"מאיר שלו חצוף. המזרחים לא היו חלק מנוף ילדותו? הרי תושבי מגדל העמק שמרו לו על נהלל"

ההחלטה על הסכם הפשרה בנושא תאגיד השידור הציבורי נודעה לשרת התרבות והספורט, מירי רגב, בעת ביקור רשמי בקיוטו, יפן. היא קיוותה לבשורות אחרות לגמרי. "אני רציתי שהתאגיד ייסגר", היא אומרת. "הפשרה היא טעות חמורה. אסור היה לוותר בעניין הזה. ראש הממשלה ושר האוצר פיספסו. הממשלה כולה פיספסה. תקציב ציבורי של 700 מיליון שקלים נותר לא מפוקח. אין שום פריבילגיות רק בגלל שמדובר בתקשורת. אפשר היה לקבל החלטה שאין תאגיד ציבורי, לא היה קורה כלום".

אנשים עזבו עבודות כדי להצטרף לתאגיד, ורגע לפני העלייה לאוויר אומרים להם ללכת הביתה.

"ומה עם אלף עובדי רשות השידור, שעמדו בפני פיטורים? הם שווים פחות? נכון, לא נעים ללכת הביתה, וכואב לי על כל אדם שמאבד מקום עבודה. אבל מי שהצטרף לתאגיד ידע שמתקיים דיון סביב אופיו ודרכו, ושהדברים לא מקובלים על כל חברי הממשלה. במהלך ציבורי כזה מותר לממשלה לשנות החלטות.

"התאגיד הוקם בחטא. לא הורסים גוף שעובד טוב ומקימים במקומו גוף חדש, שלא יודעים איך הוא יעבוד. את השינוי היה צריך לעשות על בסיס התשתית וכוח האדם הקיימים. חשוב מזה, אין תאגיד ציבורי במדינת ישראל שמנוהל כמו תאגיד השידור. אני, למשל, הפכתי את וינגייט לתאגיד, וכמו כל תאגיד ציבורי יש בו נציגות של הממשלה.

"במקרה של תאגיד השידור, כל תהליך המינויים יצא משליטת הציבור לחלוטין. נתנו לגיל עומר ואלדד קובלנץ 700 מיליון שקלים ביד, למנות אנשים כאוות רצונם. סליחה, הם עובדי מדינה. עובדי ציבור לכל דבר. זאת לא חברה פרטית. לא ייתכן שהמינויים לא ייעשו בצורה שקופה על ידי גורמים ממשלתיים בוועדת איתור ושהתקציב לא יהיה שקוף. מאות מיליוני שקלים יצאו משליטת הציבור, ועכשיו לציבור אין סיי.

"על אותה טעות שעשו עם התאגיד, חוזרים עכשיו עם חברת החדשות שתקום. כבר עשיתם שינוי שהוא הרע במיעוטו, למה לא להבטיח יכולת פיקוח? שלציבור תהיה שליטה. זאת טעות גדולה".

כלומר, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו", כמו שאמרת בעבר.

"התכוונתי לרגולציה, לפיקוח אמיתי ולהבטחת גיוון. לשליטה של הציבור, לא שלי אישית. אבל לא. כשמירי רגב אומרת 'לשלוט', ברור לכולם שאני רוצה לשלוט בתכנים. נו באמת. כרגולטור לא מעניין אותי מי יהיו המנחים ועם איזו ידיעה יפתחו את המהדורות. כמו לגבי הפלייליסט של גלגלצ. נראה לכם שאני רוצה לקבוע אם אביב גפן או ברי סחרוף יושמעו? באמת זה מה שאכפת לי? מדהים מה שעשו לי על המילה 'לשלוט', אחרי שהחברים הנחמדים שלי, השרים, הדליפו חצי מהאמירה שלי מישיבת הממשלה.

"ביקשתי מהיועץ המשפטי להביא את כל התמליל של מה שאמרתי, ולא אישרו לי. כי אחרי שאמרתי 'מה שווה תאגיד אם אי אפשר לשלוט בו', הוספתי שזה כסף ציבורי, ולכן לא ניתן לאפשר שהתאגיד יהיה בלי ייצוג לפריפריה, לנשים, לבני מיעוטים. זאת החובה שלי כנבחרת ציבור. אבל כזה הוא השיח על מירי רגב".

•  •  •

המפגש הראשון בינינו נפתח בסגירת חשבונות. לפני שנה וחצי פירסמתי כאן ראיון עם רגב (51), שכותרתו, "אני מירי רגב סיבוני מקריית גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית". הכותרת הזאת, שהורכבה במדויק מהמילים שיצאו מפיה, הציתה את מה שרגב מכנה עד היום "תקרית צ'כוב": התגוללות רבתי על השרה הטרייה, שכללה טענות על כך שהיא מציגה מזרחיות חלולה. שבהתגאותה באי קריאת צ'כוב היא מעודדת בורות כאידיאולוגיה. שהאמירה הזאת מוכיחה שהיא לא מתאימה לעמוד בראש משרד התרבות.

"המשפט על צ'כוב היה התרסה מצידי", מבהירה רגב. "באמת חושבים שלא קראתי צ'כוב? שלא נבחנתי בבגרות, כמו כולם, על 'כינורו של רוטשילד'? צ'כוב לא היה חלק מארון הספרים שלי, אבל כמובן שקראתי אותו. אנשים שמחפשים את מירי רגב לא מתמקדים באמירות המערכתיות. בחזון. לא, נוח להם להיטפל לזה שלכאורה לא קראתי צ'כוב וכך להציג אותי כבורה, כטיפשה. מי שלא קרא שבזי הוא גאון. מי שלא קרא צ'כוב הוא בור. זה ההבדל".

למה מחפשים אותך?

"מנסים בכוח להכניס אותי למשבצת הצעקנית, הפרובוקטיבית, המקופחת והבכיינית. זה דפוס הפעולה של אנשים שלא אוהבים לשמוע את מה אני אומרת ומנסים לסתום לי את הפה. למרות שהם יודעים שאני צודקת. הם יודעים שיש הדרה ואפליה. שיש אנשים עם סיפור, שרמסנו לאורך כל השנים.

"כדי להמשיך את שליטת האליטה המערבית, כל מי שמדבר על רבגוניות נתפס כמדבר על מזרחיות, והנה שוב השד העדתי נשלף, וככה סותמים את הפה. מספיק מירי רגב, אל תהיי המזרחית התורנית שמתבכיינת. מה רע לך. תואר שני, תת־אלוף בצה"ל, שרה בממשלת ישראל. אבל אני לא מייצגת את עצמי. אני פה למאות אלפי אנשים שלא רואים אותם. לא סופרים אותם".

התקופה ההיא היתה סוערת. רגב כיהנה בתפקיד ארבעה חודשים בלבד, וכבר הספיקה להתקוטט עם רבים בעולם התרבות. טענה שהאמנים בישראל כפויי טובה, תקפה את השחקן נורמן עיסא על אמירתו שלא יופיע בבקעת הירדן, הציבה בפני הנהלת פסטיבל הקולנוע בירושלים אולטימטום כי משרדה ימשוך את תמיכתו אם יוקרן בפסטיבל סרט תיעודי על יגאל עמיר, ופירסמה שורת קריטריונים לתקצוב מוסדות התרבות, שנתפסו כניסיון בוטה וקיצוני להתערבות בתכנים.

מנגד, יוצרים בוטים לא חסו עליה. גברי בנאי כינה אותה "בהמה". עודד קוטלר הציג את בוחריה כ"עדר בהמות מלחכות קש וגבב", וגילה אלמגור קטעה את נאום השרה בטקס פרסי התיאטרון בקריאות "את לא יודעת כלום על התרבות הישראלית" ונטשה את האולם. במקביל, שודרה בערוץ 10 סידרת כתבות על ניסיונותיה, לכאורה, להעביר תקציב של מיליונים ללא מכרז, והיא מיהרה להגיש תביעת דיבה כנגד הערוץ, שעודנה מתנהלת ("אני לא מתכוונת לוותר להם"). 

מאז, מפלס המהומות ירד. זה לא שרגב הפכה לפתע למופנמת או אדישה, אין חשש כזה, אלא פשוט שהצד השני, "עולם התרבות", הנמיך את הלהבות מצידו.

"לדעתי הם פשוט התעייפו והתייאשו", היא אומרת. "קלטו שבמלחמה הזאת אני לא אוותר. כל הפטישים היו עלי, ולא עזר להם. הבינו שלא באתי רק כדי להצהיר. שאני לא פופוליסטית כמו שחשבו. באתי לעבוד. אני פועלת, ואני עושה את זה על פי דין, עם אג'נדה מסודרת, וכולם נהנים מזה, גם מי שלא בחר בי, אלא בחר ברשימה המשותפת או ביאיר לפיד. יש לי חזון, מדיניות, דרך. אז מה הם כבר יכולים לעשות?"

הם. 

"כן, הם. השמאלנים, האליטה. הם הבינו שאני רצינית ולא נבהלת. שיש מאחוריי צבא גדול, שמבין עבור מה אני נלחמת. ממאבק הכוח נותרו פרפורי גסיסה אחרונים של האליטה כלפיי וכלפי מה שאני מייצגת. קיים עדיין בוז. הם פחות צעקניים, ועם זאת, עדיין רוצים להחזיר את השליטה לידיהם. להישאר האליטה. אבל אני מתעקשת להפוך אותם לעם. וזה קשה להם. אני מבינה אותם. הם התרגלו לשלוט, לקבוע, להיות לבד. קשה להם לקבל את המצב החדש". 

"פרפור גסיסה" כזה נשמע לאחרונה מכיוונו של הסופר מאיר שלו, שעורר את חמתה של השרה. בראיון שהעניק לפני כשלושה שבועות לקובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל" התייחס שלו לטענות על כך שבספריו מככבות דמויות אשכנזיות. "לא היה אף מזרחי בקרב מייסדי נהלל", אמר שלו. "אתה רוצה שאני אדחף לשם בכוח כמה מזרחים? לא היו, צר לי. בהתיישבות העובדת הוותיקה, בקיבוצים ובמושבים הראשונים, היה רוב אשכנזי מכריע. בנהלל היה רב תימני, שהגיע בשלב מאוחר יותר ואהבו אותו מאוד, אגב. 

"סופר כותב את תבנית נוף מולדתו. אני בן אדם חופשי. אני יוצר חופשי. אני לא אתן שירות ספרותי ולא אתן את העט לשום בן אדם שידרוש לשכור את הכתיבה שלי לצרכים כלכליים, חברתיים ופוליטיים. ספרות פוליטית וחינוכית משעממת אותי. אי אפשר לנתב את הרוח של האדם היוצר: 'אתה עכשיו תכתוב לי סיפור שיש בו יותר ספרדים'".

"מאיר שלו, החצוף הזה", מסננת רגב. "המזרחים לא היו חלק מנוף ילדותו? על מה הוא מדבר? הוא חי בעמק יזרעאל. מה עם עפולה, מגדל העמק, בית שאן? עולי שנות החמישים לא היו חלק מההווי שהוא חי בו? באמת? הרי תושבי מגדל העמק שמרו לו על נהלל. הוא פשוט לא רצה לראות אותם. לכן הם לא היו חלק מהסיפור שלו".

למה הוא מצליח להוציא ממך כל כך הרבה זעם?

"הוא מזן הסופרים שקובעים את האתוס הציוני. מי קיים ומי נעדר מהסיפור של הארץ הזאת. הוא מדבר מהמקום האליטיסטי שלו. מתוך החונטה, שרואה רק את עצמה ולא את האחרים. אולי חוץ מאיזה רב תימני אחד שהיה בנהלל. בכל יתר העמק הם אינם. 'כל העמק' הוא הרפתות והלולים של הקיבוצים והמושבים? 

"האתוס הציוני מורכב רק מסיפורם של חלוצי העליות הראשונות, התנועה הקיבוצית והתנועה המושבית והמחתרות שהיו קיימות ערב קום המדינה. סליחה, איפה האחרים? איפה המעברות? איפה עיירות הפיתוח? הם לא חלק מהאתוס הציוני? לא, חס וחלילה. רק העולים מארצות המערב בנו את המדינה הזאת, מבית אלפא עד נהלל. 

"הלו, חברים, אתם לא לבד. אין כאן קבוצה אחת שבנתה את הארץ הזאת, כמו שאין קבוצה אחת שתקבע מהו תיאטרון טוב, מהי מוסיקה טובה ומהי ספרות טובה, אפרופו צ'כוב. יש טעמים נוספים, של ציבור רחב ומגוון שהגיע מתפוצה ענקית בעולם ושמר בסתר, באדיקות ותוך מלחמה וכאב על היהדות שלו.

"פליטים שעלו ממדינות ערב הותירו אחריהם רכוש גדול, עושר, תרבות מפוארת, ואז זרקו אותם ל־21 עיירות פיתוח. והם לא בנו שם יישוב למאה משפחות, כמו בקיבוץ שפיים. הם בנו ערים שלמות, סללו כבישים, ייבשו ביצות, התמודדו עם אקלים ותנאי שטח קשים. נלחמו כדי לבנות את הארץ. אין לזה שום זכר.

"כל רפת בארץ הפכה למוזיאון. כל מחרשה בקיבוץ היא מוצג מוזיאוני. תסתכלי על אתרי המורשת שהוקמו עד היום בתמיכת המועצה לשימור אתרים, שכפופה אלי, למשרד התרבות", רגב מנופפת ברשימה שבידיה. "רק בצפון: כפר גלעדי, חניתה, תל חי, איילת השחר, דגניה, מגדל, כפר תבור, יפעת, נהלל, כפר יהושע, עין חרוד, משמר העמק, זכרון יעקב, בנימינה. זה לא ייאמן. אין בית כנסת אחד, אין עיירת פיתוח אחת. סיפורם של החלוצים שבנו את 21 עיירות הפיתוח לא קיים. הם שקופים בסיפור הציוני.

"לא יכול להיות שהנכד של משה מדימונה לא יהיה מלא גאווה בסבא שלו, שגם הוא היה מחלוצי הארץ הזאת. לא ייתכן שהוא ייחשף רק לסרט כמו 'סוף העולם שמאלה', שיתאר את החור הזה ששלחו אליו את המשפחה שלו, עם האוטובוס שבקושי מגיע ועם הודים שמשחקים קריקט. אסור שזה מה שיעצב את הזיכרון. לא הושקע בזה תקציב מעולם, ולכן הם מוּדרים מספרי הלימוד, מהתרבות, מהכל. אני רוצה שהנכד של משה מדימונה יחוש גאווה, ולכן אני אדאג שהסיפור של משה יסופר. השנה נפתח בתי מייסדים במגדל העמק, במעלות, בדימונה, בחברון ובסבסטיה".

חברון וסבסטיה זה משהו אחר. 

"לא רק סיפורם של העולים מצפון אפריקה לא סופר, אלא גם סיפורם של המתיישבים היהודים ביהודה ושומרון. של ההתנחלויות של שנות השבעים. אנשים שהתיישבו כדי לשמור על הבית שלי, והסיפור שלהם לא נחשב לחלק מהאתוס שלנו". 

"אני פה למאות אלפי אנשים שלא רואים אותם, לא סופרים אותם". במפגש עם קייסים מהעדה האתיופית, יוני 2016 // צילום: דוד ועקנין

אולי כי הוא שנוי במחלוקת פוליטית־מדינית.

"מה שנוי במחלוקת? את מערת המכפלה קנה אברהם אבינו מכספו הרב. אני לא יודעת מה זה מחלוקת פוליטית־מדינית. אלה עובדות. אנשי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון בנו את הארץ הזאת, וסיפורם צריך להיות מסופר. כמו סיפורם של עולי אתיופיה, שחצו את המדבר ברגל, וסיפורם של עולי בריה"מ. 

"מתוך החונטה". שלו // צילום: משה שי

"קיים עיוות של ההיסטוריה, ואז אין מה להתפלא על מה שיש ומה שאין בפלייליסט, בתיאטרון ובקולנוע. ואין מה להתפלא שהתקציבים הלכו לקיבוצים ולא לעיירות הפיתוח. הכל נגזר מהסיפורים שעליהם גדלנו. התפקיד של מאיר שלו כזה ועמוס עוז כזה הוא לזכור שמעבר לסיפור הגדול והיפה שלהם, קיים גם הסיפור של השכן שלהם, שעלה ממרוקו. שעזב בית יפהפה במרקש, ליד הים, ועלה למגדל העמק כדי לסלול בה כבישים ולשמור במגדל השמירה על נהלל". 

את מדברת גם על החוויה שלך כבת לעולים.

"כן. זה מה שעיצב גם לי את הזיכרון. כאילו אנחנו לא היינו שותפים בבניית הארץ הזאת, רק הקיבוצים והמושבים. איפה המשפחה שלי? מה היתה קריית גת לולא העולים ממרוקו? כלום. בחודש שעבר קיימנו ערב גיבוש להנהלה הבכירה במשרד והלכנו לצפות בהצגה 'הצמה של אבא', שכתב אמנון לוי. מאוד התרגשתי. ההצגה החזירה אותי לקשיים של ההורים שלנו, להתאקלמות הקשה שלהם בארץ ולזה שאנחנו, הילדים, השתכנזנו. לא רצינו לקבל עלינו את מה שההורים מייצגים. ילדי העולים ביקשו לבעוט בשורשים. לא רק מעדות המזרח, גם פולנים ורומנים. אבל אנחנו זקוקים לשורשים האלה. אחר כך מתגעגעים אליהם וחוזרים לאבא ולאמא". 

מה לגבי הילדים שלך, שהם מרוקאים מהצד שלך ופולנים מהצד של אביהם, דרור?

"אני אומרת לך בכאב, שאני לא יודעת איך הילדים שלי יקבלו את השבת בבתים שלהם, כשיתבגרו. האם יקבלו אותה כמו שההורים שלי דאגו שאקבל, עם ריחות האוכל, הדלקת הנרות, הקידוש, השירים - או כמו שההורים של בעלי קיבלו את השבת, שזה כלום. ארוחה פשוטה בשישי בערב, וזהו. בלי נרות ובלי קידוש. 

"אני רוצה יום שישי יהודי, שמחובר לתרבות שהם צמחו ממנה. עם שירים מהבית וסיפורים וזיכרונות. אנחנו ישראלים, אבל אנחנו גם חברה של עולים, שתודה לאל חזרנו לארצנו, אבל המנהגים, המורשת - הם חייבים להישמר".

מה זה "הגֶן המזרחי" שראש הממשלה דיבר עליו?

"לך יש גנים פולניים, ולי יש גנים מזרחיים. זה חלק מהדנ"א שלנו, אבל זאת גם שפת דיבור. כשחברה שלי הפולנייה מכינה מרק, אני אומרת לה, 'מה זה המרק הפולני הזה', והכוונה ברורה - שהיא צריכה לחזק את התבלינים. שאין טעם ואין עומק במרק הזה שלה. היא לא תיעלב ממני, להפך, אנחנו מתות מצחוק כשאני מעירה לה. כשראש הממשלה אמר שקפץ לו 'הגן המזרחי', הוא התכוון שקפץ לו הפיוז. זה סטריאוטיפי, ברור. כולנו ניזונים מסטריאוטיפים. למזרחים יש דימוי שהם עצבניים, כעוסים ואימפולסיביים. המערביים, לעומת זאת, הם מאוד שקטים. כשהם הולכים לישון בלילה, הם נכנסים למיטה עם חליפה ועניבה.

"אני שמחה שראש הממשלה מיהר להתנצל. הוא לא ניסה להעליב, והוא מחובר לכל העדות. וכן, לכל אדם קופץ הפיוז לפעמים. גם אני יכולה להגיד על עצמי, 'עלה לי המרוקו עכשיו'. אם היינו חברה בריאה, שחיה בשוויון אמיתי ותוך מתן ביטוי לכולם, אף אחד לא היה נעלב. הרגישות קיימת כי אין ביטחון למזרחים שהם שווים, שיש להם חלק שמכירים בתרומה שלהם".

 

•  •  •

 

לפני כשלושה שבועות פוטר אבי שושן מתפקידו כעורך מוסיקלי חיצוני בגלגלצ, שנה לאחר מינויו. רגב בירכה על המינוי בפה מלא, "אבל די מהר התברר לי שהוא עלה תאנה. הוא אמר מאה פעמים שלא מתייחסים אליו ולא מקשיבים למה שהוא אומר. אז בשביל מה הביאו אותו, שיהיה חותמת גומי?

"הוא העיר הערות, הפריע להם לשמור על הברנז'ה ועל האליטה שלהם בלי לחבר למעגל הזה קולות אחרים, אז שלחו אותו הביתה, במהלך מכוער.

"הפיטורים הם סטירת לחי מהדהדת לשר הביטחון ליברמן, וגם לי ולאחרים. בעיניי, גלי צה"ל צריכה להפוך לתחנה פרטית, שלא תמומן מתקציב המדינה. אם הם כל כך מוצלחים - קדימה, שיתמודדו בשוק הפרטי. כל עוד זאת תחנה שממומנת על ידי ועל ידך ועל ידי מגדל העמק ואריאל ודימונה, אני רוצה פיקוח אמיתי. שקיפות מלאה של ועדת הפלייליסט. שנדע מי מחליט, שנדע בדיוק למה פוסלים שירים.

"המצב שבו אנשים עם אותו דנ"א דואגים אחד לשני לא מקובל עלי. ועכשיו את רואה שזה לא לגמרי עניין של מזרחי מול אשכנזי. מדובר גם בארקדי דוכין, ריקי גל, רבקה זוהר וקורין אלאל, זמרים ותיקים שכמעט לא מושמעים, ורבים אחרים שמפחדים לדבר. כרגולטור, חובתי וזכותי להתערב. גם גלגלצ תעבור שינוי. חכו".

כמו השינוי שייעשה בקרנות הקולנוע? את דורשת שימסרו מידע על כל ההחלטות שקיבלו בנוגע לתמיכות בפרויקטים.

"אני מאוד עקבית. לא יכול להיות שקרנות שמקבלות מימון מהמדינה יעבדו בצורה לא שקופה ולא יבטיחו שיהיה ביטוי למגוון הקולות בחברה הישראלית. חמור מזה: לא אתן שהן יתרמו לדה־לגיטימציה שעושים לנו בעולם. חבר'ה, קצת הגינות. גם לקבל מימון מהמדינה וגם לפגוע בה? אני צריכה לממן הכל? גם את מי שמכניס את דגל ישראל לישבן?"

הסידרה "מגידו", שלא צפית בה, חותרת תחת המדינה?

"בהמשך לטענות שנשמעו מכיוונם של הורים שכולים ביקשתי שהסידרה תיבחן על ידי צוות מקצועי. לא אני אבחן אותה. באופן כללי, אני לא מוכנה שיהפכו אסירים ביטחוניים, ששיספו גרונות ליהודים, לכוכבים, תוך שימוש בתקציב מדינת ישראל. זה מה שהמדינה צריכה לממן? אני בעד ביקורת, ואפילו נוקבת. אבל אני לא צריכה לממן יצירות שחותרות תחת המדינה היהודית הדמוקרטית. שכולם יעשו מה שירצו, בחופש מלא ומוחלט. אבל לא במימון ציבורי מוחלט. יש הבדל".  

מה חשבת על המועמדים של השרה שקד לעליון?

"המועמדים של איילת שקד היו מאותה אליטה שלה. אשכנזים. למה? מאותה סיבה שאלי אוחנה לא אצלה במפלגה. הבית היהודי היא מפלגה מגזרית, שדואגת לאנשים שלה. חובשי הכיפות, הציונות הדתית, מאוד אשכנזית, שלא קלטה אליה את המזרחים. מזל שכחלון נאבק על השופט המזרחי והציל את המצב".

יו"ר הבית היהודי, בנט, הוא שמינה את ועדת ביטון, שביטאה בדיוק את המסרים שלך.

"משרד החינוך הביא את ארז ביטון כעלה תאנה, ובסוף, את פרס ישראל, שמשרד החינוך אחראי עליו, לא מוצאים לנכון להעניק אפילו למזרחי אחד. פרס ישראל הוא ביזיון. ריבונו של עולם, לא צריך להיות חתן פרס נובל למתמטיקה כדי להבין שמשהו כאן עקום. שבעים שנה, יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה לא באים לידי ביטוי בפרס ישראל. משהו בתפיסה השורשית במשרדי ממשלה, בחלוקת משאבים, הוא חסר.

"בלי סיסמאות, בלי דיבורים, בלי מחקרים של האקדמיה, בלי פרשנויות והשוואות, רק באמצעות תקציבים ואג'נדה סדורה, שתחלחל כלפי מטה, בתוכניות עבודה, אפשר לשנות את המציאות. כשאתה לא חלק מהאתוס, אתה לא נתפס כראוי להיות ממובילי החברה הזאת, בין אם במועצה להשכלה גבוהה ובין אם בחבר השופטים של פרס ישראל". 

או בראשות הממשלה.

"גם זה יקרה, בוודאי. אנחנו עדיין תקועים. אני זכיתי להוביל מהפכה, שחלק מהביטויים שלה הוא פיתוח עוגני תרבות בפריפריה, במגזר הערבי ובמגזר החרדי. אין צורך שאנשי התרבות יכתתו את רגליהם מתל אביב לפריפריה. הפריפריה תייצר תרבות בעצמה, עבור עצמה. ככה יצרתי שינוי תודעתי.

"רק לאחרונה מינה רון חולדאי את שמוליק יפרח למנכ"ל תיאטרון הקאמרי (כמחליפו של נעם סמל; נ"ל). זה משקף את השינוי שלו ייחלתי, וכל הכבוד לרון. גם לצפות בדוד ד'אור וששי קשת שרים יחד בתיאטרון יידישפיל זה ניצחון". 

השמות החזקים במוסיקה כאן הם עומר אדם, עדן בן זקן, סטטיק ובן־אל, דיקלה, אייל גולן, משה פרץ. 

"את מדברת על פרטים ואני מדברת על מוסדות, שמעולם לא עשו שילוב כזה, מפרה, שהוא שיא הישראליות. או שילוב של האופרה הישראלית עם התזמורת האנדלוסית. אני מעולם לא הייתי נגד האופרה ורק בעד האנדלוסית, אלא בעד מקום שווה לכולם.

"לכן בחרתי בעמוס תמם ובסיון רהב מאיר להנחות את טקס הדלקת המשואות, ולכן הקפדתי על הרכב מדליקי המשואות. כשהרצל ביטון הדליק את המשואה ביום העצמאות שעבר, לא יכולתי שלא לבכות. הרי מעולם לא היינו חלק מהטקס הזה".

 

•  •  •

 

רגב, כזכור, כלל לא היתה מעוניינת בתפקיד שרת התרבות והספורט. משרד הרווחה הוא שעמד לנגד עיניה, אבל די מהר התאהבה בתפקיד שקיבלה עליה בלית ברירה. "עשיתי דברים מדהימים בתרבות ובספורט", היא אומרת. "אין משרד שהוביל מהלכים ומהפכות בקנה המידה שאני הובלתי בשנתיים האלה".

הצהרת בתחילת הדרך שתחוקקי חוק שזכה לכינוי "נאמנות בתרבות". זה לא קרה. 

"השנה הוא ייצא לפועל. מוסדות תרבות שיקבלו תקציבים מהמדינה יצטרכו לעמוד בכללים, בהתאם לחוקי מדינת ישראל. הכל יהיה מהותי וענייני. אני קבעתי סדרי עדיפויות. במהלך השנה האחרונה היו לי מלחמות עולם על נושאים אחרים.

"המוסדות שלאורך שנים קיבלו את רוב התקציב ירגישו היטב את המהפכה החל מהשנה הבאה. כרגע יש להם מאה אחוזי הגנה. אני לא מעוניינת למוטט מוסדות ולהרוס אותם. בשנה הבאה יהיו להם רק 80 אחוזי הגנה על התקציב. מעוד שנתיים יתחיל לכאוב. מאוד לכאוב. מפת התרבות בשנת 2020 תיראה אחרת לגמרי. יוקמו אשכולות תרבות בגליל, ברמת הגולן, בנגב המערבי, באיו"ש, במגזר החרדי ובמגזר הערבי. דברים כבר התחילו לקרות, כמו הקמת תיאטראות בדימונה ובאילת.

"כשנכנסתי לתפקיד, לא האמנתי כמה חסמים חברתיים היו בתרבות ובספורט. כמה עיוותים. למשל, עמותות תרבות צריכות להוכיח בשנתיים הראשונות להקמתן יכולת תקציבית. בלי זה, המדינה לא תשקול תמיכה בהן. אבל באזורים ובאוכלוסיות מוחלשות אין כמעט דרך להחזיק מעמד שנתיים באופן עצמאי. זה חסם חברתי, ולכן תיקנתי תקנות ינוקא. בחרנו מוסדות עוגן, ואנחנו מעניקים להם מימון ראשוני".

מכל מה שאת אומרת משתמעת ביקורת על קודמתך בתפקיד, לימור לבנת. 

"אני לא אדבר על קודמתי בתפקיד. המעשים והעובדות מעידים על מה שנעשה ומה שלא. קל מאוד להגיד שאי אפשר לשנות קריטריונים, ונעים מאוד להסתובב עם כוס יין בפרמיירות. הכי קל ליישר קו עם קבוצות הכוח. אבל אני באתי כדי לעשות שינוי, לתקן עיוותים, לקדם צדק חברתי. 

"אין בעיה להמשיך לתת לפריפריה את אותן תשובות, כפי שהם שמעו כל השנים. שאין כסף. שאלה הקריטריונים. והם, עם התמימות שלהם, מאמינים ושותקים. כמו שאמא שלי היתה אומרת, 'נו בסדר. מה נעשה'. לא. ועוד איך נעשה, נשנה, נתקן. מה זה אין?  

"כשהשמאל מדבר על שתי מדינות, הוא צודק. יש את מדינת תל אביב ויש את מדינת כל היתר. מדינת תל אביב קיבלה תקציב של 269 מיליון שקלים, מתוך תקציב כללי של 700 מיליון שקלים. משולש קטן של אבן גבירול, רוטשילד ודיזנגוף קיבל יותר משליש מתקציב התרבות. עיוות מופרך. כל יהודה ושומרון קיבלו 5 מיליון. 

"למה אמרתי בוועידת הארץ 'קאט דה בולשיט'? אמרתי לנוכחים, תגידו את האמת, אתם שהכי אוהבים לתת לאחר, הכי רצים לחבק את הערבים ואת החרדים והפריפריה, אתם חזקים בסיסמאות. כל עוד לא נוגעים לכם בבטן הרכה. אכלתם גבינת שמנת 40 אחוז, ועכשיו נעשה לכם דיאטה. גם אחרים צריכים לאכול ולהשמין. יהיו פיזור, גיוון והנגשה של התרבות. כבר רואים את הפריחה בפריפריה, בתרבות ובספורט. יש שמחה לאנשים שמעולם לא ספרו אותם. פתאום יש פסטיבל באלעד, 'בין הזמנים'. ובלי הדרת נשים.

"אני עוזרת המון למגזר הערבי, ואני חושבת שככל שהמגזר יהיה יותר מחובר אלינו, כך הוא יהיה פחות מחובר לתנועה האיסלאמית. אני אתן לו את הפסטיבל, את הבריכה, את מגרש הכדורגל לילדים, וכך לא ילכו לרעות בשדות זרים. חבל שלא עשינו את זה בתחילת דרכה של המדינה וחיברנו אותם אלינו.

"אנחנו עומדים לבנות את מרכז המורשת הדרוזית. גם הם חלק מבוני המדינה, ויש בינינו ברית דמים - לא רק בצבא, אלא בחיים. ברהט תוקם בריכה ב־20 מיליון שקל. אין בדרום בריכה בסדר גודל כזה. איפה היו הילדים שלהם כל השנים? על הברזלים". 

איך הערבי יכול לתת ביטוי להיסטוריה ולתרבות שלו, כשאת מדגישה מעל לכל דבר אחר את הנאמנות ואת המדינה היהודית הדמוקרטית? 

"שיביעו את ההיסטוריה והתרבות כפי שירצו, כל עוד הם לא חותרים תחת המדינה. במה הביטוי התרבותי שלהם מתנגש עם המדינה?" 

 הנרטיב הערבי לא חופף את זה הציוני. חיבור לשורשים כולל גם את הנכבה וגם את מחמוד דרוויש, שכתב "בשרו של הכובש יהיה לי למאכל", משפט שגרם לך לנטוש את טקס פרסי אופיר.

"ביטויים כאלה הם לא קול תרבותי שאני מעוניינת שיישמע במדינה. מנהגים, מאכלים, תפילות, שפה - אין בעיה, שיעשו כרצונם. אבל יש איזון בין זכויות. הערך של חיים במדינה יהודית דמוקרטית גובר על ערך אכילת הבשר של העם היהודי. ערך שמירת צביונה של מדינת ישראל גובר על ניסיונות חתירה תחתיה".

התפילות לא ייפגעו בגלל חוק המואזין שבו תמכת? 

"לא. זכותו של הציבור לישון בשקט בלילה גוברת על הזכות לקרוא 'אללה הוא אכבר' בארבע בבוקר'. 

"מדובר בזכויות בסיסיות. זה מפגע רעש, נקודה. לא צריך להתפלל בכריזה ולהעיר את כל הסביבה. לא כולם מתפללים במסגדים, גם מקרב המוסלמים. וחוץ מהם, יש דרוזים וצ'רקסים ובדואים ונוצרים וגם יהודים, שלא צריכים לסבול מהרעש הזה.

"כשאני קמה בארבע בבוקר לסליחות, אני לא קוראת שמע ישראל ברמקול ומעירה את כולם. זאת המשמעות של שכנות טובה. החוק הזה זהה מבחינתי לחוק הקריוקי, שבו תמכתי. אני רוצה לרקוד בחצות, אבל מה לעשות שהשכנה שלי רוצה לישון. זה לא תקין ולא הוגן, ואין קשר לחופש דת.

"קחי את כל האמירות שלי בנוגע לתפילות של יהודים בהר הבית ותראי שתמיד אמרתי שאני בעד חופש דת לכולם. חופש דת הוא הכרחי בדמוקרטיה". 

 

•  •  •

 

אחת מפגישותינו נערכת ערב נסיעתה לביקור בהונג קונג וביפן, שרובו הוקדש לתיאומים לקראת אולימפיאדת 2020, שתיערך בטוקיו. סביב השולחן בפינת האוכל שבביתה בראש העין יושבים כמה מחברי צוותה הקרוב ונערכים איתה לנסיעה בת 12 הימים. רגב מצוננת, לבושה בטרנינג, לרגליה נעלי בית. השולחן שופע מאכלים לארוחת הבוקר. בורקסים, לחמניות, גבינות, סלטים וזיתים ("סופניים"), והיא מפצירה בכולם, כל הזמן, לאכול ולשתות. 

כשאת בוחרת עובדים וממנה בעלי תפקידים, המוצא שלהם מנחה אותך? 

"קודם כל המקצועיות. לא מעניין אותי לבן, שחור, גבר, אישה, ימין או שמאל. בעצם, שמאל לא. אני לא אקח מישהו מהשמאל. כל עוד ישנן היכולות, אישה תגבר על גבר. וברגע שיהיו איתי מספיק נשים, אני בהחלט אעדיף פריפריה ומזרחים. הצוות שלי בלשכה הוא מאוד מגוון, מכל בחינה". 

את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?

"זאת שאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי. מה זה פמיניסטית? ברור שאני חושבת על נשים, אבל הפעילות שלי לא ממוקדת בזכויות נשים. נשים הן חלק מהפעילות שאני עושה, אני רוצה שיבואו לידי ביטוי, שייצאו לאור, שלא יקשיבו לרעשי רקע שמבקשים להנמיך אותן. אין לי ספק שאני משנה תודעה. כמו שאני עוזרת למזרחים להרים את הראש, אני מאמינה שאני עוזרת לנשים להרים את הראש. בספורט ניתבתי הרבה תקציבים לנשים. למשל, לליגת מאמאנט, שהכפלתי להן את התקציבים. כי מותר לאישה לצאת מהבית, להתאמן, להתחרות. זה לא אומר שהיא פחות אוהבת את הילדים שלה.

"החלטתי שאני משקיעה תקציבים גדולים יותר בכדורגל נשים, גם כדי לשנות עמדות חברתיות. לשנות את התפיסה שכדורגל לא מתאים לנשים". 

את משתפת פעולה עם חברות כנסת בפעילות פרלמנטרית שקשורה לזכויות של נשים? 

"בנושא החקיקה, כדאי לזכור שמי שקובע זו ועדת השרים לחקיקה, ובסופו של דבר אני יושבת בוועדה הזאת, לא יתר הח"כיות. הן יכולות להשפיע על השיח הציבורי, אבל בחקיקה אני משפיעה. אין נושא שנוגע לזכויות נשים שלא אירתם אליו. למשל, שיתפתי פעולה עם ח"כ מיכל רוזין בטיפול בנושא ההטרדות המיניות בתעשיית הקולנוע. קיימנו דיונים וניסחנו אמנה". 

בני משפחתה אינם נמצאים במהלך פגישותינו. בן הזוג דרור (55), מהנדס בתעשייה האווירית, לא נראה בסביבה, אך במהלך אחד הראיונות מתקשר לבדוק עם רגב, אם בסדר מבחינתה שהגנן יגיע לעבוד בגינת הבית. הבכור, רועי (25), סטודנט להנדסה במכללת אפקה, מתגורר עדיין בבית. "אמרתי לו שאני לא מוכנה לוותר עליו. יהיה לך אוכל, שקט, לא נפריע לך, רק תישאר בבית, קרוב אלי". יעל בת ה־21 השתחררה מצה"ל כקצינה בגולני, "ועכשיו עובדת בעבודה עברית בערבה. קוטפת פלפלים ועגבניות". מיכל, הצעירה, תלמידת י"ב ועומדת לשרת בצה"ל כמדריכת חי"ר.

כדוברת צה"ל // צילום: 

מה את חושבת על שילוב נשים בתפקידים קרביים בצה"ל?

"יש תפקידים שקשה שנשים ישולבו בהם, לא בגלל שהן לא מסוגלות, אלא בגלל שהחברה הישראלית לא אמרה את אמירתה לגבי נשים בשבי. האם החברה הישראלית מוכנה לקבל מצב כזה? כבר שנים שיש נשים טייסות, ולא מעט תפקידי לוחמה כבר נפתחו לנשים, אבל זה עדיין לא כמו החי"ר. אני חושבת שבעתיד זה יקרה. שכל אישה תעשה מה שהיא רוצה".

מה חשבת על פרשת אופק בוכריס?

"לא האמנתי כשזה התפרסם. בוכריס הוא מלח הארץ, מאוד הערכתי אותו שהוא נאבק לחזור לשרת בתפקיד קרבי אחרי הפציעה שלו. אני לא באמת יודעת מה קרה שם בינו לבין המתלוננות. אף אחד לא יכול לדעת מה קורה במערכות יחסים כאלה של מח"ט, מג"ד, מ"פ או אלוף פיקוד, עם הרל"שית, הפקידה או הקמב"צית, שהן כמו לקוחות שבויים, הן לא יכולות לקום ולעזוב. הצבא הוא האבא והאמא שלהן. 

"אני חושבת שדפוס ההתנהגות כלפי נשים שהיה קיים בעבר, כבר לא קיים. פעם היתה תחושה שמותר לגנרלים הכל. גם אני חוויתי סיטואציה לא נעימה, שברגע שהיא התחילה, העמדתי את אותו מפקד במקום. היה ניסיון של מפקד לנשק אותי בכוח, לשים עלי יד בכוח. מצב מפחיד, וגם אכזבה מאוד גדולה. איזו חוצפה לנצל את הכבוד ואת המעמד. אני הייתי קצינה צעירה, והוא מפקד בכיר. אמרתי לו חד וחלק, תיזהר ממני. אל תתבלבל לרגע. אני באה ממשפחה של מְקוּחות. ככה אומרים במרוקאית שאנחנו לא פראייריות.

"מפקד צריך לדעת מה מותר ומה אסור. ואם הוא לא יודע, הוא יחטוף סטירה, והסטירה תעבור ממנו לכל המפקדים בסדר רץ. שיידעו מה המקום שלהם. 

"אבל זה מעמד מביך, ואני יכולה גם להבין נשים שמגיבות אחרת. שמשתתקות, קופאות ולא יודעות איך להתנהג. אני לא מסוגלת לבוא בטענות כלפי אף אישה שלא הצליחה להתנגד, או חיכתה שנים עם הגשת תלונה. שלא יגידו לי, 'היא לבשה מיני'. אם מישהו לא מסוגל להתמודד עם חצאית מיני, שייצא מהחדר.

"בהמשך השירות היה לי מפקד שאמר לי בוקר אחד, 'וואו, את נראית טוב'. אמרתי לו, 'זו הטרדה מינית'. והוא אמר, 'בסדר, את לא נראית טוב הבוקר'. אמרתי לו, 'גם זאת הטרדה מינית'. בסופו של דבר, לא צריך להגזים. יש מערכות יחסים, וזה נורא כיף שיש יכולת לצחוק בין גברים לנשים. שאני אוכל להגיד לעובד שלי, 'מתאימה לך החולצה השחורה היום'. הכל עניין של מינון ועיתוי. לא כל הגברים הם סוטים ולא כל הנשים מוטרדות. חייבים לשמור על מערכת יחסים בריאה בין האנשים, אי אפשר ללכת כל הזמן בין הטיפות".

 

•  •  •

 

טענת שתפעלי למען שחרורו של אלאור אזריה.

"נפגשתי עם שר הביטחון בנושא בחודש שעבר והבעתי שוב את דעתי. אני חושבת שהרמטכ"ל גדי איזנקוט ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון, עשו טעות נוראית. חייל טועה, שיישב בכלא. אין שאלה. אבל לא בהליך פלילי, אלא בהליך מבצעי. הצבא צריך ויכול להעניש, לתחקר, להסיק מסקנות, אבל לא בהליך פלילי.

"יעלון עשה לאזריה משפט שדה וקיבע את התבנית המחשבתית לגבי אירוע הירי. ההרשעה היתה בלתי נמנעת. ואיך רמטכ"ל מרשה לעצמו להתבטא בחריפות נגד החייל יום לפני גזר הדין? איפה נשמע דבר כזה? ואיזה מסר זה מעביר לחיילים? אתה המפקד שעומד בראשם, מחר בבוקר אתה צריך לגייס עוד חיילים. איך תעשה את זה? תחשבי על הילדים שלנו. רגע לפני הגיוס מה שמעניין אותם זה איזו מסיבה יש הערב, ולמחרת הם בשטחים. מה הם אמורים לעשות? לירות או לא לירות? הם יעדיפו לא לירות. לא להסתכן. שייצא המחבל ויהרוג את האזרחים. אחר כך לכי תתחקרי את החייל למה הוא לא ירה". 

"חוסר מנהיגוּת". איזנקוט // צילום: נעם ריבקין פנטון

יש טענות שהשפעת ההרשעה לא ניכרת בשטח, אצל החיילים.

"זה לא נכון. קודם כל, אני שומעת הרבה הורים שאומרים לאחרונה, אני לא רוצה שהילד יהיה חי"רניק. שיהיה אפסנאי. אם תחקירים מבצעיים עוברים להליך פלילי, לא נוכל לצאת לקרב. הורים יתחילו לגייס את הילדים עם עורכי דין. אני מאוד אוהבת את הרמטכ"ל איזנקוט, אבל הוא גילה חוסר מנהיגות. אלאור אזריה לא היה צריך לשבת יום אחד בכלא, ועכשיו, לקראת פסח, איזנקוט היה צריך לחון אותו מיידית. הוא עצור כבר שנה. מספיק". 

אחת הסערות האחרונות שעוררה רגב התרחשה בסוף ינואר, במהלך הליכודיאדה, שהתקיימה ביום השואה הבינלאומי. לנוכח הביקורת על העיתוי אמרה רגב: "מעולם לא סיקרו את יום השואה הבינלאומי כפי שסיקרו אותו השנה, בזכות הליכודיאדה".

"זה לא יום שמחייב אותנו לא לקיים אירועים", היא אומרת. "זה יום שמציינים באופן שונה מאוד מיום השואה הלאומי. שלא יטילו דופי בחשיבות שאני נותנת ליום השואה. לאורך שנים סירבתי לטוס לגרמניה, סירבתי להשתמש במוצרים גרמניים. השתתפתי במסע לפולין עם הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, וזאת היתה אחת החוויות המשמעותיות בחיים שלי. בבגרות בהיסטוריה כתבתי עבודה על השמעת המוסיקה הקלאסית כרקע לצועדים אל מותם".

אז מה ניסית להגיד בדברים שלך על יום השואה?

"שאם היו שואלים אנשים מתי חל יום השואה הבינלאומי, הם לא היו יודעים. לבוא ולבקר את קיום הליכודיאדה ביום הזה זאת צביעות. הדלקנו נרות זיכרון, היתה דקת דומייה. כל הזמן מחפשים את הליכודניקים. מחפשים את חברי המרכז. מנסים לתפוס את הליכוד ולהראות אותו בנמיכות שלו, בחוסר הרגישות שלו. מנסים להראות אותנו כלא רגישים.

"זה מעצבן אותי. לא מסוגלת לסבול את הצביעות הזאת. אני מוכנה להתמודד עם אמת, עם עובדות, עם ביקורת. אני לא צודקת בהכל, אחרת הייתי מלאך בשמיים. אבל למה סתם לדרוך?

"יהודי ארצות ערב לא יודעים מהי שואה? יוצאי תוניסיה לא חוו את השואה? למה לנסות להנמיך? אין מישהו שמכבד את השואה יותר מאיתנו. אני אמרתי שלא מעניין אותי כלום - אף מוזיאון להנצחת השואה לא ייסגר במשמרת שלי, גם אם הוא לא רווחי".

 

חברי מרכז הליכוד נושאים על גבם שק של סטריאוטיפים.

"חברי המרכז הליכוד הם האנשים הכי טובים, חמים וערכיים שישנם. מה ההבדל בינינו לבין חברי מרכז העבודה? את מה שהם שכחו, אנחנו עוד לא למדנו, כמו הכרטיסים האדומים של מפא"י. החברים אצלנו אוהבים את המדינה, והם ניחנים בערכים חברתיים ולאומיים. זה כמו שנטפלים לאורן חזן, שמביע את עמדותיו בדרכו, לא פחות חריף מאיך שאראל מרגלית, יואל חסון ואילן גילאון מתבטאים. מתנפלים עליו כי הוא ימין, רהוט, יודע לדבר ובעל אמירה לאומית וחברתית. ההיטפלות לאישי, במקום העיסוק בתוכן ובמהות, היא עוד ניסיון להשחיר את הליכוד ולהוריד אותנו מהשלטון. לא יעזור לאף אחד. העם עם הליכוד, אנחנו 30 מנדטים. אנחנו הציבור". 

דניאל בן סימון טוען שבתחילת הדרך שקלת להצטרף למפלגת העבודה.

"הוא אומר את זה כדי לקבל תקשורת על חשבוני. הוא לא אומר אמת. לא שקלתי בשום שלב ללכת לעבודה. אבא שלי היה חבר מפא"י, כי הכריחו אותם, לא היתה להם אפשרות לבחור.  כשהשתחררתי מצה"ל היה לי ברור שאני רוצה לעסוק בעשייה ציבורית. יכולתי לעשות הרבה כסף בחוץ. זה לא מעניין אותי. מעניין אותי לפעול למען החברה, והיה ברור לי שרק בליכוד".

אחד האנשים הקרובים אלייך ביותר היה גדעון סער. תתמכי בו אם יתמודד לראשות הליכוד?

"גדעון הוא זה שהפגיש אותי עם ראש הממשלה. אנחנו לא מאוד בקשר, מתראים בעיקר באירועים. הוא וולקאם לליכוד, כמו כולם. החזרה שלו לליכוד היא לא הפתעה גדולה, כולנו רואים אותו כבר חצי שנה מגיע המון לאירועים של הליכוד עם גאולה. הייתי מאוד רוצה לראות גם את סילבן שלום חוזר.

"סער הוא לא היחיד שמצהיר שהוא רוצה לעמוד בראשות הליכוד. גם ישראל כץ ואבי דיכטר וניר ברקת. כולם ראויים. אבל בכל התמודדות, של כל אדם, מול נתניהו, אני אהיה רק עם ראש הממשלה". 

את רוצה לראות גם את בוגי יעלון חוזר לליכוד?

"בוגי אף פעם לא התחבר לי לליכוד. הוא לא מתאים לליכוד, ואף פעם לא ראיתי אותו כחלק מהדנ"א הליכודי. אבל מי שקובעים מי יהיו בהנהגת הליכוד הם הליכודניקים. 130 אלף חברי ליכוד חכמים, מביני עניין, שקוראים את הנעשה פה ובונים את הנבחרת הטובה ביותר".

את תתמודדי על ראשות המפלגה? 

"אני אשקול, כשזה יהיה רלוונטי. יש לנו יו"ר ליכוד שנבחר לארבע השנים הבאות. למה לבזבז אוויר על דיון לא רלוונטי?" 

 מה יהיה התפקיד הבא שלך?

"מעניינים אותי מאוד משרדי הביטחון, ביטחון הפנים והחינוך. להשפיע על החברה הישראלית, להוביל תהליכים, לשבור חסמים, לשנות מנגנונים. משרד החוץ פחות מעניין אותי".

אפשר לומר שדוד ביטן הוא מירי רגב החדשה?

"אולי, אם הוא יעשה ניתוח. דוד ביטן הוא פרלמנטר מצוין ועושה עבודה טובה".

 

•  •  •

 

מה הן בעינייך התרומות המרכזיות שלך לספורט?

"עשיתי המון. דאגתי להקמת יחידה משטרתית למאבק באלימות בספורט. תבעתי תקציב של 26 מיליון שקלים לנושא הזה. גופים שמשקיעים בקבוצות ילדים מקבלים עוד תקציבים, כדי שיבנו את דור העתיד שלנו בספורט.

"כמו בתרבות, גם בספורט ראשי ערים ומועצות נדרשו תמיד למאצ'ינג, להשוות את התקציב שניתן להם כדי להקים מתקנים ומגרשים, עם סכום דומה מתוך התקציב העירוני. גם זה היה חסם חברתי לערים ויישובים מוחלשים, שמצאתי את הדרך לעקוף ולבטל אותו. 15 רשויות מקומיות כבר קיבלו מימון מלא לבניית אולמות ספורט. מאוד חשוב לי הספורט האולימפי, התחרותי והלאומי, אבל גם הספורט העממי חשוב לי".   

ההצטרפות שלך לפני חודש וחצי למשחק של עירוני נהריה בטורקיה היא תמיכה בספורט?

"גזיאנטפ היא עיר בעייתית בטורקיה. עיר של דאעש. השב"כ אמר שאם אין מאבטחים עם נשק, הקבוצה לא יכולה לנסוע. כשהבנתי, לפני נסיעת הקבוצה, שהדרך היחידה לדאוג לאבטחה הנדרשת היא הצטרפות של שר, אמרתי מייד שאני נוסעת. אמרתי לעוזרים שלי, תמלאו לי את המזוודה בדגלים, וכל הלילה התהפכתי במיטה מדאגה, שהנסיעה תעבור בשלום. במשחק נופפתי בדגל, קפצתי, שרתי 'אל, אל, ישראל'. היינו אולי חמישה ישראלים מול מגרש מלא בטורקים. יציעים שלמים מלאים בדגלי טורקיה.  

"אנחנו לא נסתתר. אנחנו עם שיש לו גאווה, דגל והמנון. הספורט והתרבות הם התחומים המועדים ביותר לפגיעה של חרמות, של איומים ביטחוניים, של ביטולים, שאנחנו מוכרחים להילחם בהם".

יש לך פנאי? את קוראת ספרים, צופה בטלוויזיה, צורכת תרבות? 

"יש דברים שאני לא מוותרת עליהם. כמו שיעורי ימימה אצלי בסלון עם חברות, בכל יום חמישי. יכולתי ללכת להמון הצגות, אבל אין לי זמן. 
אני עובדת בשנתיים האחרונות בלי הפסקה. אמרתי לעצמי, שמה שאני לא אעשה, לא יקרה. התנפלתי על העבודה. הספקתי לאחרונה לצפות ב'דיבוק' בתיאטרון גשר, ב'סיפור פשוט', כשהציג בקריית ארבע. סיימתי לקרוא את הספר האחרון של אלי עמיר, 'מה שנשאר'. איך שסיימתי אותו התקשרתי לאלי ואמרתי לו, 'איך אתה, בגיל שלך, כותב ככה על אהבה. אתה רומנטיקן'. לפני שנה וחצי, בשבעה על יו"ר הטוטו צחי פישביין, אחותו ניגשה אלי ואמרה לי שהיתה רואה אותי בעבר בהרצאות וסרטים בסינמטק. אמרתי לה, 'תעשי טובה, אל תגידי את זה בקול רם, שלא יידעו שאני תרבותית. שהיה לי מינוי, ופעם בחודש הלכתי להרצאה וסרט בלב ת"א. את מנפצת לי את הסטריאוטיפ'".

מצליחה להיות עם המשפחה?

"סוף השבוע מוקדש למשפחה. כשנכנסת שבת, אני מפסיקה לעבוד. אין טלפונים ואין מיילים. זה מציל אותי, כי העבודה בשבת היתה הורסת לי את החיים. בעבר הייתי הולכת ל'שבת תרבות' או עוברת על כמויות אדירות של דואר. בשנים האחרונות, כלום.

"אני מדליקה את הנרות, חברה באה אלי לקפה, אני ודרור נוסעים להורים שלנו או יושבים עם הילדים, מדברים, משחקים בקלפים פנימיאלים (קלפים עם מסרים אישיים, המיועדים לעידוד התקשורת הבין־אישית; נ"ל). אין שום טוב בעבודה של שבת. 

"אני מצטערת שאין לי יותר זמן למשפחה. מיכל מתגייסת בעוד חצי שנה, ואני לחוצה מזה שאני לא איתה מספיק. אני עובדת מהבוקר עד הערב ואומרת לעצמי, מירי, הזמן הזה לא יחזור. כל האימהוּת שלי לוותה בייסורי מצפון. אני גם חייבת למצוא יותר זמן להיות עם ההורים שלי. הם מזדקנים, קשה להם לבוא אלי מקריית גת, וטלפון זה לא מספיק".

תהיו אצלם בחג?

"בטח. אמי מתכוננת כבר חודש. אם היית באה אליה הביתה חודש לפני פסח, היית חושבת שעוברים דירה. אין וילונות, אין חלונות, אין שטיחים. אם היא היתה יכולה להוציא את הבלטות מהרצפה והלבנים מהקירות כדי לנקות, היא היתה עושה גם את זה. כשהיינו ילדים, שבוע לפני פסח היינו אוכלים על עיתון מחוץ לבית, על המדרגות. אני לא אמא שלי, אבל לא משנה כמה אני עסוקה, את המקרר והמזווה אני אבריק". 

איך את אוהבת לאכול את המצה שלך?

"עם קוטג' וממרח שוקולד. אין דברים כאלה. אני מחכה כל השנה לפסח רק בשביל זה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו