בחודשים האחרונים שלום אסייג חי על קו ישראל־סין. אם הכל ילך כמתוכנן, טפו טפו, הוא גם עשוי לעשות את האקזיט של החיים שלו. רק צריך לשכנע את הסינים לפתוח את הארנק ולרכוש מנוי במיזם הלימודים האינטרנטי שלו: אתר שמציע תכנים של הכנה לבגרות בעשר דקות, לפי נושאים.
"האתר כבר עובד בישראל, באוקראינה ובצרפת, ועובד מדהים", הוא מסביר. "בשנה האחרונה השותפים והחברה הסינית בונים אותו בסין, ובגלל זה קשה לי להתחייב לפרויקטים בבידור".
אתה קומיקאי וסטנדאפיסט. מה לך ולמיזם לימודים?
"תמיד נמשכתי למיזמים. כשאירנה (אשתו בת ה־31; ע"ס) עשתה תואר ראשון, היא עשתה קורס לימודים מתומצת באינטרנט ב־400 שקל, עם מצגת עלובה שנעשתה בפאואר פוינט עם סאונד של שירותים. שאלתי אותה איך היא יכולה ללמוד עם הדבר הזה, והיא אמרה שאין לה ברירה. יצאתי לגינה וחשבתי לעצמי שצריך להקים דבר כזה.
"בשלב הראשון סיפרתי על הרעיון לשותף בחברת ההפקות שלי. הכנו מצגות של הרעיון, ואחר כך נפגשנו עם איש חינוך. דרכו הגענו למשרד החינוך. כשהבנו את התמונה במלואה, יצאנו לסבב משקיעים. כשמצאנו את הראשונים יצאנו לדרך".
איך הגעת לסינים?
"ישראלי שעובד איתם חיבר בינינו. העברנו מצגות, עשינו פגישות - עד שהגענו להבנות ונסגר הסכם. זו חברה מטורפת, שנסחרת ב־5 מיליארד וחצי דולר, ואנחנו מקווים לטוב. אני בונה על זה שנהיה האתר הגדול ביותר ללימודים בסין, נשיק אותו בספטמבר. אם נצליח שם - השמיים הם הגבול. האקזיט יגיע מתישהו, אבל כרגע אנחנו עסוקים בעיקר בגיוס משקיעים. כבר מצאנו קרן סינית שהשקיעה בנו 2 מיליון דולר".
איך זה לעבוד עם הסינים?
"בפגישות איתם יש על השולחן כל מיני חיות לא מזוהות, צפרדעים, צלופחים, מדוזות. סיפרתי להם שאני אוכל רק כשר, ובפגישה שאחרי הם אמרו לי שאין בעיה, אני יכול לאכול את מה שהם הגישו, כי זה לא חזיר. שאלתי מה זה, והם אמרו שזה צב".
אתה מפנטז על היום הזה שבו תסגור את האייפון על החוף בתאילנד?
"יש מחשבות על האקזיט, אבל אני לא מאלה שמדמיינים איך יישבו רגל על רגל. נכון לעכשיו, אני גם לא מתכנן למכור את האתר, אלא רוצה להישאר שותף בו לנצח. אני כן מפנטז על זה שהוא יהפוך לאתר הלימודים הגדול בעולם".
איך אתה באופן אישי עם לימודים?
"סיימתי 12 שנות לימוד, אבל לא עשיתי תואר ראשון, כי ברגע שסיימתי צבא התחלתי מיד לעבוד. עכשיו אני לומד סינית עם מורה פרטית. זה באמת לא פשוט. כל הברה שם מקבלת משמעות אחרת, אבל אני בסדר עם שפות. לאט לאט".
• • •
עד שהאקזיט ידפוק על האייפון של אסייג, הוא ממשיך עם הקריירה הבידורית והטלוויזיונית. בשנתיים האחרונות עסוקים אסייג (47) ואחיו מני (46) בכתיבה ובצילומים של העונה השלישית בסדרה הקומית המצליחה "שנות ה־80" (חמישי, 22:30, רשת), שהמציאה אותו מחדש בדמות פרוספר אסייג.
"היו שתי עונות מוצלחות מבחינתנו, ולכן זה מאתגר למצוא סיפורים ודמויות חדשים, שיכניסו צבע לסדרה. אתה צריך להביא את המשהו הנוסף שלא ראו קודם, וזה לא קל".
אבל הכל מבוסס על אירועים שקרו, לא?
"שתי העונות הראשונות היו סיפורי ילדות, שהצטברו אצלנו לאורך השנים. בעונה השלישית הגענו למצב שהיינו צריכים לחפור ולנסות להיזכר, כי סיפורים אמיתיים עם קצת שיפוצים הם הסוד של הסדרה, ולאנשים יותר קל להתחבר אליהם. הם אומרים לעצמם, 'ככה בול היה בשכונה אצלי'. זאת התגובה שחוזרת הכי הרבה. ההזדהות מאוד גבוהה".
לאורך השנים צבר הבדחן מטירת כרמל מאות שעות בפריים טיים ("צחוק מעבודה", "המשאית", "מועדון לילה", "כישרון או כישלון" ועוד) ואלפי שעות במה. ולמרות זאת, הוא לא מקבל את ההכרה והיוקרה שמקבלים קולגות שלו.
"אני בשטח 25 שנה, וזה הרבה מאוד זמן. אולי בחמש השנים הראשונות ההכרה עניינה אותי, אבל היום זה כבר לא מעניין מבחינתי".
אין יוצר שלא רוצה שיכירו בו.
"נכון, אבל במקום זה אני מקבל עוד עונות. עושה עוד פרויקטים. זה מה שחשוב לי. אתה לא יכול בכלל לתאר לעצמך את האהבה שאני מקבל ברחוב. אהבה עצומה, אנשים הולכים אחריי. אני לא צריך שיגידו לי בתעשייה 'איזה מלך'".
לאורך השנים נראה היה שמבקרי הטלוויזיה מתחרים ביניהם מי יצליף בך חזק יותר.
"לצערי, רבים מכותבי הביקורות גדלו במקומות אחרים, לא איפה שאני גדלתי. הם מכירים מציאות אחרת, ורק את המציאות שלהם. אני חותם לך שאם הסדרה היתה אמריקנית הם היו אומרים, 'וואו, איזה יופי, אותנטי'. אבל בגלל שזה ישראלי ומרוקאי, ובגלל שהם לא מכירים את הילדות הזאת ולא גדלו ככה, הם נגדה.
"אני מתאר לעצמי שרוגל אלפר (מבקר הטלוויזיה של "הארץ"; ע"ס) לא היה צריך לחזור הביתה ולדלג במדרגות מעל שכנה אלכוהוליסטית, ולדאוג מה יקרה אם היא תתפוס אותו ברגל בשנייה שיקפוץ מעליה.
"בעונה השנייה כבר לא קטלו אותנו בטונים גבוהים כמו בעונה הראשונה. פתאום יותר כתבי תרבות אזרו אומץ לכתוב גם דברים טובים.
"תודה לאל, כבר 25 שנה אני בטופ של הבידור, ובזמן הזה המבקרים באו והלכו. חלקם כבר הלכו לעולמם, ואני עכשיו יושב פה ומדבר איתך".
אתה מרגיש שלמבקרים קל יותר לתקוף דווקא מכיוון שאתה מזרחי ועוסק בנושאים האלה?
"חד־משמעית. לעובדה שאני מזרחי ובא ממזרחיות יש שיפוט אוטומטי. למרות שאני, מבחינתי, בדרן של כולם. בוא להופעה שלי ותראה אשכנזים ואנשי הייטק".
למרות השנים שחלפו, אסייג עדיין נושא על עורו את כוויית הביקורת שהכי פגעה בו. "הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית שהלכה לעולמה ב־2012; ע"ס) כתבה עלי בתחילת הדרך: 'כל מרוקאי נהיה בדרן'. זה היה קיצוני ביותר, גזענות בכל הכוח.
"היום הם לא מעזים לכתוב ככה, כי הם יודעים שיש רשתות חברתיות, ואנשים יודעים להגיב. כללי המשחק השתנו. פעם היו כותבים נגדך בעיתון ויכולת לדבר ללמפה. היום, מבקר אחד שיכתוב דבר כזה - כולם נכנסים לפייסבוק שלו ונלחמים ורבים.
"בתחילת הדרך הביקורת היתה מתסכלת, אבל עם השנים אתה מתרגל. כשהתחלנו לעבוד על 'שנות ה־80' לא חשבנו לרגע שיהיה מבקר שיחשוב שזו יצירת מופת. היום אני כבר מעבר לזה. עשינו את העונה הראשונה, קטלו אותנו, והנה אנחנו עולים עכשיו עם העונה השלישית.
"אם היה מעניין אותי לקלוע לטעם של המבקרים, תאמין לי שהייתי מביא סדרה עם אחלה ביקורות, שהיתה קונצנזוס. אבל זה לא אני. אותי מעניין ללכת עם האמת שלי. לשמחתי, מי שקובע ושבזכותו יש עוד עונות אלה הצופים בבית. אני מעדיף שהביקורות יקטלו ושהרייטינג יהיה גבוה ונמשיך לעשות עוד דברים".
אתה עדיין קורא את הביקורות?
"ברור, מי שאומר לך שלא - משקר. אני קורא, אבל זה לא נכנס ללב כמו בתחילת הדרך, כשהייתי אומר לעצמי 'איך כותבים עלי דבר כזה?'. היום אני חסין. מעניין אותי לקום למחרת ולראות מה הרייטינג ומה התגובות של האנשים. ועדיין, אשמח שתהיה ביקורת טובה. בעונה השנייה, כשהתחילו לכתוב תגובות טובות, זה שימח אותי. לא אשקר".
"תראה לי עוד תוכנית בידור שהחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן חוץ מ'ארץ נהדרת'". ב"צחוק מעבודה" // צילום: מאיר פרטוש
אחד האנשים שדיברתי איתם הגדיר אותך "אדיר מילר של המזרחים".
"אני מכיר את אדיר מתחילת דרכו. אני לא יודע אם הוא זוכר, אבל כשהוא היה רואה אותי, הייתי בשבילו האורים והתומים. ולא רק בשבילו - בשביל כל הסטנדאפיסטים. הם היו מסתכלים עלי בהערצה.
"אדיר עשה מאז כברת דרך, והוא מדהים. 'רמזור' היתה סדרה היסטרית, הסטנדאפ שלו היסטרי, ובצדק. 'צומת מילר' היתה פחות טובה מ'רמזור'. אבל אני לא עסוק בתחרויות. לא עסוק בזה".
שניכם בערוץ 2, הוא מקבל פרגונים בלי סוף, ואתה לא. ועוד לא הזכרנו את המועמדויות בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה.
"האקדמיה היא גוף מאוד סגור, בצבע מאוד מאוד מסוים, שיש בו חברים שמצביעים לחברים. זאת קליקה. באקדמיה הכל נמדד בכמות החברים שיש לך בפנים. אני לא שם, לא מתכוון להיות שם וגם לא שולח סמסים לאנשים שיבחרו בי, כי זה לא מעניין אותי. הבנתי לפני הרבה שנים שיש לי את העולם שלי, והוא שונה מהעולם שלהם. אני לא מתעסק בקיפוח, ב'דופקים אותי' וב'אכלו לי, שתו לי'.
"ברוך השם, תסתכל על הקריירה שלי, אין לי מה להתלונן. עשיתי את 'צחוק מעבודה' שמונה עונות. תראה לי עוד תוכנית בידור שהחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן חוץ מ'ארץ נהדרת'. ייצרנו שם כוכבים שכולם מפוצצים היום אולמות. עכשיו עולה עונה שלישית של 'שנות ה־80'. אני מקבל הצעות בלי סוף לסדרות וסרטים.
"אז הכל טוב, ושרק ימשיך ככה. מצבי מצוין, ברוך השם. אני לא עסוק בלהסתכל אם אדיר מקבל יותר יחס או פחות יחס. זה באמת לא מטריד אותי".
למה חשבת ש"צומת מילר" פחות טובה מ"רמזור"?
"כי היא התרכזה מאוד בדמות שלו, וזה בעייתי. לטעמי, היה צריך עוד קצת סיפורי משנה, כך שאם סיפור אחד פחות טוב - יש לך עוד עוגנים לברוח אליהם. גם העיסוק בעולם הברנז'ה קצת בעייתי, כי הברנז'ה אולי מוּכרת לנו, אבל לא מוכרת לכולם.
"מצד שני, צריך לזכור שעונה ראשונה של סדרה היא תמיד יותר קשה, במיוחד כשאתה מציב לעצמך רף גבוה. אדיר הוא בחור מאוד חרוץ ואינטליגנטי, הוא יודע את העבודה".
בסדרה של צביקה הדר צפית?
"לא. אני מאוד אוהב את צביקה, אבל הייתי עסוק בהופעות, ולשבת בבית לראות ב־VOD זה פחות רלוונטי מאז שבתי מאיה נולדה, לפני שנתיים. פעם הייתי צופה בשעות הלילה כשכולם ישנים, עכשיו אני צריך לראות בלי ווליום וגם בלי לעשן. אז אני מעדיף לצאת לגינה לעשן".
מי מצליח להצחיק אותך היום?
"שאלה טובה. שחר חסון, קובי מימון, ליטל שוורץ".
יש לך תשובה לשאלה למה עדיין יש פחות קומיקאיות מקומיקאים?
"דווקא עכשיו מתחילה פריחה חדשה של קומיקאיות במועדונים. אני מניח שבשנים הקרובות יהיו פה כמה קומיקאיות חזקות וטובות".
• • •
ב"שנות ה־80" העיר אסייג שוב את השד העדתי באמצעות שיחזור ילדותו בטירת כרמל, אזור שלא אוזכר בטלוויזיה עד לעליית הסדרה ב־2013. בעונה השלישית הוא מפגיש את המרוקאים המקומיים עם בני העדה האתיופית.
"היה אתר קרוואנים בשם נווה כרמל, ולשם שלחו את האתיופים. את הקניות והסידורים הם היו עושים אצלנו, בטירת הכרמל, וזה היה מדהים. אני חושב שעד אז לא ראינו אנשים שחורים מלבד בטלוויזיה. התעסקנו בגזענות ובשאלה אם הם יהודים או לא".
ואיזו תשובה נתתם?
"אבא שלי הוא אדם דתי, וברגע שהרב עובדיה יוסף אמר שהם יהודים, אבא שלי אמר שאין עוד ויכוח. אבל עדיין היו בשכונה כאלה שלא הסכימו לתת להם להתפלל איתנו, ובסדרה אנחנו מציפים את זה. מובן שהכל בהומור וברגישות".
בקיצור, היה מין דירוג סמוי?
"הדירוג שאתה מדבר עליו היה עם הקווקזים. כשהם הגיעו לא ידענו מי הם, וגם המנטליות שלהם היתה שונה. לאט לאט למדנו להכיר אותם והם למדו להכיר אותנו".
אשכנזים היו בשכונה?
"לא. היו עיראקים, מרוקאים, גרוזינים, קווקזים ואתיופים. העיראקים עמדו בראש הפירמידה, כי הם היו המשכילים, מנהלי בית הספר, ולכן היה להם קצת יותר מעמד. האשכנזים היו בכרמל, באולימפוס".
אתה לא חושב שההתעסקות בעדתיות פוגעת בנו כחברה?
"הסדרה הזאת תקופתית, ולבוא ולהגיד שהדברים היו אחרת יהיה לשקר למציאות. היו אשכנזים ומרוקאים, והיו הבדלים ביניהם. הכינויים שנתַנו היו בהתאם לעדה: המוֹכר הקווקזי, הגרוזיני או הרומני. לא היו להם שמות. היו שואלים אותך 'לאן אתה הולך?' והיית עונה: 'אני קופץ לגרוזיני'.
"לא חשבנו לרגע שיהיה מבקר שיחשוב שזו יצירת מופת". עם אוולין הגואל ב"שנות ה־80" צילום: אסף שמע
"בסדרה אני לא מביא סבל, כי כולנו היינו באותו מצב, עם אותם קשיים. ככה גדלנו. אבל זו האמת ולא צריך לקשט אותה בשביל שיהיה למישהו יותר נוח בעין. לצערי, עד היום הפערים והגזענות קיימים במקומות מסוימים. אמנם פחות, כי צומחים דורות חדשים, אבל זה עדיין קיים. אתה רואה את זה בזמן בחירות וביום־יום ברחוב. אני מאמין שזה ייעלם בדורות הבאים".
איפה אתה עדיין רואה הבדלי מעמדות בין אשכנזים למזרחים?
"אתה צריך אותי בשביל זה? צא למועדון בתל אביב ותראה בעצמך. כשאתה מזרחי ונראה מזרחי, גם אם אתה מהנדס, יותר קשה לך להיכנס מאשר לבחור בלונדיני עם עיניים כחולות ועבר פלילי. הוא עובר בעין יותר טוב".
קרה לך באופן אישי?
"לא, כי מתחילת הדרך בתל אביב התפרסמתי די מהר והכירו אותי, אז לא היו לי בעיות בכניסה. אבל זה קרה לאחיינים שלי. והם בחורים זהב. הילד הכי טוב בכדור הארץ בא להיכנס למועדון ולא נותנים לו, כי הוא נראה להם מזרחי".
אז מירי רגב צודקת.
"אני חושב שהיא צודקת בהרבה דברים, אבל אפשר להתווכח על הדרך שלה להעביר אותם. היא טיפוס מאוד רועש, והיא נתפסת לפעמים לשטויות. לא על כל דבר צריך לקפוץ ולהזדעק, ולא בכל דבר צריך להילחם. יש גם המון דברים שהיא צודקת בהם, כמו נושא ההצגות בפריפריה. ברור שאני בעד הגדלת ההשקעות בתחום התרבות בפריפריה".
אחיך מני תוקף בפייסבוק את כל מי שמרגיז אותו.
"מני ואני גדלנו באותו חדר, ובחלק מהזמן גם באותה המיטה. הוא איש שכולו לב, אבל יש לו פתיל קצר, והוא מאוד אוהב לתקוף ולהגיב. הוא פשוט לא חושב. מתעצבן ממשהו וישר מתקיף. לפעמים הוא עושה דברים שגורמים נזק.
"אני אדם מסוג אחר. אני יודע לבלוע את הרוק, יודע שלא על כל דבר צריך לרוץ ולהגיב, ואני לא אוהב מלחמות עולם. אני מדלג.
"יש לנו על זה הרבה ויכוחים וחיכוכים. אני רואה מה שהוא כותב, מתקשר אליו, אנחנו רבים קצת, ואחר כך הוא נרגע, מוחק את הפוסט, וממשיכים הלאה.
"אני נגד לתקוף אנשים מהתעשייה. אלה אנשים שאני מכיר ועובד איתם שנים, ואני לא אוהב לרקוד על הדם. אני לא רוצה לראות אדם שנמצא בנפילה ושכולם קופצים לו על הראש. אני גם לא רוצה לחלק את העולם לאשכנזים ומזרחים וימנים ושמאלנים. נכון שהסדרה שלנו עוסקת בעניינים האלה, אבל להתעסק רק בזה כל היום זה מוגזם. חלאס כבר. שכל אחד יהיה מה שבא לו. לא לכל שמוק שחושב משהו אנחנו צריכים להתייחס".
• • •
למרות רבע מאה על במות, מול קהל שתופס את הבטן מרוב צחוק (בשנת 2009 עשה היסטוריה כשהיה הקומיקאי הראשון שהופיע בקיסריה), אסייג מעולם לא שיחק בהצגת תיאטרון. זה לא ממש מפריע לו.
"לא נעים לי להגיד, אבל זה משעמם אותי. משעמם אותי להתחייב לתפקיד לתקופה ארוכה ולחזור לעשות את אותו הדבר כל ערב. גם מבחינה כלכלית זה לא משתלם. שכר של חמש הצגות של שעתיים, בתעריף של שחקן התיאטרון הכי טוב בארץ, שווה למה שאני מרוויח בהופעה אחת של 45 דקות. אז למה אני צריך את זה?"
העניין הכלכלי הוא השיקול המרכזי שלך בבחירת עבודות?
"ברור. זה משהו שחשוב במיוחד בתחום שאנחנו עובדים בו. תראה שחקנים שהיו כוכבי־על והיום אין להם מה לאכול. אם רוצים לקחת אותי עכשיו לפרויקט, שמנתק אותי מהופעות לחודש או חודשיים, זה צריך להשתלם לי, אחרת לא אקח אותו. אני באתי מבית עני, ואני לא רוצה להיות תלוי באף אחד. רוצה להתבגר ולהיות תלוי רק בעצמי, ושאף אחד לא יעזור לי".
ואם תגיע הצעה לתפקיד מעניין, אבל בלי תקציב?
"אני אעשה אותו, אלא אם זה דורש ממני להתנתק מהכל לכמה חודשים. להרבה סרטים אני אומר לא, כי בארץ רוצים שתעבוד בחינם. בקולנוע כולם רק בוכים לך. אז אני אומר לעצמי שאעשה סרט משלי, שאכתוב ואשחק בו".
חושב על זה ברצינות?
"כן. אחת האופציות היא לעשות סרט על שנות השמונים, ויש עוד תסריט, שמני ואני חשבנו עליו, והוא לא קשור בכלל לענייני מזרחים־אשכנזים. אני אעשה את זה כשיגיע הזמן".
הדור הצעיר של הקומיקאים מלחיץ אותך?
"אחי, אני כבר זקן, שום דבר לא מלחיץ אותי. האמת היא שאף פעם לא נלחצתי מכלום. כשעשיתי את 'צחוק מעבודה' נתתי לחבר'ה את כל הבמה האפשרית, באהבה. גידלתי, נתתי ועזרתי. אף פעם לא התייחסתי אליהם כאילו אני מייצר לעצמי תחרות, כי אני סומך על עצמי".
"מועדון לילה", הבית הקודם שלך, חזרה לאוויר. לא רצית להשתתף שוב?
"הייתי שם באחת העונות הראשונות, והיתה לי עונה מעולה. מאוד נהניתי. פנו שאצטרף גם העונה, אבל זה לא הבשיל, בין היתר כי אני עובד עם 'רשת' המתחרה".
מה אתה חושב על "ארץ נהדרת"?
"הם מצחיקים. מאוד קשה להחזיק הרבה שנים, אבל יש להם הברקות כל הזמן. מטבע הדברים, יש קטעים יותר מצחיקים ויש קטעים פחות מצחיקים, אבל אי אפשר להתעלם מהם".
היית יכול להיות חלק מהפאנל שלהם?
"אתה רציני עם השאלה? ברור, מה זאת אומרת".
היה מעניין אותך?
"עניין אותי בעבר, כשהייתי במקום אחר בחיים. לא עכשיו".
אתה כבר חושב על הפרויקט הבא?
"תמיד. אם תשב בבית, אף אחד לא יזנק עליך עם פרויקטים. אני מכיר את החיים בעולם הזה יותר מדי טוב. יש כאלה שמופיעים מול אולם מלא, אז הם מרגישים מלכי העולם. זו טעות. אם לא תעבוד, תיזום ותקבל כמה כאפות בדרך, לא תצליח.
"זה לא שעל כל רעיון שאתה מביא קופצים עליך. אתה עובד כמה חודשים על משהו, מציג אותו, ואז אומרים לך לא. יש אכזבה קלה, אבל ממשיכים הלאה לדבר הבא".
יש בך פחד שתתעורר בוקר אחד והטלפון כבר לא יצלצל?
"נדמה לי שזה פחד שקיים אצל כולם, וזה פחד שמניע. אני זוכר שאני צריך לייצר לעצמי עבודה כל הזמן. כל אמן יודע שהוא צריך לייצר לעצמו".
עם הבן דניאל. "החשיפה ב'מחוברים' היתה מאוד קשה" // צילום: מתוך האינסטגרם
מה לא תסכים לעשות, גם תמורת כסף גדול?
"כל חנוכה אני מקבל הצעות למחזות זמר, ומסרב. לפני עשר שנים בערך השתתפתי במחזמר 'הקוסם', ואחריו החלטתי שאני לא עושה יותר, כי זה עינוי וסבל. משמונה בבוקר אתה על הבמה, ועוד לא עברו עשר דקות מההצגה הקודמת ואתה שוב על הבמה באותו תפקיד. זה סרט נע, ואין בזה אמנות. זה נטו כסף, נטו מפעל. אתה בובה בתוך מכונה. ואני לא רוצה להיות בובה, שאחרים יהיו".
מצד שני, משכורת של שנה בחודש אחד.
"נכון, אבל את הכסף של חנוכה אני מרוויח בכמה הופעות של ועדי עובדים, בלי להתאבד מהבוקר עד הלילה. בחנוכה יש ביקוש להופעות שלי, וברגע שאני עושה מחזמר, אני מוותר על ההופעות הפרטיות".
פסטיגל היית עושה?
"ממש עכשיו אנחנו בדיונים איתם, אבל לא נראה לי שאעשה. מבחינתי, כדי לבוא ל־110 הצגות, לחזרות ולסרט שמצלמים, צריכה להיות תמורה כלכלית מאוד משמעותית. אני אומר לך תכלס, זה צריך להיות סכום שלא אוכל לסרב לו".
הפסטיגל הוא אחד המותגים החזקים של הבידור בישראל.
"אני לא אמן ילדים. לא יובל המבולבל, או כל השאר, שעבורם קהל הילדים הוא יותר משמעותי. אם זה לא סכום רציני, אין לי מה לעשות שם".
מה לגבי ריאליטי?
"כל עוד אני יכול לא לעשות, לא אעשה. אני מקווה שלעולם לא אצטרך לעשות. אם בכל זאת יום אחד תראה אותי שם, תגיד לעצמך, לא עלינו, המצב הכלכלי שלו לא טוב".
לאן היית הולך במקרה כזה?
"ל'המירוץ למיליון', כי יש בו משהו קצת אחר. אולי הייתי הולך עם אשתי. אבל בוא נקווה שלא אצטרך להיות גם שם".
מה הרגשת כשדניאל (בנו הבכור, בן ה־24; ע"ס) חשף ב"מחוברים" את הקשר המורכב ביניכם?
"עד אז אף אחד לא ידע כלום על החיים הפרטיים שלי. לא כי לא התעניינו, אלא כי לא רציתי להכניס עיתונאים ומצלמות הביתה. כתבים היו מתקשרים אלי ואומרים 'שמעתי ככה וככה', הייתי עונה להם: 'רוצה לדבר על ההופעה הבאה שלי? אני אשמח'. אף פעם לא עניין אותי להיות חלק מהמדורים האלה.
"החשיפה ב'מחוברים' היתה מאוד קשה. מההתחלה הייתי נגד הדבר הזה, אבל דניאל התעקש שהוא רוצה לעשות את זה. הוא היה בתקופה קשה נפשית, עם ילד, בעיות בזוגיות והתמודדויות שקשות אפילו לאנשים מבוגרים. אני התערבתי לו בחיים גם במחיר שיגידו 'איזה אבא נודניק, מה הוא מתערב'. זה הילד שלי, ואני עושה את מה שאני חושב שנכון לו.
"כשזה רק התחיל נראה היה שאני אבא בעייתי, ועוד כל מיני דברים באזורים האלה. היום אנחנו בתקופה אחרת, היה ונגמר. ייאמר לזכות 'מחוברים' שבשורה התחתונה, התהליך הזה עשה לדניאל משהו טוב".
בלי לשפוט, אולי מה שנתת לדניאל לא הספיק לו, אף על פי שמבחינתך עשית הכל?
"זה לא העניין. אתה יכול לתכנן את החיים בצורה מסוימת, אבל אז קורים דברים אחרים. מה שקרה הוא שדניאל נכנס למערכת יחסים שלא היתה טובה לו. אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי, כי אני רוצה בהצלחת האמא של בנו לטובת הילד המשותף שלהם, שהוא הנכד שלי. אבל הקשר בינה לבין דניאל היה הרסני, ואני, בתור הורה שרואה דבר כזה, לא יכול להתעלם.
"התפקיד שלי כהורה הוא לעמוד באמצע ולקבל אש מכל הכיוונים. אם לא הייתי עושה את זה, הייתי חוטא לתפקיד שלי. העובדה היא שבסופו של דבר הוא התגרש, ולא אני זה שלקחתי אותו לרבנות".
• • •
אסייג נולד כבן השביעי מתוך שמונה. האב מכלוף נפטר לפני חמש שנים. אמו, אליס, נפטרה לפני שנתיים בגיל 74.
"היא היתה חולה הרבה זמן, פתאום החלימה, נעמדה על הרגליים, עשתה את כל החתונות לאחיינים שלי - ונפטרה. כמה ימים לפני מותה היא אמרה לאחיין שלי: 'אתה רואה איך הכנתי לך את החתונה?' היא מילאה את תפקידה ועזבה.
"אמא היתה עוגן בחיים שלי, אישה מאוד מאוד דומיננטית. היו לה נכדים ונינים, והיא היתה החוט שקישר בין כולנו. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי רוצה להתקשר אליה, לשתף אותה בדברים שקרו לי. כשקורים לי דברים טובים אני חושב כמה היא היתה שמחה. לשמחתי, אחותי הגדולה לקחה על עצמה את התפקיד, ואנחנו ממשיכים לשמור על המשפחתיות".
כשהיה בן 23 ניהל אסייג זוגיות עם דבי, תיירת אנגלייה שהכיר כשהופיע בצוות בידור באילת. אחרי שנה נולד בנם דניאל, וכעבור חצי שנה נוספת הם נפרדו, לא בלי מאבק על המשמורת. מאוחר יותר ניהל זוגיות בת שמונה שנים עם נערת ישראל לשעבר, קרן שלימוביץ.
לפני עשר שנים פגש את אירנה, מורה לכימיה, שעלתה לארץ מרוסיה בילדותה. "באותה תקופה הנרי דוד ואני שיחקנו יחד ב'הקוסם'. הוא אמר שיש לו הזמנות למסיבה של רומן אברמוביץ', ושם הכרתי אותה. אני הייתי אז בן 37, והיא בת 21".
מאז הם ביחד, חולקים "זוגיות מצוינת, הבנה והתחשבות". לפני שלוש שנים נישאו. הם מתגוררים בהדר יוסף.
זו מערכת היחסים הרצינית השנייה שלך עם עולה מרוסיה, אחרי קרן.
"ככה יצא. אני אוהב את הלוק, את המנטליות ואת האינטליגנציה, נמשך לזה. תמיד נמשכתי לשונה ממה שראיתי. כשהייתי עם דבי דיברתי רק אנגלית, והשפה שלי השתפרה פלאים. מצד שני, החיים שלי הידרדרו פלאים. הגעתי למצב שהייתי צריך לבחור בין החיים לבין האנגלית - ובחרתי בחיים".
לפני שש שנים, כשהוא רק בן 41, הפך אסייג לסבא, אחרי שבנו דניאל ורעייתו דאז הביאו לעולם את בנם הבכור, אושר. כעבור ארבע שנים חזר לחדר היולדות, הפעם כאבא, עם הולדתה של מאיה, היום בת שנתיים.
הבת שלך צעירה בארבע שנים מהנכד שלך.
"אני מאוד נהנה מהאבהות בגיל הזה", הוא מתמוגג. "זו חוויה שונה. כשדניאל היה בן חצי שנה, אמו ואני נפרדנו. אירנה, לעומת זאת, היא אמא מדהימה, אז זה אחרת. לגמרי חוויה מתקנת. מאיה היא ילדה מהממת".
אתה מפצה דרכה על מה שהחסרת עם דניאל?
"אני חושב שכן, וזה קורה באופן אוטומטי, כי אני איתה בכל שלב. כשדניאל היה בגילה, היו ימים לא קלים. היו גם מלחמות על חזקה ותקופה אחרת".
אתה מהאבות שמתעוררים בלילה או שמסתובבים לצד השני כשהילדה בוכה?
"אני ער בלילות גם ככה. הולך לישון בסביבות שלוש ומתעורר בתשע. זה במידה שמאיה מפנקת אותי. אם לא בא לה, היא מעירה אותי בשבע וחצי, דופקת בדלת ושואלת, 'אבא, קמת?'"
תרצה עוד ילדים?
"האישה רוצה, אבל לי קצת קשה. נראה מה יילד יום. אני בן 47, כבר לא ילד".
איך אתה כסבא?
"אני חושב שאחלה. אני בקשר מצוין עם דניאל. הילד שלו נמצא בחזקה משותפת של דניאל ושל אשתו וישן אצלי כל שבת שנייה. הם גרים לידי, כך שאני רואה אותו הרבה".
קשה להתעלם מהדמיון בין סיפור חייך לסיפור של הבן שלך.
"ברור, ההיסטוריה משחזרת את עצמה. דניאל הוא בדיוק כמוני, בגיל מאוד צעיר הפך לאבא והתגרש. אבל אני לצידו איפה שצריך, לאורך כל הדרך. אם הוא טיפה נופל, תפקידי להרים. זה הבן שלי".
היית מייעץ לו לבחור מקצוע אחר?
"לא, כי אני יודע שזה נמצא עמוק בפנים, וברגע שזה שם, אתה לא יכול לעשות משהו אחר. "אני רואה אותו מופיע וזה חבל על הזמן.
"אני יודע כמה זה קשה, אבל מי שאוהב את זה ורוצה את זה, צריך להתמודד. דניאל הגיע לעולם הזה כשאבא שלו שם. אני עברתי מלחמות עולם עם המשפחה שלי בהקשר הזה, הם לא הבינו מה אני רוצה מהם".
רצה עכשיו פרסומת ששואלים בה "מה עדיף - גבר מצחיק או חתיך?" מה התשובה שלך?
"מצחיק, חד־משמעית. אין לי את הברירה לחשוב אחרת (צוחק). ההומור פותח המון דלתות. הוא שם אותי איפה שאני היום. הייתי ילד ביישן, אבל היכולת להצחיק תמיד שמה אותי במרכז ועזרה לי להשתחרר.
"יש לי נפילות, אבל לא משמעותיות, כי אני לא נותן לעצמי להידרדר למקומות האלה. בפעם האחרונה שהייתי בתקופה לא טובה זה היה במשבר עם דניאל, אבל אין לי דיכאונות. אני תמיד מסתכל קדימה לדבר הבא". √
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו