היום, כשהיא יוצאת ממשרד המנהל בבית הספר לפסיכותרפיה במכללת רידמן, ד"ר מלה מאיר גוטפריינד פוסקת בהחלטיות: "כל חיי, המקצועיים והאישיים, וכל ההחלטות שקיבלתי הושפעו מהדמות שעל שמה נקראתי". כבת לזוג ניצולי שואה, שמעה מגיל צעיר על מלה צימטבאום, אחת מגיבורות אושוויץ שעשרות חבים לה את חייהם, ובהם גם אמה. "לתומי חשבתי שמדובר בחברה טובה של אמא", היא נזכרת, "שאלתי אותה מתי מלה תבוא לבקר, אז הסבירו לי שהיא כבר מתה, שהיא היתה גיבורה והצילה את אמא, ושאני נקראתי על שמה".
כאשר הגרמנים פלשו לבלגיה החל יעקב גוטפרייד, אביה של מלה, לארגן קבוצת פרטיזנים בבריסל. משימתם העיקרית היתה להציל כמה שיותר ילדים יהודים, באמצעות מסירתם למשפחות נוצריות ולמנזרים שהסכימו לגדלם בסתר. בדרך זו ניצלו כ־10,000 ילדים בבלגיה ובצרפת.
באותם ימים הוא פגש בשרה פלזנשטיין, אמה לעתיד של מלה. "היה סיפור אחד שרדף את אמי עד יומה האחרון", מלה משחזרת, "עם כניסת הנאצים הם החלו מייד ברישום וריכוז יהודי בלגיה, והפרטיזנים שעליהם פיקד אבי הבינו שיש לפעול במהירות. בכל יום ב־20:00 הוכרז עוצר, זמן קצר לפניו היתה המולה ברחוב של משפחות שמיהרו להספיק להגיע הביתה. זה היה הזמן שבו אמי היתה יוצאת אל בתי יהודים, לוקחת את הילדים ומפזרת אותם במשפחות נוצריות".
החיבוק האחרון
"היהודים ידעו אז שמרכזים אותם למחנות עבודה, אף אחד עוד לא חשב על השמדה, אבל היה ברור שילדים קטנים לא ישרדו בתנאים של מחנה. לכן, על מנת לתת להם סיכוי, הם היו מוסרים את ילדיהם למחתרת". אלא שבאחד הערבים הגיעה שרה לבית יהודי, וכשנפתחה הדלת ראתה את אם הבית וברקע את שלושת ילדיה הקטנים מחובקים, בוכים ומסרבים להיפרד. "אני לא יכולה להיפרד מהם לפני שבעלי יגיע לתת להם נשיקה אחרונה", אמרה האם. שרה ניסתה להסביר לה את הסכנה אך האם נותרה בסירובה. הן סיכמו ששרה תגיע למחרת, אלא שזה כבר היה מאוחר מדי. למחרת הועלתה כל המשפחה אל רכבות, ולא נראתה עוד. "כשהיא חזרה לבית היא מצאה בית שומם, עם שני קרשים מוצמדים לדלת הכניסה באיקס ושלט המעיד שהמשפחה נלקחה משם. היא לא יכלה לסלוח לעצמה על כך לעולם", נזכרת מלה בתיאורים של אמה.
שרה עצמה נתפסה לבסוף לאחר שיהודי הלשין עליה לנאצים. היא נחקרה, עונתה במרתפי הגסטפו ונשלחה לאשוויץ, שם פגשה במלה צימטבאום והשתיים מייד התחברו. מלה היתה צעירה יהודייה בלגית בת 24 שהרשימה מאוד את הגרמנים משום שדיברה שבע שפות. במהרה הפכה למתורגמנית ולקשרית שתפקידה להעביר פקודות מהמפקדה למחנות השונים באושוויץ, ולכן יכלה להסתובב באופן חופשי. את החופש הזה ניצלה מייד לסיוע לאסירות תוך סיכון מתמיד של חייה. מדי פעם הביאה מעט תרופות ואוכל, אבל העזרה העיקרית שלה היתה בהשמת אסירות יהודיות בעבודה לאחר החלמה מבית החולים. "היא דאגה להציב את אמא שלי ואת חברותיה לעבודה במקום שבו ממיינים את הבגדים והציוד של האסירים החדשים. העבודה במחנה, בשדה או במחצבה היתה עניין של חיים או מוות", מספרת מלה.
מלה צימטבאום
"מלה צימטבאום ידעה באיזה בלוק יעשו חיפוש, באיזה יום ובאיזו שעה, וכך ידעה להתריע מתי יבואו לחפש את מי שחלש מדי לצאת לעבודה. קראו לה 'המלאך בלבן', אמא שלי והחברות שלה חבות לה את חייהן, אך גם עשרות רבות של אסירות אחרות".
מלה הצליחה לשרוד כמעט שנתיים, פרק זמן ארוך למדי לאסיר באושוויץ. היא גם היתה בין הבודדות שהצליחו לברוח משם. במהלך שהותה נרקם סיפור אהבה בינה לבין אסיר פולני פוליטי בשם אדק גלינסקי. לאחר ששמה ידיה על מדים של קצין אס.אס, גלינסקי לבש אותם ובעזרת אישור יציאה גנוב לקח אותה בתור אסירה והשניים יצאו מהמחנה. אלא שימי חירותם היו קצרים. "הם נעו לכיוון הגבול הסלובקי ושם היו צריכים לחבור לפרטיזנים הצ'כים", מספרת מלה, "הם היו צריכים להיפגש בבית קפה עם איש קשר. מלה טעתה ונכנסה לבית הקפה הלא נכון, שם ישבו מספר קצינים נאצים. על מנת לא לעורר חשד ניגשה בצעדים מדודים אל המוכרת, אך הקצינים ביקשו לערוך לה בדיקה ועצרו אותה". אדק המתין לה בחוץ, אך כשהבין שנתפסה, הסגיר את עצמו לידיהם.
השניים הוחזרו לאושוויץ, שם עונו ונחקרו במשך חודשיים בבלוק מספר 11 הידוע לשמצה, בלוק הנידונים למוות. "בחדרי המעצר הוא צייר את דמותה וכתב לה דברי אהבה, ציורים שניתן לראות עד היום". ב־22 בספטמבר 1944 הובאו השניים למסדר בפני האסירים על מנת להקריא בפניהם את גזר דינם. לאחר שנגזר עליה למות בתלייה, הוציאה מתוך מטפחת סכין גילוח מוסלק וחתכה את ורידיה. מפקד המחנה הבחין בדבר וניסה לתפוס את ידה, אך מלה סטרה לו ביד מגואלת בדם ואמרה לאסירים, "החזיקו מעמד, השחרור קרב ותזכרו מה שעשו לנו". לגרמנים אמרה, "אתם עוד תשלמו על כך".
"זו היתה הצוואה שלה", אומרת מלה, "אמי וחברות קבוצתה היו מאוד גאות באומץ ליבה, בהקרבה שלה, אך גם מאוד כאבו. באותו היום החליטו כי הבת הראשונה שתיוולד לחבורה תיקרא על שמה. לימים הבנתי שהבת הזו - היא אני".
איך העובדה שאת נקראת על שמה השפיעה עליך?
"בתור ילדה היינו מוקפים בחברים, שורדי השואה שעברו עם הוריי את המלחמה, חלקם מאושוויץ וחלקם מיחידת הפרטיזנים. הם הסתכלו עלי ואמרו 'הנה מלה הגדולה', והרבה פעמים הרגשתי שבעצם אני לא מלה הילדה, אלא סוג של מצבת זיכרון למלה צימטבאום. אני חושבת שבזכות דרך החינוך שספגתי, הנושא של הנצחת השואה וסיפורי השואה הוא בדמי. למדתי חינוך, עבודה סוציאלית וייעוץ חינוכי ומשפחתי, והחלטות אלו נשאבו מהבסיס הערכי שהנחילו לי ההורים".
כחלק מעיסוקיה, מלה פעילה בעמותת "דורות ההמשך", המנציחה את זיכרון השואה ואת סיפורי הקהילות והסיפורים האישיים והמשפחתיים. היא אמא לשניים וסבתא לחמישה, והמשפחה היא הניצחון הגדול ביותר בעיניה על הנאצים. "במקום שרצו לגדוע, שרדנו והקמנו משפחה שגדלה ומתרחבת. יש לנו מדינה שאנו צריכים לשמור עליה ואנו אפילו לא מפנימים עדיין את גודל הנס שקרה פה - העם שניצח את ההשמדה, החיים שניצחו את המוות". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו