') אריה שמואלי, ששימש כקצין חימוש בטייסת סופר מיסטרים ובטייסת מיראז'ים לפני המלחמה. "על זה התאמנו במשך שנים. הסבב הזה הוא המצאה ישראלית. הטכנאים בדרג א' של חייל האוויר, אותם אלה שעובדים על המטוס, הם היו הנשק הסודי של החייל. שלטנו בטכניקות החימוש למרות שתצורות החימוש למטוסים השתנו כל הזמן, בהתאם למידע המודיעיני שהתקבל.
מטוס מצרי מנוטרל על המסלול. קורן: "חזרתי לבסיס וכתבתי בתחקיר: 'אין חיל אוויר שיכול להתמודד עם חיל האוויר הישראלי'"צילום: לע"מ
"שבוע לפני המלחמה, באחת מההחלפות, הגיע אלי איש מילואים עם מרעום שהתפרק לו ביד. כל מערכת הדריכה התפרקה ומה שנשאר בתוך הפצצה, היה החלק שמפעיל אותה. השתמשנו באותה תקופה גם בפצצות עם מרעומי השהייה - פצצות שהפיצוץ שלהן מתעכב שעה או שעתיים לאחר שהן מוטלות. המטרה של ההשהיה היתה לפגום ביכולת תיקון המסלולים של המצרים. זה היה מרעום השהייה של שעה, פלוס מינוס עשרים דקות. ואנחנו סגורים בדת"ק, שבו שלושה מטוסים, כל מטוס חמוש בטון פצצות.
"הרחקתי מהמטוס את הפצצה עם חייל נוסף. זו פצצה שמשקלה חצי טון ואנחנו לא יודעים כמה זמן יש לנו עד לפיצוץ. כולם פונו מהדת"ק בזמן שניטרלנו אותה. כשהרמנו את העיניים הבנו שאנחנו מוקפים באמבולנסים וכבאיות, דרוכים לקראת אסון נוראי שעלול היה להתרחש". על נטרול הפצצה זכה שמואלי לקבל את אות המופת ממפקד חיל האוויר.
"עזר ויצמן נהג להתגאות מאוד בסבב", מוסיף בחיוך יוסי שריג. "חיל האוויר השקיע בסבבים שלו כבר שנים לפני המלחמה. כשויצמן היה מפקד חיל האוויר (בין השנים 1958 ל-1966) הוא היה מזמין מקורבים חשובים לביקורים בבסיסי החייל. מפקד חיל האוויר הבריטי, השגריר האמריקאי, הנספח הצרפתי. הוא היה מציג בפניהם את הסבב והם היו משתגעים. הם לא האמינו, למשל, שעוברות שבע דקות מרגע שמטוס ווטור נוחת ועד הרגע שהוא מוכן, מחומש ומתודלק, לגיחה הבאה. זה היה כוחנו, לבצע את הסבב בשיא המהירות.
"הסבב המהיר איפשר למתכנני מבצע מוקד לקחת בחשבון מספר גדול יותר של גיחות. זה רק הצריך יותר טייסים. טייס לא יכול לחזור מטיסה ומיד להמשיך למשימה הבאה. הוא צריך למסור מידע, לעבור תחקור, להתאושש. לכן הכשירו יותר טייסים. זה היה, אולי, המשאב היחיד שהיינו מעט פחות מוגבלים בו".
מסלול בטון? קטן עלינו
לא רק הגברת מהירות הסבב העצימה את כוחו של חיל האוויר הישראלי הקטן. "היו לנו התפתחויות מופלאות בתחום אמצעי הלחימה באותן שנים", אומר מרום. "צמחה בישראל תעשייה ביטחונית מתקדמת, ששידרגה את המטוסים לצרכי הלחימה שלנו.
"הצטיידנו במיטב הציוד הצרפתי, שתוכנן על ידי מהנדסים צרפתים שהמלחמה האחרונה שחוו היתה מלחמת העולם השנייה. אנחנו, במציאות של המזרח התיכון, היינו זקוקים לאמצעי לחימה יותר מתקדמים. המטוסים הצרפתים נשאו, לרוב, שתי פצצות, בתצורות שונות, אחת תחת כל כנף. פרט למטוס הווטור, שנשא עד שמונה פצצות. המוח היהודי שידרג את כוח הנשיאה של המטוסים הצרפתים במהלך השנים, בהתאם לצרכי שדה הקרב. כשהגיעה השעה לתכנן תקיפת שדות תעופה היה מצויד מערך הקרב של חיל האוויר במגוון אפשרויות של נשיאת פצצות מסוגים שונים בכל המטוסים, כולל המיושנים שבהם. למשל, מטוס סופר מיסטר, שהגיע מצרפת עם כושר נשיאה של שתי פצצות, המריא במלחמת ששת הימים עם לפחות שמונה פצצות".
שדה תעופה מצרי, לאחר הפצצת מטוסי צה"ל. "מתהפכים - וצוללים אל תוך המטרות" // צילום: לע"מ
שריג מספר כי מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, פותחה בישראל פצצה שיועדה למסלולי שדות תעופה עשויים בטון, "בזכות מידע שהתקבל ממודיעין חיל האוויר על כך שבשדה התעופה אבו־סואר, למשל, המסלול בנוי משטחי בטון, שהפצצות שנהגנו להשתמש בהן לא יכלו לחדור. לשם כך פותחו פפ"מ, פצצות לפיצוח מסלולים. המטוס מגיע לאורך המסלול, בגובה נמוך, ומשחרר את הפצצה. מצנח שנפתח מהפצצה מאט את מהירותה, ואז נורית ממנה רקטה שמטה את הפצצה כלפי מטה לפחות בשישים מעלות וגם נועצת אותה עמוק לתוך הקרקע. מהפכני במושגים של שנות השישים".
את פקודת המבצע החלו לכתוב סא"ל (לימים אל"מ ומפקד בסיס חצור) יעקב (יאק) נבו, וסא"ל רפי הר־לב (לימים אל"מ סגן מפקד חיל האוויר), ששימשו אחד לאחר השני בתפקיד ראש ענף מבצעים במטה חיל האוויר, וכן רס"ן (לימים תא"ל) רפאל סברון, קודמו של שריג בתפקיד.
"קיבלתי לידי את הפקודה כשהתמניתי לתפקיד ב-1965, ומאז היא התעדכנה ללא הרף וגם נדרשנו לבדוק מעשית כל פרט בה", מספר שריג, "לאחר שפותחו הפפ"מ היינו שרויים כבר בתקופת מתיחות ממשית ורצינו לבדוק מהר את הפצצה. בחודש מרץ נודע לי שעומדים לצפות חלק ממסלול ההמראה בבסיס חצור. ניצלנו את ההזדמנות. פינינו את המשפחות מחצור בתירוץ של יום פעילות הווי ובילוי. חימשנו מיראז' בפצצות וכך בדקנו את יעילותן. עוד קודם יאק נבו ואני ערכנו תרגילים בכדי לדמות מה מתרחש בשדה תעופה מצרי כשתוקפים אותו. שאלתי אותו, 'אתה מפקד בסיס, המסלולים שלך מופגזים, מה אתה עושה? איפה הכי גרוע שיתפסו אותך?'.
"כך חיזקנו את ההמלצה על שעת השי"ן, 7:45, שהתגבשה בקרב מודיעין חיל האוויר. לאחר דמדומי הבוקר, כשהערפילים שבאזורי הביצות של סיני, התעלה והדלתא מתפוגגים, הכוננות עם אור ראשון מסתיימת ומפקדי הבסיסים נמצאים עדיין בדרכם. מפקד חיל האוויר בזמן המלחמה, האלוף מוטי הוד, היה אומר שמדי יום, בשעה הזאת, הוא בדרכו מביתו בשכונת צהלה אל הקריה בתל אביב, ואם חלילה קורה משהו, יש לו רק מכשיר קשר מיושן.
"כדי להחליט באילו פצצות משתמשים לשיתוק המסלולים, סגרנו את שדה התעופה מגידו, שהיה ישן וריק, והטלנו פצצות של 500 קילו ו-250 קילו. בדקנו מרעומים. מדדנו זמנים, תוך כמה זמן לוקח לתקן את המסלולים ולהפוך אותם שמישים עבור המטוסים. פרק הזמן הזה, של התיקון הנדרש, היה מבחינתו פרק הזמן המקסימלי שיפריד בין גל התקיפה האווירית הראשון לבין הגל השני. תחמנו אותו בשעה ו-45 דקות, ותאמיני לי, שהחמאנו למצרים. לקח להם הרבה יותר זמן לתקן את המסלולים בפועל. שלוש שעות במקרים מסוימים ואפילו יותר. הביטחון שלנו במבצע מוקד, בזמן האמת, נבע מכך שכל דבר נבדק מראש".
יודעים הכל ראשונים
תא"ל (מיל') ישעיהו (שייקה) ברקת, ששימש כמפקד מחלקת המודיעין של חיל האוויר במלחמת ששת הימים, יושב בסלון ביתו שברמת השרון וצופה אל גינת הנוי המטופחת שנפרסת לפניו. "בשנת 1965 למדתי כלכלה, מדע המדינה ויחב"ל באוניברסיטה העברית בירושלים, לאחר שסיימתי לפקד על טייסת מטוסי מטאור בבסיס רמת דוד", הוא מספר. "נותרו לי מספר בחינות כדי לסיים את הלימודים, כשעזר ויצמן קרא לי וביקש 'קח את המודיעין ותעשה ממנו טייסת מודיעין'. הוא רצה שאבנה את מודיעין חיל האוויר, לפני שהוא מעביר את הפיקוד למוטי הוד. הסכמתי למלא את התפקיד למרות שהייתי טייס קרב, לא איש מודיעין ובסך הכל ילד, בקושי בן 31, בדרגת רב סרן. את הבחינות האחרונות באוניברסיטה השלמתי מאוחר יותר".
הוא נוטל בידיו מסמך מצהיב. "אני מבקש להקריא לך מכתב שכתב לי האלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן במלחמת ששת הימים, כשסיימתי את תפקידי ב-1970 ומוניתי למפקד בסיס חצרים: 'בתקופת כהונתך שנמשכה מעל חמש שנים צעד המודיעין האווירי צעדים רציניים מאוד קדימה. מכל הבחינות, גדל והשתפר הארגון, מה שאיפשר להרחיב ולהעמיק את הידע. התהדקה בצורה יוצאת מהכלל השתלבותו של המודיעין בלחימתו של חיל האוויר ועל ידי כך הקנה למודיעין את מעמדו המיוחד במפקדת חיל האוויר. התחזק הקשר עם אמ"ן מה שהביא להפרייה הדדית, לתועלת כל הנוגעים בדבר ולתועלת צה"ל. גם אם היו לנו פה ושם חילוקי דעות, הרי תמיד ניתן היה להגיע להבנה ולשיתוף פעולה, אחרי דיון וליבו'".
ברקת מרים עיניים זועפות מן הדף. "מה זה חילוקי דעות?" הוא מגביר את קולו. "אנחנו רבנו. היו לנו ויכוחים של ממש. אני מבקש לומר זאת בעדינות. אמ"ן פיגר אחרי מודיעין חיל האוויר. התפיסה שלנו היתה מאוד מתקדמת ובלתי מתפשרת. כשנכנסתי לתפקיד והתייצבתי בחדרי שבמפקדה נבהלתי. החדר היה מלא עד להתפקע בכספות. עד כדי כך שפחדתי שהרצפה תתמוטט. שאלתי, 'מה יש בכספות', ואמרו לי 'חומר סודי'. אבל התפיסה שלי היתה אחרת. החומר הוא לשימוש הלוחמים. הם צריכים להיות מוכנים בכל רגע נתון למלחמה. לכן דאגנו שלכל טייס יהיה על הברכיים שלו פנקס עם כל המידע. מפות ומטרות מעודכנות ביותר ומידע סודי שהיה צריך לשנן.
"כבר בימים הראשונים שאלתי את החיילים במחלקת המודיעין, 'מה טס עכשיו במצרים?'. כעבור שעתיים באו אלי לחדר עם מסמך ובו פירוט של המטוסים שטסו בשמי מצרים בתאריכים שונים. אספתי את כולם לישיבה ואמרתי להם, 'תביטו. בא משוגע חדש לעיר. פה הכל יתנגן לפי המוסיקה שלי. מעכשיו, לפני שמפקד חיל האוויר המצרי יודע שבשדה התעופה פאיד מטוס מיג עומד לצאת לגיחה - אני יודע. אני רוצה לדעת כל מה שקורה בחילות האוויר של ארצות ערב, ברגע שהוא קורה, אם לא קודם לכן'.
"פיתחנו בחיל האוויר מודיעין מאוד מדויק ובקצב מהיר. אני רציתי שתהיה לי היכולת לדעת מתי סוללת טילי קרקע אויר SA2 מרימה את הקנים ומתחממת. למזלי ולמזלה של מדינת ישראל, מוטי הוד הבין היטב את הצורך ואיפשר לי לפתח מערכות מודיעין בזמן אמת. במלחמה ידעו להזהיר מבני מטוסים שטילי קרקע מכוונים אליהם. הפקנו מודיעין באמצעים רבים. מטוסי תובלה שלנו טסו עם טלפרינטרים מוצפנים, שתירגמו את האותות מיידית למידע ולשפה שאני וחיילי יכולנו בו במקום להבין ולעבוד על פיהם".
ברקת מספר כי בראשית דרכו בתפקיד "נוצרו שיתופי פעולה משמעותיים עם ראש המוסד, מאיר עמית וראש השב"כ יוסף הרמלין. שני אישים גדולים". אחד משיתופי הפעולה עם השב"כ, מספר ברקת, היה הפעלת סוכן כפול, שהתחילה קודם לכניסתו לתפקיד, אבל הועברה אליו וסייעה במלחמת ששת הימים: "ידעתי מה נאצר רוצה ומה נאצר חושב. זה היה גורם שיכל להפיק עבורנו מידע ולהזין מידע. זה בפני עצמו היה אתגר אינטלקטואלי לא רגיל".
מבצע נוסף היה "מבצע יהלום", במסגרתו ערק לישראל טייס חיל האוויר העירקי, מוניר רפא, עם מטוס הקרב הרוסי מיג 21, שבו החזיקו המצרים והסורים. "הבאת המיג 21 עם הטייס ועם כל החומרים שהחזיק, סייעה מאוד", אומר ברקת, "הכרנו את המיג מכל היבט. 'דע את האויב', במלוא מובן המילה. זה היה חלק מסוים מהמודיעין, אותו חלק שניתן לדבר עליו. אני הייתי שותף, אבל לא אני המצאתי את זה. אחרי שהכל היה סגור ומתואם, ביקשתי לוודא בעצמי שמוניר הוא אכן מי שהוא טוען שהוא וניתן לתת בו אמון. ביקשתי לטוס איתו. היתה לי תעוזה, אולי כי הייתי צעיר מדי וחסר אחריות. הוא הובא לארץ וטסתי איתו על מטוס מטאור. חיל האוויר עמד בכוננות, המראנו מבן גוריון ואני אמרתי לו מה נתיב הטיסה. כשנפרדנו לאחר הטיסה הבטחתי לו שכל בני משפחתו יובאו לישראל. כשהוא נחת בחצור עם המיג ב 16 באוגוסט 1966, עמדתי בשורה עם הרמטכ"ל יצחק רבין, מפקד חיל האוויר מוטי הוד ומפקד בסיס שדה דב, סא"ל אורי ירום. כשרפא התקרב אלי הוא אמר, 'בגלל העיניים שלך אני כאן'. ואני אמרתי לו, 'המשפחה שלך בדרך. הם עזבו עכשיו את לונדון בדרכם לישראל'.
במאי 1967, ערב יום העצמאות, עשו ברקת ואישתו מיקי (מרים) את דרכם למסיבת יום העצמאות של חיל האוויר בעקרון. "בדרך ביקשתי לעבור בקריה ולרדת לבור, לבדוק אם הכל בסדר. באותו זמן כבר היינו בכוננות קלה. אני מגיע לבור וחיילי מדווחים לי שכוחות מצריים עברו את התעלה, בניגוד להסכם עם ישראל. אני מתבונן בחומרים, רואה את התנועות של הצבא המצרי ואומר לאנשים, 'חבר'ה, מלחמה'.
"משם אני נוסע למסיבה בעקרון. מסיבת צוות אוויר, שכל מי שחשוב היה בה. אני לוקח הצדה את מפקד חיל האוויר, את הרמטכ"ל ואת ראש אמ"ן, ואומר להם, 'רבותיי, מלחמה'. ואז יריב מסתכל עלי ואומר לי, 'ישעיהו, לאט לאט'. כשהוא היה מתרגז עלי הוא היה קורא לי ישעיהו ולא שייקה. הוא סבר, כנראה, שאצה לי הדרך. שאולי יש זמן להחליט שלא להחליט. מבחינתי, באותו ערב התחילה המלחמה".
ברקת מיעט לצאת מהבור באותם ימים. "הסודיות היתה בחשיבות עליונה. מפקדת חיל האוויר היתה בחשיכה בכל לילות ההמתנה, על ידי האפלה בחלונות. ניתנה הוראה שמי שיכול, יגיע למפקדה ברגל, לבוש בגדים אזרחיים. אני לא נסעתי ברכב צבאי, אלא רק אזרחי, לאחר שהבנתי שאנשי השגרירות הרוסית עוקבים אחרי.
"כמעט בכל ערב נספח ההגנה של ארה"ב, קולונל פרלה, ידיד קרוב וחביב, היה מצלצל אלי הביתה ומנסה להבין מה קורה איתי. שואל את אישתי, 'מיקי, מה נשמע? איפה שייקה?'. והיא היתה משיבה לו, למשל, 'שייקה במקלחת'. והוא שאל, 'מה אתם עושים הערב, תרצו לבוא אלינו?'. 'אני לא יודעת מהן התוכניות של שייקה', היא היתה עונה לו, 'אבדוק איתו'. ואז מיד טלפון של מרים לבור, 'שייקה, פרלה התקשר, אתה במקלחת'. ואני מתקשר אליו חזרה ומתחמק בשלל תירוצים, 'הגעתי מאוחר', 'אנחנו נפגשים עם חברים', 'יש לנו כרטיסים לסרט' וכן הלאה. כך היה כמעט כל ערב".
"שעון החול שלי אוזל"
"כשבוע לפני המלחמה הופיע אצלי בלשכה שלמה ארגוב, נציג משרד החוץ בבור ולימים שגרירנו בלונדון (שנפצע ונותר משותק לאחר ניסיון התנקשות בחייו על ידי ארגון אבו נידאל ביוני 1982, שהוביל לפתיחת מלחמת לבנון הראשונה, נ"ל). הוא היה אדם גבה קומה ומרשים", מספר ברקת, "שוחחנו והוא מצא חן בעיני מאוד. קיבלתי אישור ממוטי הוד להציג בפניו את תכנית מבצע מוקד. בחצות הלילה נפגשנו בבור, תיארתי לו את המבצע ואמרתי 'מרגע שנמריא ותוך שעה עד שעה וחצי, לא יהיה חיל אוויר מצרי'. לא היה לי ספק.
"סיפרתי לו כיצד ומדוע קבענו את שעת השי"ן. תיארתי לו כיצד כשעה לפני התקיפה נשלח כתריסר מטוסי פוגה של בית הספר לטיסה לצרכי הונאת האויב. וכך אכן קרה, הפוגות טסו בסביבות שבע בבוקר ודימו גיחת אימונים, משמיעים אותו קריאה של טייסות שונות. 'ואז', לחשתי לו, 'כל מטוסי חיל האוויר יוצאים לדרך בשקט מוחלט. דממת אלחוט. טסים בגובה נמוך, כך שהמכ"מים לא יקלטו ובשעת השי"ן תוקפים, במקביל למתקפת חיילות הים והיבשה.
"אני מסיים את דבריי והוא מסתכל עלי ואומר לי, 'אני מבין מנין נובע הביטחון שלך'.
"למחרת אני מקבל פתק קטן מארגוב. 'שייקה, משה דיין נמצא עכשיו אצל דוד כרמון, סגן ראש אמ"ן, ומקבל תדריך. לך ותצלח דרכך'. לקחתי את הפתק ועידכנתי את מוטי הוד שאני מצטרף לפגישה עם משה דיין הגדול. הוא עדיין לא הצטרף לממשלה כשר ביטחון והיה כבר לחץ גדול שהגיעה העת.
"נכנסתי ללשכה, לתדהמתו של כרמון, ואמרתי לדיין, אני שייקה ברקת, ראש המודיעין של חיל האוויר. אתה שומע הערכת מצב שאני לא מסכים לה. אנחנו מוכרחים ליזום ולהפסיק למשוך זמן, ואתה צריך ללכת עכשיו ולא להתמנות לשר הביטחון, אלא לשר הניצחון'. סיימתי ודיין קם והלך. עוד באותו לילה שמעתי שהוא התמנה לשר הביטחון".
"בימים הבאים רק הוחרפה הבהילות שבה פעלתי", ממשיך ברקת, "חבר משותף חיבר ביני ובין מנחם בגין. הצגתי את עצמי ואמרתי לו 'יש הערכת מצב שונה של אמ"ן ושלנו בחיל האוויר. יכולה להיות לנו קטסטרופה אם יפתיעו אותנו. אנחנו חייבים ליזום. אנא, גש לאשכול ותגיד לו שראש המודיעין של חה"א ישב אצלך במדים ואמר לך את הדברים האלה. לך ושים ידך על ההגה'. באותו לילה מיקי צלצלה אלי לבור ואמרה, 'בגין הצטרף לממשלת אחדות'.
"ארבעה ימים לפני תחילת המלחמה אני הולך בבור ופוגשים אותי וייצמן, שכיהן כראש אג"מ ואלוף נוסף. אני תופס אותם ואומר להם שהבאתי באופן אישי מכתב לראש אמ"ן שכותרתו 'שעון החול שלי אוזל', ובפנים מעט מאוד שורות, שסיכומן הוא שאם לא נפעל, אני לא יודע מה יהיה.
"הלכתי איתם ללשכת ראש אמ"ן לוודא שהוא קרא את המכתב. יריב לא היה ומנהלת הלשכה אמרה לי שהמכתב אכן נקרא. משם רצנו לראש הממשלה לוי אשכול, שישב בלשכתו בקריה. אשכול היה איש חכם. סביבו היו גנרלים שאמרו לו שהכל יהיה בסדר. ניצבתי מול ראש הממשלה ואמרתי לו, 'לא יתכן מה שקורה. אני אמנם רק סא"ל, אני אולי ילד, אבל באחריות אני מבהיר לך, המצב מחייב לפעול'".
אין מקום לטעויות
בישיבת הממשלה ביום ראשון ה-4 ביוני מתקבלת סופית החלטת הדרג המדיני לפתוח במתקפת פתע על מצרים. לעת ערב ה-4 ביוני, התקיים תדריך במפקדת חיל האוויר בו השתתפו בכירי החייל, ארבעת מפקדי הבסיסים ותשעת מפקדי הטייסות. הוד בישר על יציאה למלחמה ועידכן בשעת השי"ן. למפקדים חולקו דפי כוחות ומשימות, ששורטטו בכתב יד על דפי נייר, כשהמסר העיקרי הוא שמירה על חשאיות מלאה.
"לא הופתענו, צפינו את זה וציפינו לכך", מספר תא"ל (מיל) יעקב טרנר, לימים מפכ"ל המשטרה, שפיקד במלחמה על טייסת אוראגנים 107. "המצרים הפגינו באותם ימים שחצנות וביטחון מופרז שהנה, הם עומדים לשים קץ לישות הציונית. במטכ"ל חששו. אבל לנו בחיל האוויר היה ביטחון".
"למעלה משבועיים קודם לפתיחת המלחמה, בבוקר יום שישי ה-19 במאי, התקשר אלי מוטי הוד וביקש שאעביר את הטייסת מרמת דוד לשדה התעופה בלוד", מוסיף טרנר, אז בדרגת רב סרן. "ביצענו את ההעברה עוד באותו יום, עד לשעת הצהריים. כמו כל הטייסות, הכרנו היטב את המטרות. מכיוון שרמת דוד היתה רחוקה מדי מהחזית המצרית עבור מטוסי האוראגן שהטווח שלהם לא היה גדול, מובן היה שעלינו להתקרב. 25 הטייסים שלי בטייסת כבר ידעו בעל פה מהו חתך הטיסה. תקיפת מסלולים, טיסה נמוכה בדממת אלחוט. כל אחד ידע באיזה גובה עליו לטוס ובאיזה גובה לשחרר רקטות. המבנה שאני הובלתי נדרש, בשונה מאחרים, לתקוף בגיחה הראשונה את סוללות הנ"מ שהגנו על השדה באל עריש. היתה הוראה שלא לפגוע במסלולים כדי שמטוסי תובלה ישראלים יוכלו לנחות עליהם בהמשך, כדי לספק תחמושת ומזון לכוחות צה"ל, ומטוסי קרב יוכלו לנחות עליהם במקרי חירום.
"לאחר התדריך, ערב המלחמה, חזרתי לבסיס בלוד ושלחתי את הטייסים לישון בשעה מוקדמת. אמרתי להם שלמחרת בבוקר יש טיסת אימונים חשובה ואני לא רוצה שיהיו עייפים. אני עצמי לא הצלחתי לעצום עין. בשעה 4:30 נקראו כל הטייסים לטייסת ובשעה 5:00 ישבו מולי בחדר התדריכים. נטלתי גיר לבן וכתבתי על הלוח '07:45' והוספתי, 'בשעה הזאת כ-200 מטוסי חיל האוויר ימצאו ביעף תקיפה על 11 שדות תעופה מצריים. אין מקום לטעויות, שכחה וחוסר ריכוז. היעף הראשון הוא חד פעמי וקריטי. אי אפשר לטעות בו. כל עם ישראל יושב איתכם בתא הטייס ומצפה לביצוע הטוב ביותר שתוכלו להפיק מהמטוס'. אני מסיים ויש שקט בחדר. הטייסים מתבוננים בי דרוכים ומרוכזים. הם הרגישו כמוני, שהם עומדים לצאת למשימת חייהם".
מושכים, מתרוממים - וצוללים
ההמראה בדממת אלחוט היתה מורכבת ביותר. "כארבעים שניות הפרידו בין המראה להמראה", מספר שריג, "ולמרות דממת האלחוט התזמונים היו מאוד מדויקים".
"מדובר בביצוע מסובך", מוסיף מרום. "כל מטוסי חיל האוויר המריאו מבלי שהיה קשר אחד עם השני. בעיה עיקרית היא לדעת מי המוביל שלך, מי חברייך למבנה. אני רשמתי לעצמי על היד את המספרים שעל זנבות יתר המטוסים במבנה שהובלתי. כל בסיס חצור המריא בסדר מופתי. שלוש טייסות היו באוויר תוך דקות מעטות. ללא דממת אלחוט, לא ניתן היה להפתיע את המצרים.
"המיראז' נושא 6100 ליטר דלק בכושר נשיאה מירבי ועוד שתי פצצות של חצי טון. הוא ממריא כבד ביותר וכך יש לטוס בגובה נמוך ביותר, כדי לשמור על ההפתעה ושהרדארים לא יקלטו אותנו. אנחנו טסים לכיוון דרום מערב, מעל הים, במרחק כזה שכבר לא רואים את החוף הישראלי. ובגובה של עשרים מטרים מקצף הגלים. בראי קטן ראיתי מדי פעם את חבריי למבנה, אבל בגובה כל כך נמוך ובמהירות של אלף קמ"ש העיניים צריכות להיות ממוקדות קדימה, אחרת נתרסק אל תוך מי הים. משם פנינו לדרום מזרח, בערך בקו אל עריש. חצינו בגובה נמוך את ביצות הברדוויל, דיונות של חול וביצות חולפות תחתינו. ואז אנחנו בדלתא. מדבריות החול התחלפו בשדות ירוקים, מנוקדים בנקודות לבנות בהירות של מבנים מבוץ. כמו נקודות קטנות של אורז בתוך מרבד ירוק אינסופי.
"וכל הניווט נעשה עם מפה על הברכיים, ליתר ביטחון, ובאמצעות שעון עצר ומצפן. אין תוואי שטח וקרקע משתנים. הכל כחול, הכל צהוב ואז הכל ירוק. לפי שעון העצר אני יודע מתי עלי לפנות ולפי המצפן אני יודע לאן. אחרי הדלתא אנחנו שוב במדבר המערבי. ככל שחולפות הדקות אני מבין שאני מתקרב לשדה התעופה קהיר מערב ואני עדיין בדממת אלחוט ולא בטוח כמה מטוסים יש מאחוריי. עם אוזניות, במהירות הזאת, לא שומעים דבר. הדממה היא מוחלטת.
"שעון העצר מעיד שאני צריך למשוך לגובה, אני פותח רדיו ורואה שכולם איתי במבנה, ואז תחתיי מופיע שדה קהיר־מערב. תמונה שכאילו גדלתי איתה. התחתנתי עם תצלומי שדה התעופה הזה. הכרתי את המטרה הזאת בעל פה. ברדיו אני מורה 'כוח מלא, מפסקים', המבנה נפרש לראש חץ, אנחנו מושכים, מתרוממים ואז מתהפכים וצוללים לתקיפת המטרות".
"זאת בעיני המלחמה בה האדם הוא שעשה את העבודה", אומר אל"מ משה סער (סימי), שהטיס מטוס ווטור במלחמה. "בתכנון, בהכנה ובביצוע - האדם הוא שהוביל. גם היום האדם חשוב, אבל האפשרויות הטכנולוגיות שעומדות לרשותו הן גדולות לאין שיעור. היינו באוויר כשרק מפה, מצפן ושעון עצר לעזרנו. לכל מצפן יש סטייה, הרוח משתנה, בסיני קשה להזדהות. כלומר, אין כמעט נקודות ציון שאפשר לנווט על פיהן. ובכל זאת הניווטים צלחו. לא רק חיל האוויר עשה עבודה טובה, גם יתר זרועות צה"ל עשו מעל ומעבר, הפגינו יכולות הירואיות. המכה למצרים היתה גם מורלית. פתאום הם סגורים בשטח שלהם ואין להם הגנה והם לא יכולים לתקוף אותנו חזרה".
טרנר מספר כי כדי לכוון את כוונות האוראגן נדרשו הוא וחבריו לחשב את כיוון הרוח ועצמתה. "במטוסים חדשים יותר ישנם מחשבים שמבצעים את החישובים האלה. האורגנים לא היו מצוידים במחשבים כאלה והיינו זקוקים למידע ממגדלי הפיקוח. אבל בהעדר קשר רדיו, בשל דממת האלחוט, ביצענו את החישוב בעצמנו, לפי כיוון העשן שהיתמר מהמדורות לצד מאהלי הבדואים באזור המטרה. גם זה לא היה מקרי. נערכנו ולמדנו מראש איך לבצע את החישוב לפי המדורות".
הביטחון בהצלחת מבצע מוקד היה כה רב, שהוחלט להשאיר 12 מיראז'ים בלבד לצורך הגנה על כל המרחב האווירי של מדינת ישראל, בזמן שיתר מטוסי הקרב של חיל האוויר מכוונים לתקיפת שדות התעופה במצרים. כך הושארה רביעייה מכל אחד מהבסיסים, רמת דוד, חצור ותל נוף. סרן (לימים אל"מ) יהודה קורן הוביל את רביעיית המיראז'ים שנותרה בתל נוף, ובשעה 8 בבוקר, לאחר שהחלו המתקפות במצרים "פטרלנו באוויר, כדי להפגין נוכחות אווירית בגבול הצפון, שהיה שקט ביותר. כפי שסברו מראש, הסורים לא מיהרו להצטרף אל בני בריתם המצרים".
לקראת השעה 10 בבוקר הוביל קורן את רביעיית המיראז'ים במטס שני, "לתקיפת השדה אינשאס, מזרחית לקהיר, על הציר לאיסמאליה. יכולנו לטוס בגובה רב, בביטחון, ללא דממת אלחוט. לקראת הנמכה הבקר הודיע לנו שאין לנו צורך לתקוף באינשאס, כיוון שהשדה כבר טופל היטב על ידי חיל האוויר, ושינה לנו את היעד לשדה התעופה פאיד. גם שם לא נדרשנו לתקוף את המסלולים, שהיו מחוררים ומושבתים, אלא את הציוד המכני הכבד שבאמצעותו ניסו המצרים לתקן אותם. במטרה למנוע מהם את השמשתם. לא ראינו מטוסים באוויר ורוב המטוסים על הקרקע היו מושמדים. גם הנ"מ לא היה כבד במיוחד.
"הגיחה השלישית היתה אל ירדן. נאמר לי שנהיה המבנה הראשון שיתקוף את שדה עמאן, ליד רבת עמון. כשהתקרבנו אל השדה ראיתי מרחוק את פטריות העשן הגדולות והבנתי שהמטוסים שקדמו לי עשו את רוב העבודה. הנ"מ היה יותר רציני, נפגעתי בכנף וחזרתי הביתה בליווי של מספר ארבע למבנה שלי.
הגיחה האחרונה והרביעית לאותו יום היתה פטרול לפנות ערב על גבול ירדן וסוריה. גיחה שקטה, אף מטוס אויב לא נראה באזור. חזרתי אל הבסיס ובתחקיר הטיסה כתבתי 'שקט ושלווה. אין חיל אוויר שיכול להתמודד עם חיל האוויר הישראלי". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו