הצרפתים, ורולאן בארת בראשם, הכריזו לפני 50 שנה על "מות המחבר". באופן אירוני, אלו שחגגו אז את מות המחבר היו גם אלה שנשאו בגאון וחגגו בלי עכבות את ה"מחבריות" שלהם עצמם. הם לא הסכימו להסתפק בתפקיד התיאורטיקנים של הספרות אלא בחרו להפוך את עצמם לגיבורי תרבות, למושאים של הערצה וסקרנות, לדמויות ספרותיות של ממש.
הרעיון של "מות המחבר" אינו מסתכם רק במתן הרשאה לקורא לפרש את הטקסט על פי נטיותיו שלו, ולאו דווקא על פי "כוונת המחבר", זוהי רק השכבה החיצונית והגלויה לעין של הרעיון החתרני והמרתק הזה. השאלות המעניינות באמת הן: האם תיתכן ספרות בלי סופרים? מה יקרה אם דמות המחבר תוצא אחת ולתמיד מן המשוואה הספרותית? האם תחגוג אז הספרות את חירותה מעריצותו של המחבר, או תקמול ותגווע לנצח?
בינתיים, כך נראה, מעמדם של המחברים והמחברות איתן מאי־פעם. לעיתים נדמה שאפילו אנשים שאינם קוראים ספרים מכירים את הסופרים ומתעניינים בדמויותיהם ובמיתולוגיה הנרקמת סביבם. הדוגמאות המרתקות ביותר, אולי, הן דווקא אלה של "המחבר הנעלם", שהמסתורין האופף את זהותו גורם לו להיות נוכח יותר מאשר מחבר בשר ודם.
קחו למשל את המקרה המוזר של אלנה פרנטה, אחד מסיפורי ההצלחה הספרותיים המרשימים של העשור. האלמוניות של המחברת - עובדה שהובלטה מייד עם פרסומו של "החברה הגאונה", הראשון בסידרת "הרומנים הנאפוליטניים" - לא היתה רק פרט פיקנטי קטן; היא היתה חלק בלתי נפרד מהדרמה שהתחוללה סביב הסידרה שהצליחה באופן חסר תקדים בכל רחבי העולם. דמותה של המחברת המסתורית, חסרת הפנים, לא רק שלא ביטלה את נוכחותה - היא העצימה אותה לאין שיעור. היא שמה אותה במרכז העלילה והזינה משחק ניחושים שהיה מענג לא פחות (ויש שיאמרו ברשעות, אולי אפילו יותר) מהקריאה בספרים עצמם.
למרבה האירוניה דווקא פתרון התעלומה, שפורסם בקול תרועה לפני כמה חודשים ושזיהה את פרנטה עם פלונית אניטה ראג'ה - מתרגמת תושבת רומא, אישה אפורת שיער, לבושה בטעם שמרני, משכילה ומעורה היטב בעולם הספרות - הרג את המסתורין של פרנטה בלי להעשיר את הקוראים. החידה היתה הרבה יותר מעניינת מהפתרון, שהיה סתמי למדי. כל עוד פרנטה היתה פרנטה, ולא ראג'ה, היה אפשר להפליג בדמיונות אקזוטיים לגבי זהותה. היא יכלה להיות נזירה, פרופסורית לספרות, כתבנית ידועה של רבי מכר קלילים או אשתו של בוס מאפיה מפחיד מנאפולי. היא יכלה להיות צעירה או זקנה, אישה או גבר. כל האפשרויות היו פתוחות, המחברת־הנעדרת היתה בעצם היפר־מחברת, הכי מחברת שאפשר. אבל ראג'ה היתה מטרוניתא רומאית בורגנית, מהוגנת, משכילה ובלתי נאפוליטנית בעליל. בקיצור, רוב מהומה על לא מאומה.
מטאפורה לתאוות הכוח
נשף המסיכות הספרותי אינו שעשוע חדש. שניים מהמקרים היותר מפורסמים של העלמת־העצמת הזהות של המחבר התרחשו, ואולי לא במקרה, בצרפת.
הרומן השערורייתי "סיפורה של O" מאת פולין ריאז' התפרסם לראשונה בצרפת בשנת 1954 ועורר גל אדיר של שמועות וניחושים לגבי זהותה, או זהותו של המחבר/ת. "סיפורה של O" הוא יצירת מופת אירוטית קצרה ואינטנסיבית, הכתובה במיטב המסורת הסאדו־מזוכיסטית אבל עולה לאין שיעור ברמתה הספרותית על יצירתו המקורית של המרקיז דה סאד שהיה, אם להודות על האמת, סופר עלוב למדי.
חרושת השמועות סביב הרומן נמשכה שנים. סברות שונות ומשונות עלו לגבי זהותה של המחברת, ויש שהתעקשו לכתוב "של המחבר" דווקא בטענה שרק גבר היה יכול לכתוב רומן כ"סיפורה של O". המו"ל והעורך של הספר הודיעו בפומבי שפולין ריאז' אינה אלא דמות בדיונית, שם עט שמאחוריו מסתתרת מחברת מסתורית ממש כמו גיבורת הרומן, ששמה הועלם והוסתר תחת האות הלטינית O. בתצלום ממסיבת העיתונאים שנערכה לרגל השקת הרומן נראים שני הגברים כשהם נלחצים אל דמות נשית שברירית שראשה מכוסה בברדס אטום שמונע את זיהויה. הגברים מחייכים חיוכים חמדניים של שביעות רצון עצמית וניצחון. מטאפורה ויזואלית מושלמת לתאוות הכוח, הממון והמין המניעה את גלגלי תעשיית התרבות המסחרית.
התעלומה סביב "סיפורה של O" נפתרה רק ארבעים שנה אחרי פרסומו של הרומן - אבל כמו במקרה של פרנטה, עוצמתה של התעלומה היתה גדולה מזו של הפתרון. בשנת 1994 נחשפה העיתונאית והסופרת אן דקלו, שפירסמה גם תחת הפסבדונים דומיניק אורי, והודתה שהיא פולין ריאז' האגדית. באופן פרדוקסלי, פולין ריאז' היתה מפורסמת יותר בזכות "סיפורה של O" מאשר היו אן דקלו ודומיניק אורי בזכות ספריהן האחרים. החשיפה היתה מאכזבת. הנפשות הפועלות ברומן המפתח המדובר הזה מתו כולן, או הזדקנו ואיבדו את מעמדן בחיי החברה והתרבות הפריסאיים. השערורייה העסיסית שליוותה את הרומן בשנות ה־50 לא שרדה את מבחן הזמן, רק הרומן עצמו קיים ועומד לנצח.
המקרה המפורסם ביותר הוא זה של אמיל אז'אר, רופא צרפתי גולה, יליד צפון אפריקה, שפרץ לתודעת הקוראים כשספרו "כל החיים לפניו" זכה בפרס גונקור היוקרתי, הפרס הספרותי החשוב בצרפת. למרבה התדהמה הודיעו נציגיו של הסופר המסתורי שהוא מסרב לקבל את הפרס. התדהמה גברה כשזהותו הבדויה של אז'אר נחשפה כלא אחר מאשר פרי דמיונו הקודח של הסופר הצרפתי המפורסם רומן גארי, שזכה כבר בפרס גונקור כמה שנים קודם לכן. המיתוס מתרץ את התנהגותו התמוהה של גארי בכך שהוא חשש שקהל הקוראים קונה, קורא ומהלל את ספריו מתוך הרגל - והחליט לבדוק אם "יש לו את זה" מספיק כדי להתחיל קריירה ספרותית שנייה בשם בדוי ולהצליח בה כמו בראשונה. בדיעבד התברר שאז'אר לא היה שם העט היחיד שמאחוריו הסתתר גארי, שהיה הרפתקן בלתי נלאה וניהל חיים סוערים שלהם שם קץ בירייה אל תוך פיו בשנת 1980, חמש שנים בלבד אחרי שזכה אמיל אז'אר בפרס הגונקור ונכנס לפנתיאון המחברים הצרפתים בני האלמוות.
מי כתב את השיר הזה?
כל זה טוב ויפה כשמדובר בספרות־של־נייר. הספר המודפס הוא דרך חד־סטרית שהמידע והסמכות הטקסטואלית זורמים בה רק בכיוון אחד: מן המחבר אל הקורא. מה יקרה כשהמעבר הבלתי נמנע מספרות־של־נייר לספרות דיגיטלית יושלם ויהפוך לעובדה היסטורית מוגמרת? מה יקרה ביום שבו המחשבים, שכבר שולטים כמעט בכל תחום של חיינו, ישתלטו גם על הספרות והאמנות?
לפני שנים רבות, בעידן התמימות של הטלוויזיה הלימודית, צפיתי בתוכנית מדע בדיוני שסיפרה את הסיפור הבא: מדען צעיר, גאון בתחומו אבל חסר כל חוש פיוטי, היה מאוהב באישה צעירה בשם מרי שלא השיבה לו אהבה. בצעד נואש הוא פנה אל המחשב של המעבדה שבה עבד - גולם ענק, מסורבל ועטור סלילים שתפס בנפחו את מחצית החדר - בבקשה שיחבר עבורו שיר אהבה. המחשב פלט עבור המדען המיוסר דפים לבנים שעליהם הודפסו שורות שירה צפופות ויפות להפליא. האהובה, נפעמת מיפעתה הפתאומית של השירה, הסכימה להינשא למדען הצעיר בתנאי שיחבר עבורה שיר אהבה לכבוד כל יום נישואים שיחגגו במהלך השנים.
שכחתי כיצד הסתיים הסיפור, אבל זכור לי שהוא הסתיים בדמעות. האם הגולם קם על יוצרו וסירב לספק את הסחורה השירית? האם המחשב התאהב גם הוא במרי, והחליט לעקוף את אדוניו האנושי ולגנוב את ליבה באמצעות שיריו? או שמא נכנס לתמונה טכנאי מחשבים נמרץ שהחליט לתקן את "התקלה" שגרמה למחשב לנטוש את ההיגיון ולהתחיל פתאום להתפייט?
סופה הטרגי של המעשיה הפאוסטיאנית על המדען, המחשב והאהובה אמנם נשכח - אבל המסר שלה חי וקיים. בינואר 2016 פירסם הסופר והמשורר האוסטרלי אוסקר שוורץ שיחת־טד (Ted Talk) שבה שאל את השאלה הבאה: "אילו קראת שיר שריגש אותך ונגע לליבך, וגילית מאוחר יותר שהוא נכתב על ידי מחשב ולא על ידי משורר בשר ודם, האם זה ישנה עבורך באופן מהותי את החוויה? האם לדעתך המחשב הביע את עצמו באופן יצירתי, או שמא נפלת קורבן לתעלול זול ומעליב?" שוורץ, שכותב כעת גם דוקטורט על הנושא, הגדיל לעשות והקים אתר אינטרנט משעשע בשם Bot or Not שבו הוא מציע מבחן טיורינג לשירה שיקבע אם היא נכתבה על ידי משורר אנושי או אלקטרוני.
שוורץ אינו היחיד העוסק בשאלה המעניינת הזו. ככל שפרויקט הבינה המלאכותית מתקדם, הולכים ומיטשטשים הגבולות בין תודעת המחשב לתודעה האנושית. האם אכן יבוא היום שבו ידיח המחשב את המחבר האנושי ממעמדו כספק המשמעות הבלעדי של עולם הספרות, ויחליף את יצירתו ביצירה ממוחשבת שתהיה מושלמת יותר מכל בחינה וחפה מהחולשות ואי־השלמות של היצירה האנושית?
לא צריך להרחיק לכת אל המחוזות האקזוטיים של המדע הבדיוני כדי לדעת ששינוי מהותי במשוואת־הכוח הספרותית ממשמש ובא. אויבו הטבעי של המחבר האנושי הוא לא בהכרח מחשב־העל בעל הנטיות הפיוטיות. מהדורות הקינדל התמימות לכאורה שחובבי הגאדג'טים אוהבים לקרוא עליהן את הספרים שלהם אינן תמימות כמו שהן נראות. יכול להיות שהשינוי בהגדרת הספרות יבוא דווקא מהספר האלקטרוני הפשוט והיומיומי.
במאמר היסטורי שהתפרסם ב־1967 קבע הפילוסוף של התקשורת מרשל מקלוהן את הקביעה המפורסמת: "המדיום הוא המסר". לפי מקלוהן, שום מדיום (קלף, נייר, רדיו, טלוויזיה או תקשורת מחשבים) אינו ניטרלי - הוא מכיל בתוכו הנחות יסוד סמויות המכתיבות את טיב המידע שעובר דרכו. המדיום של הדפוס ושל ספרות־הנייר הוא מדיום חד־סטרי מטבעו, הוא מאפשר למחבר להיות הספק הבלעדי של התוכן ושל המשמעות, ולקורא להישאר במצב סביל של קליטה בלבד. אבל המדיום הדיגיטלי אינו מדיום חד־סטרי - הוא מטבעו דו־סטרי, או רב־סטרי ליתר דיוק. ככל שישתרש השימוש בספר הדיגיטלי ויתפוס את מקומו של ספר־הנייר, תגבר השפעתו של המדיום האלקטרוני על חוויית הקריאה ותעצב מחדש את פניה של הספרות.
"אבדה ששטפה נהר"
לא מזמן קיבלתי הודעת פרסומת מאדם שלא הכרתי. הוא ניסה לעניין אותי בפרסום של ספרי בסוג חדש של ספרות דיגיטלית. לא התעמקתי בהצעה שלו (אני חייב לומר שלא ממש הבנתי אותה...), אבל שני סעיפים בה לכדו את תשומת ליבי: ההצעה הבטיחה למחבר אינטראקטיביות מלאה של הטקסט, ובלעדיות מוחלטת עליו. העובדה ששני הסעיפים האלה עומדים בסתירה מלאה זה לזה חמקה כנראה מעינו של המפרסם. איך יכול הטקסט להיות בו בזמן אינטראקטיבי באופן מלא ועדיין להבטיח למחבר בלעדיות מוחלטת עליו?
ההנחות של המדיום האלקטרוני הן דמוקרטיות מאוד, שלא לומר אנרכיסטיות. תקשורת המחשבים מבטלת לאיטה את היררכיית המידע. היא מקלה על המחבר להסוות את זהותו, ועל הקוראים להעתיק טקסט שכתב מישהו אחר ולפרסם אותו בשמם.
לאחרונה התפרסמה ידיעה מעניינת על רב שפסק פסק־הלכה שלפיו כל מה שפורסם באינטרנט נמצא ברשות הציבור ומותר לכל דכפין להשתמש בו בלי חשש גזל. הרב השתמש לצורך הפסיקה בעקרון תלמודי (בבלי, בבא מציעא, דף כז ע"א) בעל שם יפה ומעניין: "אבדה ששטפה נהר". ואכן, נהר המידע של התקשורת האלקטרונית שוטף וסוחף את כל הנקלע בדרכו, מערבל אותו ונושא אותו איתו אל הים הגדול של המידע. קשה מאוד, ובעצם בלתי אפשרי, לשמור על מעמד בלעדי של מחבר בזמן שהיצירה מתנחשלת לה על גלי האינטרנט, ואין לדעת לאן היא תתגלגל ומה השימוש שיעשו בה מוצאיה.
ההימור שלי הוא שהאינטראקטיביות תנצח. המדיום האלקטרוני מזמין את הקורא להיות פעיל: להוסיף, לגרוע, לשנות ולהגדיר מחדש כל טקסט שנקלע אל המסך שלו. עד מתי יסכימו הקוראים מן הסוג האלקטרוני להסתפק בתפקיד הצופים בדרמה של הספרות, מתי הם יחליטו לעבור אל קדמת הבמה ולקחת לידיהם את המושכות? כמה זמן עוד נותר למחברים לתבוע בלעדיות על הטקסטים הספרותיים שחצבו בדם ליבם? לדעתי, לא ירחק היום שבו יתמרדו הקינדלים הקטנים והתמימים־למראה ויקומו על יוצריהם. במוקדם או במאוחר, באופן בלתי נמנע, יתחילו להופיע ספרים אלקטרוניים שמימד האינטראקטיביות שלהם יגבר על המימד של הבלעדיות.
שוו בנפשכם ספר שאותו אפשר לשכתב במהלך הקריאה, לשנות את תוכנו וסגנונו ולשתף אותו מחדש - רק כדי שקוראים אחרים ישנו וישתפו אותו גם הם מחדש. סביר שבהתחלה ישתמר בספרות החדשה הזו גרעין סיפורי מוצק שיימצא עדיין בשליטת המחבר, והשינויים יתחוללו רק במעטפת שלו - אבל מן הסתם יתחילו להופיע גם יצירות ספרות שיאפשרו, ואפילו יקדמו בברכה, כל שינוי ועיבוד של הקוראים. יצירת הספרות תהפוך להיות מעין ערפילית גדולה ומטושטשת־גבולות, שמורכבת ממיליוני תודעות של קוראים שיזהרו בתוכה כמו שמשות קטנות. דמות המחבר תתפוגג ותיעלם, או תעבור מיתולוגיזציה ותהפוך לדמות אגדית כמו דמותו של הומרוס, שלו מיוחסות "האיליאדה" ו"האודיסאה". האם יתענגו הקוראים על החירות החדשה הזו, שמעניקה להם את כל הכוח שנלקח מן המחבר המת? אולי תבין פתאום האנושות־הקוראת מה היא הפסידה, מתוך חמדנות ותאוות כוח, כשהחליטה לקחת לידיה את משוואת הייצוג הספרותי ולהתמכר לעוצמה שהעניק לה המדיום האלקטרוני?
אין לי תשובות לשאלות האלה, ומן הסתם גם לא תהיינה. סופר אחר, שאפתני וממולח ממני, היה מנסה להמציא מחדש את הספרות שלו כדי להיחשב לאחד ממבשרי המגמה העתידית הזו. אבל אני אוהב את הדרמה של המחבר, ונהנה מהמיתולוגיזציה של דמותו. אין לי עניין בשירים מושלמים שנכתבו על ידי מחשבים, או בערפיליות ספרותיות פרומות המרחפות בחלל הסימבולי בלי יד מכוונת של מחבר יודע־כל. אני מקווה לבלות את השנים שנשארו לי בקריאה ובכתיבה של פרוזה שדמות המחבר עדיין נוכחת בה, וצובעת אותה בצבעיה המיוחדים והאנושיים כל כך. אני משתדל לא לשפוט את העתיד של הספרות, וגם לא לדאוג לה יותר מדי. דיינו אם נחיה במלואו את הרגע התרבותי שבו זכינו. העתיד יסתדר בכוחות עצמו, מן הסתם.
ראובן נמדר
ראובן (רובי) נמדר (נולד בירושלים, 1964) הוא סופר ישראלי. ספר הביכורים שלו, "חביב" (פראג, 1998), זיכה אותו בפרס ספר הביכורים מטעם משרד התרבות לשנת 2000.
ספרו "הבית אשר נחרב" (זמורה ביתן, 2013) זיכה אותו בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס. נמדר חי עם משפחתו בניו יורק, מלמד ספרות עברית ויהודית, ופעיל בבית המדרש לאמנים LABA בלואר איסט סייד מנהטן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו