"צרחתי בפעם ראשונה כשהוציאו לי את הציפורן הראשונה, וזו היתה צרחה איומה. עד היום כשאני אומרת שצרחתי אני שומעת את הקול שיצא לי. כל כך צרחתי חזק... ואז התחילו הדמעות יורדות לי. וכשהוא נתן הוראה שימשיכו, התחלתי לנשוך את השפתיים ככה - חזק! מכוח הנשיכה השיניים חתכו לי את הבשר סביב השפתיים והתחיל הדם לרדת, אבל יותר לא צרחתי. הקצין הלבנוני כבר לא יכול היה לראות את זה. הוא התרגז מאוד, הסתובב לחברים שלו ואמר: 'אתם לא יכולתם לסבול רבע ממה שהאישה הזו עברה. אתם רואים למה ישראל עכשיו מנצחת? בגלל שיש להם אנשים כאלה'".
כך, במלים פשוטות, תיארה שולמית (שולה) קישיק-כהן ז"ל שנפטרה ביום ראשון השבוע והיא בת 100, את העינויים הנוראים שעברה בכלא הלבנוני שבו ישבה חמש וחצי שנים לאחר שנתפסה בעקבות הלשנה והואשמה בריגול למען ישראל ובהברחת יהודים לארץ – פעולות שאכן עשתה באומץ ובגבורה בלתי נתפסים, אך מעולם לא הודתה בהן בפני כולאיה ומעניה.
השבוע, כמה ימים אחרי פטירתה של קישיק-כהן שהותירה אחריה שבעה ילדים ועשרות נכדים, נינים ובני נינים, מת השחקן רוג'ר מור שגילם את המרגל ג'יימס בונד. סיפור חייה יכול היה בקלות לפרנס את אחד מסרטי סדרת הסרטים המיתולוגית. היא נולדה בארגנטינה בשנת 1907, להורים ציוניים שחינכו את 12 ילדיהם לאהבת ישראל. כשהיתה ילדה עלתה המשפחה ארצה, התמקמה בירושלים, ושולה התחנכה בבית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד. בגיל 16 השיאו אותה הוריה ליוסף (ג'וזף) כהן, סוחר יהודי-לבנוני אמיד מאוד שחי בביירות, והיא עברה להתגורר עמו ברובע היהודי בעיר שנקרא ואדי אבו-ג'מיל.
עד מהרה בלטה בפעילותה בחיי הקהילה היהודית בלבנון ואף יצרה קשרים עם גורמים בכירים בשלטון. בשנת 1947, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, הגיע לידיה מידע על ההכנות הצבאיות למלחמה בישראל במסגרת "צבא ההצלה" של הגנרל פאוזי קאוקג'י, והיא הרגישה שיש ביכולתה לסייע למאמץ המלחמתי של המדינה שבדרך. היא יצרה קשר עם גורמי המודיעין הצבאי בארץ, סיפרה להם את הידוע לה ונעשתה סוכנת מודיעין פעילה. בשנים שלאחר מכן סיפקה מידע מודיעיני חשוב למדינת ישראל הצעירה, בכל הקשור לפעילות הצבאית של הלבנונים וכן מידע רב ערך מסוריה. במקביל, החלה לעסוק בפעילות למען הברחת יהודים מלבנון וממדינות ערב נוספות לארץ ישראל. היא הבריחה לארץ שלושה משבעת ילדיה, וסייעה ליהודים רבים, בעיקר לילדים ולבני נוער, לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.
אחד משבעת ילדיה של קישיק-כהן הוא הדיפלומט הישראלי יצחק לבנון, שכיהן כשגריר במצרים בתקופת ההפיכה במצרים בשנת 2011. לאחר תקיפת שגרירות ישראל בקהיר במהלך המהומות בעיר, חולץ לבנון ביחד עם צוות השגרירות בטיסה מיוחדת של חיל האוויר. "אנחנו שבעה אחים ואחיות, שלושה מאיתנו אמא הבריחה לארץ וארבעה חיו איתה ועם אבא בביירות ואני אחד מהם", הוא מספר, "אמא היתה צלולה לחלוטין עד יום מותה, עם יכולת מדהימה של זיכרון, קוגניטיביות, וניהול ויכוח אינטלקטואלי. היא קורצה מזן מיוחד, שנדיר למצוא בימינו, של פטריוטיזם מוחלט. הקרבה ומוכנות לעשות כל דבר למען מדינת ישראל באופן לא מתפשר ובהתנדבות, בלי לקבל ולו אגורה אחת. מול עיניה היה רק דבר אחד, שאותו אמרה שהיא חייבת להשיג בכל מחיר, וזה שישראל תשכון לבטח לעד. היא תמיד אמרה על מדינת ישראל הצעירה 'הוולד הרך הזה צריך לגדול ולהתבסס לעד'.
"היא גדלה בבית ציוני מובהק. אחיה ואחיותיה היו בהגנה ובאצ"ל, ושם שאבה את אהבת הארץ. כשהיא התחתנה עם אבי ועברה לגור בלבנון, בער לה בעצמות לדעת מה קורה במדינה שלה, היכן שנשארה כל משפחתה. ירושלים היתה כמו מגנט עבורה. ב-1947 היא שמעה שמתארגנים כוחות כדי לתקוף את היישוב, והיא נתקפה חרדה ואמרה לעצמה מה יקרה עם משפחתי ועם המדינה שלי? זה דחף אותה למצוא דרך ליידע את השלטונות בארץ על כך שהולך לקרות משהו. הדחף שלה היה להציל את המדינה ולעבוד עבור המדינה, וכך התחיל הכל".
נס חנוכה בביירות
במילה "הכל" שאומר לבנון, חבויה פעילותה הענפה של אימו למען ישראל, שהתבטאה בשני צירים מרכזיים – הברחת יהודים לארץ והעברת ידיעות מודיעיניות חשובות לישראל. בספר "שירת השולמית", שכתבה קישיק-כהן ביחד עם עזרא אלנקם יכין, היא חושפת טפח מפעילותה.
סיפור אחד המסופר בספר נוגע ל"נס חנוכה" שהתרחש בביירות, ואיפשר את הברחתם לארץ של כ-70 ילדים. "מספר הילדים המועמדים לעלייה עלה עד כדי כך, שחייב אותי להוציא קבוצה גדולה ככל הניתן", כותבת קישיק-כהן, "הכנתי אוטובוס שיסיע שבעים ילדים דרומה, ונקטתי אמצעי זהירות. ביקשתי מהמבריח שיכין אוטובוס חלופי, שימתין להם בג'וניה, ואליו יועברו הילדים בדרך לגבול. הילדים נאספו בבית הכנסת, אולם כשיצאתי מפתח הבית רצו לעברי בבהלה שלושה מצעירי 'מכבי' וסיפרו שבלשים עומדים במבוא הסמטה המובילה לבית הכנסת. הייתי צריכה לפעול במהירות, רצתי לאוטובוס וביקשתי מהנהג שימתין בקרבת שפת הים, ליד כלי רכב רבים אחרים. מיהרתי למכולת של חסן וביקשתי לקנות 75 נרות צבעוניים, משום שנותרו עוד ימים אחדים לחג החנוכה. בדרכי לבית הכנסת, ראיתי את הבלשים.
"סידרתי את כל הילדים בשתי שורות ונתתי לכל אחד נר. הדלקנו את הנרות וביקשתי מהרב חסקי ששנינו נוביל את הילדים. 'עכשיו', אמרתי לילדים, 'אנחנו יוצאים לטיול לכבוד חג החנוכה ונרות דולקים בידינו. אנחנו זקוקים לעוד נס חנוכה. נלך לאט לאט ברחוב וכולנו נשיר משירי החנוכה שלמדנו במועדון'. וכך עשינו. 'טיילנו' ברחובות והילדים שרו 'מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח..'. הבלשים, שלא היו בקיאים במנהגי היהודים, שאלונו לפשר מעשינו ואנו השבנו 'יוצאים לטיול לכבוד החנוכה'. הימים ימי חג המולד וידוע שהחג הנוצרי סמוך לחג החנוכה היהודי. הם השתכנעו שילדים אלה בסך הכול חוגגים את חגם וצעדו אחרינו משועממים ומבוישים. לא היה זה מכבודם להיראות מזדנבים אחרי ילדים חוגגים ובשלב מסוים הניחו לנו ושבו על עקבותיהם. כך, תודות לערנותם של 'המכבים' בוואדי אבו-ג'מיל, היינו עדים ל'נס חנוכה' בביירות".
"אלוהים הציל אותי ממוות". שולמית קישיק־כהן ובעלה יוסף, בביירות של שנות ה־50
// צילום: מהאלבום המשפחתי
סיפורים אחרים המתוארים בספר, ממחישים את גודל הסכנה שבה היו נתונים קישיק-כהן ומשפחתה בשל הריגול שביצעה ואת ההקרבה העצומה מצידה. שולה, שהיתה בעלת קשרים בצמרת השלטון, היתה באה ויוצאת מביתה בשעות לא מקובלות ולפעמים אף היו אוספים אותה לפגישותיה במכוניות פאר. כל אלה הובילו לרכילויות רבות אודותיה בקרב הקהילה היהודית, אולם היא ספגה אותן ושתקה, כדי שלא ייחשפו מעשיה האמיתיים. למרות זאת, הרכילות הגיעה גם לאוזני המשטרה ואנשי הבולשת צפו על ביתה של שולה ואף נכנסו אליו פעמים רבות, לעתים אף באישון לילה, והפכו אותו בחיפושים אל מול עיני הילדים.
פעם אחת הגיע בלש לחיפוש בדיוק כשבידיה היה מסמך חשוב שאותו היתה צריכה להעביר למפעיליה. בלי לחשוב הרבה תחבה אותו שולה אל תוך חיתולי בנה הפעוט, אולם הבלש קלט את תנועתה וחיפש בעצמו בין החיתולים פעם ועוד פעם כשהוא שואל בזעם "איפה המסמך שהיה בידך" ואילו היא מיתממת ועונה" איזה מסמך?", ובאומץ גדול אף טוענת לעברו ולעבר חייליו "איך אתם מעיזים להטריד אשה מטופלים בילדים. נכנסים כך, ללא הודעה מוקדמת וללא דפיקה בדלת, ישר לחדר שינה של אשה אחרי לידה, וכל זה כשאני צריכה לטפל בתינוק!". באותו הזמן נשאה שולה בליבה תפילה, ובדרך נס לא מצא הבלש את המסמך למרות שחיפש בין החיתולים פעם ועוד פעם. בסופו של דבר ביקש לקחת אותה לתחנת המשטרה, והיא דרשה כמה דקות להחליף בגדים ולטפל בתינוק. כשיצאו הבלשים מהחדר מצאה את המסמך והחביאה אותו במקום מבטחים.
מקרה אחר שבו גילתה אומץ לב בלתי יאומן כמעט, התרחש לאחר שביום הכיפורים בשנת תשי"ח (1958), בשעת תפילת הנעילה, תקפו פורעים ערבים את בית הכנסת ברובע היהודי בביירות כשהם צועקים "פלשתין בלאדנה ואליהוד כלאבנה" (פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו). באותה שנה הכריזו מנהיגים מוסלמים, שהיו מושפעים מהתמיכה הגוברת במצרים של נאצר, על שביתה כללית בלבנון שכתוצאה ממנה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין המוסלמים לנוצרים.
בשעת התקיפה התמוטט יהודי מבוגר שלקה בליבו, וכמה ימים לאחר מכן נפטר. באותם ימים אסרו השלטונות על התקהלות, ולכן נאסר לקיים את הלווייתו. לקראת חג סוכות התירו השלטונות לקבור אותו, אולם רק בלוויית מניין של 11 אנשים מהחברא קדישא. אותם אנשים יצאו לקבור את המת, ואיחרו לחזור, מה שעורר דאגה רבה בקרב משפחותיהם והקהילה כולה.
כדי לברר מה עלה בגורלם פנתה שולה למפקד הבולשת בעיר, שהפנה אותה לאבו מוסטפא, מפקד המיליציות המוסלמיות באזור. כשפגשה את אבו מוסטפא אמרה לו "באתי לאחר ששמעתי שבעזרתך ניתן יהיה לפתור את בעיית היעלמותם של 11 מתושבי ואדי אבו-ג'מיל, אשר יצאו לתומם ללוות את המת ולקבור אותו כדין". מפקד המיליציות ענה לה "ואת דואגת לגורלם עד כי סיכנת את חייך ובאת למקום הזה? כל הכבוד! לא ראיתי גברים רבים שיעזו לעשות את אשר את עושה, וכפי שני רואה, את אפילו אשה! אכן ידעת למי לבוא. האנשים נמצאים תחת חסותי. אם את אומרת שהם חפים מפשע, כנראה שאנשי טעו כאשר עצרו אותם. הם ישוחררו".
אחרי הדברים הללו הלכה שולה עם אבו מוסטפא לבקר את אמו המבוגרת, שעליה עשתה רושם טוב מאוד. בדרך לבית האם, שעברה באזורים בהם נלחמו המיליציות זו בזו, הראה לה אבו מוסטפא את המקום שבו היו עצורים היהודים והיא הציצה מהחלון וראתה שלא עונו או נפצעו. לאחר מכן הועלו היהודים על משאית, שלפניה נסעה שולה בג'יפ עם אבו מוסטפא, והוחזרו לרובע היהודי לקול צהלות משפחותיהם.
כמה ימים מאוחר יותר החלו שמועות בקהילה היהודית, כאילו היהודים שנעצרו עונו על ידי אנשי המיליציות. המקור לאותן שמועות היה ככל הנראה עסקנים יהודים, שרצו לנסות ולשחרר אותם בעצמם, בעבור תשלום שוחד. השמועות הגיעו גם לאוזניו של אבו מוסטפא, שהשתולל מזעם. הוא הגיע לרובע היהודי, כינס את כל השבויים ביחד עם ראשי הקהילה ועם שולה, והיא סיפרה שראתה אותם בשעה שהוחזקו במעצר וכי אנשיו של אבו מוסטפא לא נגעו בהם לרעה ואף הביאו להם אוכל ושתייה.
היהודים הנבוכים שהיו בשבי הודו בכך, ואבו מוסטפא אמר להם: "כך נוהגים גברים? בודים דברים מהרהורי לבם ומתאוננים כנשים חלשות אופי וחסרות כבוד עצמי?" ולעסקנים אמר: "ואתם שם, איך לא תבושו להפיץ רכילויות מתועבות כדרך הגרועות שבנשים?". לאחר מכן הצביע על שולה ואמר: "אם יש גבר אחד במקום הזה, הנה הוא לפניכם!". ואכן, כינוייה של קישיק-כהן בלבנון היה "מסייה שולה" (אדון שולה), כינוי המראה את הכבוד הגדול שאותו רחשו לה במדינה.
הבובה שנופלת וקמה
ב-1961, בעקבות הלשנה של לבנוני שאיתו עבדה, נעצרה קישיק-כהן ונכלאה. בסרט שהוכן אודותיה במרכז למורשת המודיעין (המל"מ) מספרת אחת מבנותיה כי "כשבאו לעצור אותה הגיעו המוני חיילים עם טנקים וסגרו את כל הרחוב, כאילו לאמא שלי יש כנפיים לעוף... אפילו להבריח אותה מחלון המטבח לא היתה לנו הזדמנות".
ב-19 במארס 1963 נשפטה בבית משפט צבאי למוות בתלייה, אולם בשל היותה אישה הוחלף גזר הדין למאסר עולם וב-27 ביולי באותה שנה הוחלף גזר דינה ל-20 שנות מאסר. לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה במסגרת חילופי שבויים, ואז חזרה לארץ עם בעלה וילדיה שהיו עדיין בלבנון וטיפלו בה בתקופת המאסר והתיישבה עם משפחתה בירושלים. ב-1992 זכתה באות יקיר הסתר של קהיליית המודיעין, ב-2011 זכתה במדליית דונה גרציה ועם השנים הוכתרה גם בתואר יקירת העיר ירושלים.
אולם המעמד המרגש ביותר מבחינתה היה ב-19 במארס 2007, 44 שנים בדיוק אחרי שנידונה למוות בביירות, אז התבשרה שתדליק משואה ביום העצמאות. "בטקס הדלקת המשואות היא התעקשה לא להקריא מהכתוב, כי רצתה להביט בעיני הקהל ולומר את מה שהיה לה לומר", מספר בנה יצחק, "וכשהגיעה למלים 'לתפארת מדינת ישראל' יכולת ממש לראות את הרעד בעיניה ולשמוע את ההתרגשות והגאווה הגדולה בקולה".
"זה מעגל שנסגר ואני מתרגשת כשאני זוכרת מה קרה באותו תאריך" אמרה אז, "אלוהים הציל אותי ממוות. אף פעם לא עבדתי על מנת לקבל פרס ולא על מנת לרוץ אחר תהילה. עשיתי את זה כי רציתי ואהבתי את המדינה ורציתי לעזור להקמתה. זה לא היה ביזנס. עשיתי, ולא ביקשתי אגורה שחוקה".
בד בבד עם פעילותה, הקימה קישיק-כהן משפחה לתפארת וילדה שבעה ילדים. "היא היתה כריזמטית מאוד, התערבה לי בחיים כנער ותמיד לחצה עליי ללמוד ואמרה שידע זה כוח", מספר בנה יצחק לבנון, "היה לה סדר יום איתנו, הילדים, ותמיד התפלאתי איך היה לה זמן גם לעבודות למען המדינה, כי את הצד הראשון של החיים המשפחתיים ראיתי וחייתי, אבל על הצד השני לא ידעתי. היא אף פעם לא היתה חסרה בבית".
בהלוויתה, שנערכה השבוע בבית העלמין בגבעת שאול, ספד לה בנה יצחק וסיפר כי "אבא שלה, סבא שלי, אמר לה באחת משיחות הנפש שלהם 'תראי, את כמו הבובה נחום תקום'. אמא האמינה בזה, וכל חייה ראתה מול עיניה את אבא שלה אומר לה 'שולה, את נחום תקום'. כל פעם שהשכיבו אותה, עינו אותה, תקפו אותה, הכשילו אותה, בתת מודע היתה אותה בובה שהתרוממה בחזרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו