מתחת לאף של ד"ר מנגלה

באישון לילה הן היו נשכבות על האדמה במחנה הריכוז אושוויץ שבפולין, ובהליכה על ארבע מתגנבות אחת לתוך המיטה של השנייה בבלוק המרוחק, מתחת לאפם של השומרים הגרמנים. התאומות הזהות, צביה (צשה) ועמליה רייכמן, היו רק בנות 13 ולא ידעו מיהו ד"ר מנגלה, אך הבינו שאם יתגלה סודן הגדול הן תהיינה בסכנה. "כשהגענו עם הרכבת מגטו לודז' לאושוויץ", משחזרת צביה (85), "אמא שלנו שמעה צעקה בגרמנית - 'צווילינג' (תאומים בגרמנית, ע"נ). באותו הרגע היא פקדה עלינו להיפרד ולא להיות יחד במחנה כדי שלא יידעו שאנחנו תאומות. היא לא ידעה אז על הניסויים הקשים שד"ר מנגלה עשה בתאומים זהים, אך היא הבינה בחוכמתה שזה משהו מסוכן והצילה את חיינו. אנחנו נפגשנו רק בסתר, בלילה, בכל פעם בבלוק של אחת מאיתנו. דיברנו בלחש, התחבקנו חזק במיטה, כאבנו, ובעיקר סיפרנו מה עבר עלינו באותו יום". 

כך, שרדו התאומות את מנגלה האיום ולא נתפסו. "קיבלתי גם מכות רצח בגלל זה והגרמנים שברו לי את השיניים, הייתי חלשה ורזה נורא אבל מעולם לא הפרתי את שבועת אמי", מספרת צביה בקול חנוק.

"דיברנו עם העיניים"

היא נולדה לפני 85 שנים, בעיר פביאניצה הממוקמת כ־12 ק"מ מהעיר לודז' שבפולין. תאומה זהה לאחותה עמליה. 13 ילדים נולדו להורים, שרה וחנוך רייכמן, והתאומות היו בנות הזקונים שלהם. "היינו משפחה אמידה והיו לנו בית דפוס ומפעל לסבונים ובית גדול מאוד עם כמה קומות", מספרת צביה שזוכרת הכל לפרטי פרטים, בחדות מעוררת התפעמות. 

"המשפחה עזרה להרבה מאוד אנשים, היינו בית תוסס ומארח, קיבלתי חינוך נהדר, לימדו אותי דרך ארץ ואיך להתנהג יפה ומכבד. אני זוכרת שהיתה לנו ילדות מאוד שמחה ומאושרת".

הילדות המאושרת של צביה ועמליה הגיעה לקיצה בגיל צעיר מאוד. גרמניה פלשה לפולין ב־1939, וצביה זוכרת היטב איך הכל השתנה. "ברגע שהגרמנים כבשו את פולין, החיים השתנו. היה לנו הכל בחיים, וברגע אחד הגיעו הגרמנים והעיפו אותנו מהבית לגטו בעיר שלנו. אבל שם התנאים עוד היו סבירים. שני חדרים לכל משפחה ולעמליה ולי היה מזל נוסף. היינו בלונדיניות, יפות וחמודות. היינו יוצאות עם המטפלת לעיר הגדולה ולא היו מזהים שאנחנו יהודיות. כולם חשבו שאנחנו פולניות, ולכן לא עצרו אותנו".

משפחת רייכמן כבר לא היתה אותה משפחה מלוכדת, חמה ובעיקר מאוחדת. חלק מהאחים של צביה ועמליה עזבו לארץ ישראל רגע לפני הכיבוש הגרמני את פולין, אחרים ברחו לרוסיה ואחות אחת הצליחה לחיות בזהות בדויה וכך נחלצה מאימת הנאצים. 

כשהיו בנות 10, נלקחו התאומות עם ההורים לגטו לודז'. "הגטו היה מסודר לפי משפחות והיינו עם ההורים. עמליה ואני עבדנו בבית חרושת של שיניים תותבות ובצהריים קיבלנו מרק". במהלך השהות בגטו, נלקח האב חנוך לאושוויץ ולא חזר יותר. 

שנתיים לאחר מכן הגיע תורן של התאומות: עם אמן שרה ואחות נוספת, ידביגה, שהיתה אז בת 18, הועלו על הרכבת מלודז' למחנה ההשמדה אושוויץ. "זה היה מסע ארוך ומתיש, שלקח שלושה ימים רצופים", נזכרת צביה. לבסוף הגיעו אל היעד שממנו אין חזרה. 

"אחרי שלושה ימים, לקחו את אמא לתנורים", אומרת צביה ושותקת דקה ארוכה. עיניה מתבוננות מטה, היא משחקת עם ידיה וקשה לה להרים את המבט. "היינו עצובות", היא מפטירה בקול שקט. "ידענו שאין לנו יותר הורים, אבל כשאתה כל כך תשוש וחולה ורעב אסור לך ואתה לא יכול לעכל את זה כמו במצב רגיל. היתה איתנו האחות ידביגה, והתמקדנו באיך אנחנו שורדות ושלא יידעו במחנה שאנחנו תאומות. היו המון מחלות במחנה, אוכל כמובן לא היה. בצהריים קיבלנו מרק וקצת לחם. עד היום, אני לעולם לא זורקת לחם לפח. מה שכבר לא טרי ולא למאכל אדם, אני נותנת לציפורים".

צביה כהן ובתה אופירה עזריאלי. "מאוד מרגש אותי שאופירה החליטה לספר על השואה"

 

במחנה האיום, רצתה צביה יותר מכל להיות ציפור. "חלמתי שאני יכולה לעוף מכל הגדרות ולצאת לחופשי. ושיש לי מקור ואני יכולה לאסוף אוכל מהרצפה". 

התאומות פיתחו לעצמן שפה שבה יוכלו לתקשר זו עם זו מרחוק, מבלי לדבר. "אני ועמליה הקפדנו רק 'לדבר' עם העיניים ולתת פה חיוך קטן, שם שלום, בלי לומר מילה. אלוהים היה איתנו והצלחנו שהגרמנים לא יזהו שאנחנו תאומות, כפי שאמא אמרה לנו לעשות. לא ידענו שד"ר מנגלה עורך ניסויים אכזריים ובלתי נתפסים בתאומים, אבל היה לנו ברור שזה משהו מסוכן ויכול לקרות לנו משהו רע אם ניתפס".

יום אחד עמדה צביה בתור לאוכל. כשהגיעה לחייל הגרמני הוא היה בטוח שהיא מנסה לעבוד עליו וכבר קיבלה את המנה היומית שלה - מאחר שעמליה התאומה הזהה כבר קיבלה ממנו את מנתה הדלה.

"תמיד פחדתי שכשאבוא לקבל אוכל, הגרמנים המנוולים יזהו שיש אחיות תאומות שהם לא עלו עליהן. ובאמת, היתה פעם אחת שאחד המנוולים חשב בטעות שאני כבר קיבלתי אוכל כי עמליה היתה קצת לפניי בתור, והוא הכניס לי אגרופים ושבר לי את השיניים. אבל גם אז, כמובן, לא הפרתי את הפקודה של אמא ולא אמרתי כלום. חטפתי כהוגן וכאב לי מאוד אבל התגברתי".

איכשהו, איש לא עשה את הקישור המתבקש בין התאומות הזהות. כשאני רואה את התמונה שלהן ביחד, אני מבין עד כמה זהות נראו, עד כמה קשה היה להבדיל ביניהן. "המזל שלנו היה שכנראה היו לנו שומרים עיוורים או משהו כזה", אומרת צביה, ומגייסת את ההומור הכובש שלה.

כחצי שנה היו באושוויץ עד שיצאו משם לצעדת המוות, הליכה של 16 קילומטרים מדי יום בשלג ובקור חודר העצמות. "זה היה מסע קשה וארוך. אלפי יהודים צועדים, גוועים ברעב, שדופים, מוכי כינים ומחלות, ורק כותנת דקה לגופנו. רבים מאוד נפלו והתמוטטו. אנחנו שרדנו את זה בגלל אמא שלנו. היא נהגה להוציא אותנו החוצה בחורף, לשלג, היתה מפשיטה אותנו ועשתה לנו מסאז' עם השלג בכל הגוף. ואנחנו צרחנו שאנחנו קפואות מקור, ושנאנו את זה. אבל אמא כבר אז למדה רפואה אלטרנטיבית בעזרת ספרים של רופא גרמני, שהמליץ על הטיפול, וזה באמת חיסן אותנו מפני הקור. בצעדה הקשה לא הרגשנו את הקור ועד היום לא קר לי, גם בחורף".

הם הגיעו מצעדת המוות למחנה כפייה לבנות ואחר כך לברגן בלזן. "היינו מאוד רזות, ואולי גם חולות, אבל כבר היתה לנו תקווה. כבר לא היו גרמנים בחוץ", אומרת צביה ועיניה הירוקות זורחות. "העבירו אותנו לשבדיה לטיפול בבתי חולים, ומשם לבית יתומות, והתייחסו אלינו מאוד יפה ובחום גדול. ופתאום חייכו אלינו ופתאום היה אוכל! ופתאום היו חיים ואוויר וחופש. עד היום אני זוכרת את העם השבדי מאוד לטובה".

שופר לניצולי השואה

האחות ידביגה נשארה בשבדיה והתאומות עמליה וצביה הגיעו לישראל אחרי שנה אחת בצרפת, בשנת 1948. "אח שלנו, גרשון (לולק), שעלה לפני השואה לארץ ישראל, לקח אותנו אליו לת"א ועזר לנו מאוד להתאקלם. היינו בנות 17 ולאט לאט התחלנו להסתדר. שנה אחרי אני התגייסתי לצבא, לשלישות הראשית, ואת עמליה לא קיבלו. טוב, אני 1.50 גובה ועמליה היתה רק 1.47, אז לא גייסו אותה. אני חושבת שהיא קינאה בי בגלל זה", מספרת צביה, וצוחקת.

היא מרבה לצחוק במהלך הראיון. "זה מאוד עזר לי כל השנים, לדעת לצחוק ולחיות גם עם הומור לצד כל הכאב והסבל שעברתי", מספרת צביה ונזכרת ברגעים יפים. "תקשיב, אחרי הצבא התחלנו להכיר חברים וללכת למסיבות טובות בעיר. יצאנו לנשפים, מה אתה יודע. והיינו מסדרות את הבחורים. אם מישהו לא היה מוצא חן בעיניי, היתי שולחת את עמליה להיפגש איתו שוב. הוא היה בטוח שזאת אני, אבל התברר לו יותר מאוחר שזאת אחותי... אמרתי לה: 'אל תדליקי סיגריה, הוא יודע שאני לא מעשנת'", היא מספרת ומתגלגלת מצחוק. 

את בעלה, יצחק כהן, בעצמו מהעיר פביאניצה וניצול מחנה הריכוז אושוויץ, הכירה במהלך אזכרה להרוגי העיר שלהם ב־1952. "אבא ראה שתי תאומות בלונדיניות יפות וצעירות וניגש לאמא כי היא היתה במדים של הצבא", מספרת בתם, אופירה עזריאלי. "יצחק היה בחור נפלא ועבד בתעשייה הצבאית", אומרת צביה בחיוך ומוסיפה בקריצה שהוא חיזר אחריה "כמו שהיו מחזרים פעם". "הוא התאהב בי, אהבה נקייה וישרה. בכל שבוע הוא הגיע אלי עם זר פרחים והיה אדיב ונחמד אלי מאוד".

עמליה (מימין) וצביה בבגרותן. "קשורות בלב ובנפש" // צילומים: באדיבות המשפחה

צביה ויצחק התגוררו מרבית השנים בקריית אונו ונולדו להם שני ילדים, אבי (60) ואופירה (56). 

"עבדתי כל השנים כמטפלת בילדים. מאוד אהבתי ילדים, לטפל בהם, לחנך ולעזור בכל. ליצחק ולי היו יחסים נהדרים בינינו ועם הילדים שלנו. בניגוד אלי, יצחק היה מאוד סגור. כל המשפחה שלו נספתה בשואה והוא תמיד אמר לי 'איזה מזל שתפסתי אותך, את מלאה בהומור ומצחיקה'". 

כשאני שואל אותה על אחותה עמליה, היא מתעצבת. פניה מרצינים. "עמליה עברה לפני עשרות שנים יחד עם בעלה להתגורר בארה"ב והיה לי לא פשוט עם העניין הזה. היינו קשורות בלב ובנפש, עברנו יחד את הנורא מכל, שרדנו הכל והיה לי קשה שהיא רחוקה ממני". לפני 8 שנים, נפרדה מעמליה לעד. "אחותי התאומה נפטרה לפני 8 שנים ולמעשה, נותרתי יחידה. כל אחיי והוריי מתו ואני האחרונה שעדיין בחיים".

בשנים האחרונות היא מתגוררת בדיור מוגן, "גני שרונים" באבן יהודה, קרוב לבתה אופירה שמתגוררת ביישוב. הקשר ביניהן מאוד קרוב וחם. לפני כמה שנים, החליטה אופירה להקדיש את חייה לסיפור השואה של אמה ואביה והיא רואה בכך שליחות חשובה.

"לקחתי על עצמי תפקיד קשה אך נדרש: להיות שופר לניצולי השואה שכבר לא יכולים לדבר או לספר בעצמם את סיפורם. אני מופיעה עם אמא במקומות רבים בארץ ובעולם ואנחנו מספרות את סיפור השואה הקשה שאמא ואבא עברו. להרצאה אני קוראת 'אני דור שני, כעת תורי לספר'. זה מאוד מרגש את הקהל לשמוע אמא ובת שמספרות את סיפור השואה וההתמודדות האישית עם זה, כל אחת מנקודת מבטה. אני יוצאת כ'קול קורא' לבני הדור השני והשלישי להמשיך לספר את את שקרה למשפחתם בשואה". 

משיחות רבות שערכה אופירה עם חוקרי שואה, הבינה שאמה ועמליה הן ככל הידוע התאומות הזהות היחידות שהצליחו לחמוק מידיו הארורות של מנגלה. "אני מרגישה שבימים כאלו, כשמכחישי השואה רק הולכים ומתרבים, חובה עלי ועל בני דורי להמשיך לספר מה היה שם. כתבתי גם ספר, 'פירורים של חום', שבו סיפורים קצרים ומרגשים מאוד מהשואה על המשפחה, בעיקר של אמא".

צביה שומעת את בתה ומתערבת בשיחה. "מאוד מרגש אותי שאופירה החליטה לספר על השואה, כדי שאיש לא ישכח לעולם את הזוועות שהנאצים עשו ליהודים. אופירה חשבה שנורא אתרגש כשאני מופיעה איתה, אבל אני עומדת בזה בגאון. אני גאה ששרדתי הכל ועליתי לישראל, הייתי בצבא, הקמתי משפחה ויש לי ילדים ונכדים. ובעיקר, גאה שלעולם לא נכנעתי, גם ברגעים הכי קשים של חיי. תמיד האמנתי שאפשר לקום, לשרוד ולחיות".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו