עכשיו אני מובטל", יורה גל פרידמן. "בישראל זה לא משנה אם אתה אלוף אולימפי ואם אימנת באולימפיאדה. עכשיו לך תחפש את עצמך. אולי תמצא עבודה באימון. אולי לא". זה לא קצת בזבוז שלאחד כמוך לא נמצא מקום- "זה עצוב. זה צריך לבוא מגבוה, דרך משרד הספורט. ספורטאים אולימפיים, בייחוד כאלה שהצליחו ושצברו ידע, צריכים להיות מוערכים כאן. יש מדינות שבהן להיות אלוף אולימפי זה אומר שאתה מסודר לכל החיים. "חייבים לשנות את השיטה. ביום שספורטאי פורש, הוועד האולימפי נותן לו בעיטה החוצה. מזה צריך להתחיל. יש מדינות שבהן מדליסט אולימפי הופך, דרך משרד הספורט, למורה עם קביעות ועם תמיכה לכל החיים. במקומות אחרים, הספורטאים האלה מקבלים תפקיד ממשלתי, או משהו בצבא או במשטרה. דואגים להם. ניקוס קקלמנאקיס, שהתמודד מולי על הזהב באתונה, הוא אליל ביוון. הדליק את הלפיד האולימפי, קיבל כבוד מלכים. "אצלנו מאמן מרוויח 7,500 שקלים בחודש, והבעיה היותר גדולה היא שהוא אפילו לא מקבל קביעות. למאמני ילדים ונוער יש את התפקיד הכי חשוב. הם צריכים לגדל את הדור הבא ולבנות את ההצלחות שלנו בעתיד, וכמה הם מרוויחים? 4,000-3,000 שקלים. סטודנט מקבל יותר. ככה זה נראה, ואם זה יימשך, אז גם באולימפיאדה הבאה לא יהיו תוצאות. "לא מצאו פה דרך להשאיר את הטובים במערכת. אין אצלנו תרבות ספורט בכלל. זה מתחיל מהעובדה שהתמיכה מגיעה רק אחרי שעשית קריטריון אולימפי. וגם אז, התמיכה הרי לא מספיקה. אז ביקרו את אריק זאבי שהוא מעביר הרצאות, אבל איך הוא בדיוק יגמור את החודש עם 5,000 שקלים-" "לפחות בינינו היה כבוד" קשה לתפוס את זה. גל פרידמן (37), הגולש הגדול ביותר שהיה לנו, זוכה הזהב היחיד של ישראל אי פעם, שהביא גאווה עצומה למדינה שלמה, יושב בביתו הצנוע בקיבוץ שדות ים באפס מעשה. משחק עם אלה (3) ועם אייל הקטן (חצי שנה), ומחפש את דרכו. זאת לא רק הבעיה שלו, זאת הבעיה של כולנו. ב-60 השנים האחרונות ייצגו את ישראל קרוב ל-400 ספורטאים ב-15 אולימפיאדות. רק שישה חזרו עם מדליה, רק אחד זכה בשתי מדליות: גל פרידמן. באטלנטה ב-1996 זכה בארד, וכעבור שמונה שנים, באתונה, זכה בזהב הנכסף והביא, בפעם היחידה עד כה, להשמעת "התקווה" במשחקים האולימפיים. פרידמן חזר בשנה האחרונה לכותרות כמאמנו של נמרוד משיח, שנאבק נגד שחר צוברי על הכרטיס הישראלי לאולימפיאדה. המאבק היה עיקש, לעיתים אפילו מכוער. משיח הפסיד בו לבסוף. "שחר פנה אלי לפני האולימפיאדה בלונדון וביקש שאבוא לעזור לו", מפתיע פרידמן בתחילת הראיון. מה? היריב הגדול שלך ושל נמרוד- "כן, כן. קצת הופתעתי שהוא פנה אלי, זה היה בוגר מצידו. היינו בשני מחנות נפרדים, אבל כל הזמן אמרתי שזאת טעות. ביני לבין עמית ענבר לא היתה אהבה או חברות גדולה, אבל היה כבוד והיתה הערכה, והיינו מגיעים לתחרויות באותה סירה. "הסכמתי מייד לבקשה של שחר. ברצון, אפילו בהתנדבות. עם כל היריבות, ידעתי שזה חשוב מאוד. הייתי שמח אם שייט ישראלי היה מביא מדליה מלונדון. הייתי אמור לעזור לו בהכנות, לאמן אותו בכנרת. ברגע האחרון זה לא יצא אל הפועל, בגלל ניתוח אפנדיציט שעברתי". בסופו של דבר, צוברי היה רחוק משחזור הזכייה בארד בבייג'ין 2008, וסיים רק במקום ה-19. "שחר לא היה במשחק, וחבל, הוא דווקא אחד שאין לו בעיות מנטליות. הוא יודע להגיע לתחרויות גדולות ולנצח. נמרוד היה יכול להצליח מאוד בתנאים שהיו בלונדון". במה הוא שגה? למה הוא הפסיד בקרב עם שחר- "נמרוד עשה טעות גורלית כשלא התאמן לתחרות בהולנד. הוא די זילזל בה. זה נראה קל מאוד, כאילו אין שם יריב רציני. הזהרתי אותו שכדאי להתאמן על רוח חלשה, אבל הוא לחץ שהוא צריך חופש כדי לנקות את הראש. כל מי שהיה סביבו אמר לו שהוא כבר באולימפיאדה. ניסיתי להסביר לו שזה לא סגור. הוא אמר שהוא נוסע להולנד לסגור פינה, ושצריך ביצים כדי לנוח לפני האולימפיאדה". אבל אתה המאמן. לא ניסית להסביר לו שהוא טועה- "בטח שניסיתי. ואמרתי את זה לספונסרים שלו, לאחראים עליו, לאחראי המקצועי. אמרתי לו שככה הוא לא יגיע לאולימפיאדה. נמרוד ענה לי: 'אני בגישה אחרת. זה לא משהו אישי נגדך'. הוא חשב שאני רואה שחורות. רצה לעבור לגישה כיפית, הגישה שלי לא התאימה לו. נמרוד ראה את הספרדים עושים כיף עם המאמנים ורצה גם. לי זה לא התאים. אני לא מדרג אימונים לפי הכיף ולא חושב שאני צריך לצאת לשתות בירה עם הספורטאי שאני מאמן. זכרתי היטב איך אני התכוננתי לאולימפיאדה ומה דרשתי מעצמי". הוא רצה לפטר אותך אחרי אליפות העולם. "נכון. במארס האחרון, יומיים או שלושה אחרי האליפות, הוא בא ואמר לי שאני מפוטר. האיגוד בראשות יהודה מעיין והמנהל המקצועי גור שטיינברג לא הסכימו לזה ולא רצו שהוא ייקח את עמית ענבר בתור מאמן שלו. חשוב להבין: מאליפות העולם עד התחרות בהולנד בסוף מאי, נמרוד לא התאמן איתי אפילו פעם אחת. הוא התאמן לבד, ורצה להתאמן עם עמית. ועמית, אם באמת היה חבר שלו, היה אומר לו ששלושה חודשים לפני האולימפיאדה זה לא הזמן לעשות שינוי. הוא לא התאמן ברוח חלשה במשך חצי שנה". ובסוף היית איתו בהולנד. "כי האיגוד ראה את התוצאות שלנו ולא הסכים שלא אסע איתו. אבל עובדתית, זה היה אחרי חודשיים שלא עבדנו יחד. נפלנו שם על רוחות חלשות, וזה בדיוק מה שהזהרתי מפניו. חבל". מה קרה ללי קורזיץ בשיוטים האחרונים בלונדון? היא כל הזמן הובילה ופתאום נחלשה. "ראיתי אותה והאמנתי בה, אבל בראיונות שהיו לה ביומיים האחרונים של השיוטים משהו נסדק. התחילו לדבר יותר מדי על הרוח, והיא גם אמרה 'מגיע לי, יהיה בסדר'. ופתאום שמעתי אותה מדברת על תהילים ושמע ישראל. ספורטאי צריך להאמין בעצמו, לא בדברים אחרים. אף אחד לא יעשה בשבילך את העבודה. שמעתי ששיגעו את לי על עניין הרוחות, ולא יעזור, זה נכנס לראש של הספורטאי ומשפיע עליו. זה לא סוד שהיו לה בעיות רפואיות, ואני בטוח שזה הפריע לה, גם מנטלית". לא עברה לך בשום שלב המחשבה שהנה, אולי עוד מישהו לוקח זהב, ואתה מאבד את הייחודיות- "במהלך התחרות חשבתי והאמנתי וקיוויתי שקורזיץ הולכת לזהב. ושמחתי. מדליית זהב שנייה, ראשונה לאישה, ושנייה בענף השיט. זה היה יכול להיות מדהים. לי היתה הראשונה שקפצה על הגלשן שלי אחרי הזכייה באתונה". רק אני והאופניים שלי הבית של גל ומיכל (33) בשדות ים צנוע מאוד. שלושה חדרים, סלון צפוף משהו, מטבח לא גדול. היא בת הקיבוץ, ארכיטקטית במקצועה. הם נפגשו בקיבוץ, והם יחד כבר 17 שנה. בבית עצמו יש ריחות טובים של בישול. מדי פעם גל מפסיק לכמה שניות את הראיון. הוא "קרוע" על הילדים שלו. "תני חיבוק לאבא, חיבוק אחד", הוא מתחנן בפני אלה הפעוטה. היא מחזירה בחיוך של מיליון דולר ונענית. אביה קורן עכשיו מאושר, סר לאייל התינוק. הוא מחזיק אותו בידיו, מסתכל עליו ברוך גדול. "אושר, זה אושר", הוא ממלמל לעצמו במבוכה. גל נהנה מאוד מהאבהות. "אלה הלכה עם ילדי הגן שלה לים, ממש במקום שגלשתי כל חיי. הם ראו שם גולש, והגננת שאלה אותה: 'אלה, אבא שלך יודע לגלוש-' אז הילדה ענתה: 'מה פתאום. הוא מפחד'. זה מצחיק, אבל זה מראה לי גם שהרבה זמן כבר לא גלשתי". מה, לא סיפרת לאלה שאבא שלה הוא אלוף אולימפי בשיט? לא הראית לה את המדליות- "עוד מוקדם. אבל יום אחד היא ראתה את המדליות, התחילה להבין קצת, ועכשיו כל יום היא רוצה לראות את הווידיאו שאבא מקבל מדליה. היא לא ממש מבינה את כל המשמעות, אבל זה נחמד". פרידמן תמיד היה עוף מוזר בנוף הספורטיבי, ומשהו בו נשאר אחר גם היום. הוא אולי אחד היחידים שנשארו ללא סוכן או איש יחסי ציבור. זאב בודד. מעולם לא פחד להגיד את דעתו בפומבי, התעמת לא פעם עם מאמנים ועסקנים, ותמיד שמר על צניעות כמעט לא אופיינית לספורטאי ישראלי. בסלון הבית, על הקיר, תלויים דווקא אופני ההרים שלו. כמעט מדי בוקר יוצא גל לרכיבה עם אלופת הארץ ענבר רונן, גומא בין 50 ל-80 ק"מ. הוא גם משתתף בתחרויות ולפני כשבע שנים אף זכה באליפות ישראל באופניים אך הדבר נשאר אצלו כתחביב ספורטיבי ולא הפך לקריירה שנייה. "החלטתי להפסיק לגלוש ועברתי לאופניים, כי אני אוהב את השטח, וזה יותר נוח לי. הרגלתי את עצמי לא לוותר על פסיק ולהיות מקצוען עד הסוף. ככה זה היה כשהייתי גולש, ככה זה גם באופניים. אחרי אולימפיאדת אתונה שינו שוב את דגם הגלשן, ולא התחברתי אליו. לא הייתי שם במאה אחוז, ושחר גבר עלי והיה הנציג הישראלי בבייג'ין. "בשנה האחרונה לא גלשתי בכלל. כבר אין לי אפילו ציוד. אתה יודע מה? אין לי גם חלומות על האולימפיאדה, על הזהב. זה היה משהו גדול, היסטורי, אבל זה נגמר. מי יודע, אם לא תהיה לי עבודה בשיט, אולי אפנה לעבודה בתחום האופניים". פרידמן לא מדבר בטון ממורמר. מאז סוף אוגוסט הוא לא מקבל משכורת מאיגוד השיט. בעבר דיבר עם האחראי המקצועי באיגוד, גור שטיינברג, על האפשרות שיהיה מאמן העל של השייטים בישראל. "אני חושב שצריך מישהו שיאמן את כל השייטים, לנוכח מה שקרה בדרך לאולימפיאדה, עם כל הריבים והמחנאות", הוא אומר. ממה אתה מתפרנס עכשיו- "למזלי, תמיד היו לי ספונסרים, ומדליסט אולימפי יכול לחיות קצת ממה שהוא צבר. אבל אני צריך עבודה, ואני רוצה להישאר בענף שאני כל כך אוהב". "למה לשלוח ילדים לשיט-" פרידמן גדל במושבה הפסטורלית כרכור, בן לאורי ולדגנית. כבר בגיל 9 התאהב בים והתחיל לגלוש במועדון השיט של שדות ים. הוא גלש בכל מקום, כמעט בכל מזג אוויר. ילד חרוץ, מופנם ועקשן שלא עזב את הים, את הנהר, או כל מקום עם מים שאפשר להניח בהם את הגלשן ולהתאמן. היה נודד גם לאגם ברוך ולכנרת, ובעידוד אביו ודודו מתי הלך והתפתח. בשכונה הקטנה בשרון הצפוני כבר הבינו שהילד הזה גדול יהיה בגלים. בגיל 13 התחיל להתחרות בתחרויות בינלאומיות. כשהיה בן 16 הוחלף דגם הגלשן למיסטרל, ועליו הוא פרח. הוא החל לקטוף תארים ומדליות באליפויות אירופה ובאליפויות העולם, וגם במשחקים האולימפיים. "אף פעם לא ברחתי מהלחץ, ואף אחד גם לא טרח להוריד ממני את הלחץ. ידעתי שמצפים ממני, ואני ציפיתי מעצמי. ספורטאי חייב להאמין בעצמו כדי לזכות בזהב. ידעתי שאני יכול, שאני צריך להיות ממוקד ולהיזהר מכל מיני דברים, ושאני צריך לעשות את זה הכי טוב שאני יודע". ואז זה קרה. "כן. לוקח זמן לעכל דבר כזה. עמדתי שם על הגלשן, בים, ואני זוכר שחשבתי לעצמי: 'זהו. נגמרו כל הדיבורים. עשיתי היסטוריה'. זה באמת מרגש מאוד. הדבר הראשון שחשבתי זה שבפעם הראשונה יש לנו מדליית זהב. הכל השתחרר בבת אחת". פרידמן עקב אחרי האולימפיאדה בטלוויזיה. הוא ראה איך הישראלים נכשלים פעם אחר פעם במה שהוא, פרידמן, ידע לעשות הכי טוב: להביא מדליות. "הגיע הזמן לרענן את השורות. כן, אני חושב שיהודה מעיין צריך להתמנות ליו"ר הוועד האולימפי ולהחליף את צבי ורשביאק. יהודה הוכיח את עצמו בראשות איגוד השיט. ורשביאק כבר לא ילד, והוא צריך ללכת הביתה. לאו דווקא בגלל כישלון או הצלחה. מספיק, הוא שם כבר 20 שנה. צריך רוח צעירה. "לא אהבתי את היציאה של ורשביאק אחרי האולימפיאדה הקודמת, ש'הספורטאים לא רעבים'. שיראה את הקופץ לגובה ניקי פאלי, ממה הוא חי. אני לא מאשים אותו, הייתי אומר את זה גם אם היינו לוקחים ארבע מדליות. יש כאן בעיה. ספורטאים לא מקבלים מספיק תמיכה, וגם מי שמצליח לא יכול להמשיך להעביר את הידע שלו לאלה שבאים אחריו". זה לא מתסכל שאחרי כל מה שעשית בקריירה, כדורגלן ממוצע משתכר הרבה יותר ממאמן שיט- "זה המצב. ברור לי שאף פעם לא נהיה ברמות השכר של יוסי בניון, ואפילו לא של כדורגלן ממוצע בישראל. זה אבסורד, אבל אלה החיים. ובגלל זה, בתור אבא, למה לי לשלוח את הילדים שלי לענף כמו שיט-" אז איך אתה נשארת בזה כל חייך- "פשוט אהבתי את זה. מאוד". הערב יורד על הקיבוץ. מיכל יוצאת עם הילדים לטיול ברחבי המשק. גל מתבונן בהם ונפעם. "בכל פעם מחדש אני מסתכל עליהם ואומר לעצמי, וואו, זה שלי, הדבר המופלא הזה. זה נס. לא מפריע לי שהם בוכים או צורחים. זה כיף עצום ללכת איתם לגן, לקפוץ לים, וגם להחליף חיתול ולקום בלילה. הדבר הכי מתגמל בעולם זה פשוט להיות אבא. לרכוב איתם באופניים או סתם להיות איתם בבית. כיף אמיתי". הוא מתרווח על הספות הלבנות בסלון. מתכנן את מחר, שלא צפוי להיות עמוס מדי. "יש לי המון זמן עכשיו, מה יש לי למהר. מחר אקח את האופניים ואעשה אימון טוב. דרך גבעת עדה, הר חורשן אולי, ועד קיבוץ משמר העמק". ככה זה בכל יום? זאת לא קריעה- "לא בכל יום, וזאת לא קריעה. התגברתי בעבר על דברים קשים יותר. החלמתי ממחלת הנשיקה שהיתה לא פשוטה. זה דבר נהדר. אני והאופניים שלי. כמו שאני אוהב".
"ביום שאתה פורש אתה מקבל בעיטה"
גל פרידמן, האלוף האולימפי היחיד שיצא אי פעם מישראל, מובטל • "זה עצוב", אומר הגולש לשעבר, "במדינות אחרות מדליה מסדרת אותך לכל החיים, ואצלנו אין בכלל תרבות ספורט. לך תחפש את עצמך" • בינתיים הוא רוכב על אופניים, נהנה להחליף חיתולים וחי על החסכונות
