חוקרות עם כיסוי

כשסרטון מצלמת האבטחה מבני ברק נחת לפני ארבעה חודשים על שולחנה של רס"ר נחמי ארדי, חוקרת חרדית המטפלת בעבירות מין ואלימות במשפחה במשטרת מרחב דן, היא הרגישה את הזעם מתפשט בגופה. 

צילומי הווידאו בשחור־לבן לא הותירו מקום לדמיון. חדר מדרגות ישן ואפלולי, אברך צעיר עם פאות, ציצית וכיפה שחורה, ומולו פעוטה כבת 5 בשמלה פרחונית בהירה ובגרבונים. האברך נראה מניד את ראשו ימינה ושמאלה, כבוחן את סביבתו, ולפתע שולח את ידו קדימה, מצמיד את קורבנו לקיר. הילדה עוצרת את נשימתה באימה, ללא יכולת לנוע, בעת שהאברך מבצע בה מעשה מגונה בכוח. 

ליבה של נחמי נחמץ למראה הפעוטה המבועתת. היא נשבעה שלא תשקוט עד שתאתר את הפוגע ותעמיד אותו לדין. 

היא הצליחה לאתר את אמה של הילדה, אולם הניסיונות לשכנעה לשתף פעולה עם המשטרה נתקלו בחומה בצורה. "הילדה לא זוכרת כלום", "מה יגידו השכנים?" ו"אנחנו לא סומכים על השוטרים" היו רק חלק משלל התירוצים של האם. החוקרת החרדית נאלצה להניח את התיק בצד, מתוך ידיעה כי ילדות נוספות מבני ברק עלולות עכשיו להפוך לטרף בידיו של החשוד.

"זו אחת הפרשות המתסכלות ביותר שחוויתי, בעיקר לאור העובדה שיש בידינו הוכחות", היא אומרת. "כשהלכתי לתפקיד הזה, שמתי בצד את החינוך הקפדני שקיבלתי, את התנגדות המשפחה שלי ואת החשש מנידוי, כדי לעשות צדק לקורבנות במגזר החרדי ולנקות את רחובות העיר. במקרה הזה, המציאות טפחה על פניי. המחשבה שאולי זו לא הפעם הראשונה שבה הילדה הזאת נפגעת, או שיש עוד כמוה, מטריפה אותי. לפעמים, בדרך הביתה מהעבודה, אני בוחנת את פניהם של האנשים שעוברים מולי ותוהה אם מישהו מהם זה הוא". 

היא בת 34, אם לשלוש בנות (6, 12, 17), נולדה וגדלה בבני ברק. אישה גבוהה ונאה, לראיון היא באה בחצאית שחורה ובגרבונים שחורים, חובשת פאה כהה וארוכה.

את לימודיה התיכוניים עשתה בסמינר וולף המחמיר, שם נולד בה הרצון לשבור מסגרות. "נחנקתי בסמינר, כי ההקפדה היתה קיצונית. אבוי אם החולצות לא היו מהודקות לצוואר. אסור היה ללבוש בגדים צבעוניים באדום, צהוב או ירוק. התחושה היתה של דיכוי, ולאורך ארבע שנים פינטזתי על האפשרות ללמוד במקום אחר".

במהלך הסמינר היא הכירה את מאירי דרך חברים. הוא עוסק בהטבעת אותיות על כריכות של ספרי קודש. עם סיום הסמינר התחתנו. נחמי החלה לעבוד בחנות בגדים, ואחר כך כמזכירה במשרד אדריכלים, עד שילדה את בתה הבכורה, בגיל 19. לאחר הלידה עברה למשרד עורכי דין אזרחי ומסחרי, וללא השכלה משפטית למדה לכתוב תביעות וכתבי הגנה.

בשנת 2007 היא נרשמה ללימודי משפט בקמפוס החרדי אונו, אבל ברגע האחרון חטפה רגליים קרות ("לימודים כאלה במגזר החרדי הם משהו מאוד לא מקובל"). היא ניסתה את מזלה גם שנה אחר כך, ושוב חזרה בה. רק בפעם השלישית, באוקטובר 2009, החלה את לימודי המשפט כשהיא בת 27, אם לשתיים ובתחילת ההריון השלישי.

במאי 2014, יומיים לאחר שסיימה את בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין, קיבלה הודעת מייל מהקמפוס: המשטרה פותחת פרויקט חדש וייחודי ומחפשת מועמדות חרדיות לתפקיד חוקרות.

"בהתחלה הייתי פרקטית", היא אומרת. "זו עבודה ציבורית עם משכורת יציבה, אבל גם תורמת לציבור שבו גדלתי. ככל שהלכתי ליותר ראיונות במשטרה לקראת הקורס, ככה התגברה ההתלהבות". 

גם רס"ר ריקי דברייב אור (28), אם לתאומים בני 7, גדלה בבית חרדי בבני ברק. היא למדה בסמינר שרנסקי היוקרתי בתל אביב. אביה עבד כעוזר לעורך דין, והחומר המשפטי שהביא הביתה בכל יום הצית את דמיונה.

היא סיימה את הלימודים עם התמחות בהנהלת חשבונות, ולאחר שנה של עבודה בטלמרקטינג וכמזכירה במשרד עורכי דין, נרשמה ללימודי מינהל עסקים בקמפוס החרדי אונו. שני סמסטרים הספיקו לה כדי לעבור ללימודי משפט.

"בבית שלי לא היו טלוויזיה או עיתונים חילוניים, אז לא נחשפתי לעולם הפלילי אלא אחרי הסמינר. הסתקרנתי וחלמתי להפוך לסניגורית חרדית. אבא שלי נחרד מהמחשבה שהבת שלו תייצג גברים עבריינים. הוא הסכים שאלמד משפטים רק אחרי שהלך לקמפוס ובדק שהכל כשר". 

בשנה השנייה ללימודים, בגיל 20, התחתנה ריקי עם אברך ממוצא אמריקני, שעובד כיום כיהלומן. שנה אחר כך הפכה לאמא. את ההתמחות עשתה במשרד מסחרי, בגלל בקשת אביה שלא תשתלם בתחום הפלילי, אבל באמצע הסטאז', בתחילת 2013, הגיע האי־מייל מהמכללה.

"ראיתי בעבודה הזאת שילוב של כל הדברים שלא חוויתי, כמו שירות בצה"ל או עבודה כסניגורית", היא אומרת, ממוללת בלי משים את שיער הפאה הבהיר, הנופל על כתפיה. "לזה הצטרפו תחושת השליחות והרצון לבער את התופעות של הטרדות מיניות ואלימות, שמטופלות רק בבית הדין של העדה. רציתי לעזור לנפגעים, להעמיד חשודים לדין, וגם לתווך בין העולם החרדי לחילוני".

•   •   •

סיפורה של רס"ר לי טולדנו (36), אם לתאומות בנות 9 ולילד בן 8, שונה לחלוטין. היא גדלה בנתניה למשפחה שומרת מצוות, אבל למדה בבתי ספר חילוניים. מאז ילדותה חלמה לעבוד במשטרה, ועם גיוסה ביקשה לשרת כשוטרת צבאית.

שנה לאחר השחרור, באוקטובר 2002, החלה ללמוד משפטים במכללת נתניה, שם גם הכירה את בעלה, ניר, שהיה די.ג'יי, והיום הוא חסיד ברסלב ודי.ג'יי פופולרי במגזר החרדי. היא סיימה את התואר כמצטיינת דיקן, וב־2008 הפכה לשכירה במשרד עורכי דין אזרחי.

"התחתנתי עם סיום ההתמחות, ולמחרת התחלנו בתהליך של חזרה בתשובה", היא מספרת. "הוצאנו את הטלוויזיה מהבית, בעלי החל לחבוש כיפה, וכשהילדים בגרו, הכנסנו אותם למוסדות חרדיים. את השינוי החיצוני לקח לי קצת זמן לעשות. רק ב־2011 זרקתי את כל זוגות המכנסיים, ושנה אחר כך חבשתי כיסוי ראש בעקבות ביקור בקבר של רבי נחמן באומן. אני זוכרת שהסתכלתי על עצמי במראה ושאלתי, 'זאת אני? הדוסית?'"  

בניגוד לחברותיה, על התוכנית לגיוס חרדים היא שמעה מחברתה, הנשואה לשוטר. לאחר התחבטות קצרה, החליטה להגשים את חלום ילדותה.

"למען האמת, לא נהניתי לשרת כשוטרת צבאית ולתת דו"חות על לבוש ושיער פזור. עבודת השיטור האמיתית היא להרחיק עבריינים מהרחוב ולהגן על חסרי ישע".

מימין: לי, נחמי וריקי.  מתווכות בין העולם החרדי לחילוני  //  צילום: אריק סולטן

החשש מתגובות קיצוניות, מחרם ומהשמצות גרם להן להסתיר את תוכניותיהן מבני המשפחה ומהחברים, למעט בעליהן.

"בתקופה שבה למדתי משפט פורסמו פשקווילים נגד נשים שלומדות באקדמיה ומחפשות עבודות חילוניות, והנה אני עונה על ההגדרה", אומרת ריקי. "רק יום לפני הקורס קיבלתי אומץ והתקשרתי לאבא. סיפרתי לו בעדינות על התפקיד. התגובה שלו היתה קשה. הוא חשש ממה שיגידו השכנים והמשפחה, ודיבר על הפגיעה בילדים שלי ובשני האחים שלי. גם אמא לא היתה מרוצה.

"מצד אחד היה החלום שלי, ומהצד השני מצוות כבד את אביך ואת אמך. ירדה לי אבן מהלב רק אחרי שהתייעצתי עם רב וקיבלתי את ברכתו. עד היום, שנתיים וחצי אחרי שהתגייסתי, לאבא שלי עדיין קשה לקבל את העובדה שאני במשטרה. אמא כבר נתנה את ברכתה".

נחמי: "בלית ברירה, הודעתי להורים רק ביום שהתחלתי את הקורס - כי המשטרה פירסמה בעמוד הפייסבוק שלה את התמונות של המועמדים, וזה רץ באתרי האינטרנט ובקבוצות הווטסאפ של החרדים. אמא היתה בהלם. אבא הפתיע ותמך. גם אני קיבלתי אישור של רבנים, כי הם הבינו שזו עבודה על קידוש השם". 

לי: "ההורים שלי תמכו, כי הם באים מרקע שונה. דווקא בעלי לא אהב את הרעיון. הוא חשש מהאינטראקציה עם המסגרת החילונית. היו לו סרטים בראש, כי באותם ימים התפרסמו פרשות ההטרדות המיניות מצד הניצבים במשטרה, והוא פחד שאעבוד בסביבה חילונית. אמרתי לו שעבודה כחוקרת תהיה בשבילי הגשמת חלום".

איך הגיבו החברות שלכן?

ריקי: "כמה מהן שאלו אותי איך אסע עם גבר בניידת. אחת ניתקה את הקשר איתי. היו חברות מהסמינר שהתנתקו מקבוצת הווטסאפ שלנו אחרי ששמעו שהתגייסתי למשטרה. התעלמתי. בעיקר דאגתי לילדים, חששתי מה יהיה איתם בגן ומה יהיו התגובות של ההורים האחרים. למזלי, זה עבר בשלום. היו מבטים חשדניים של חלק מההורים, אבל אף אחד לא אמר כלום".

נחמי: "התגובות הכי מצחיקות היו מהמשפחה המורחבת שלי. הם היו בטוחים שאסתובב בבני ברק כדי לחפש תושבים שמעלימים מע"מ. עד כדי כך גדולה הבורות של המגזר בנוגע לעבודת המשטרה. אני מאמינה שבחדרי חדרים מכנים אותי 'מויסר' (מלשן, ביידיש).

"מרוב שמטמיעים את זה בנו, עד היום אני נבהלת כשאני רואה ברחוב שוטר במדים שעובר מולי. לוקח לי שנייה להיזכר שגם אני שוטרת". 

לי: "החברים שלי היו בעיקר המומים, בגלל שבחרתי מרצוני לעבוד עם אוכלוסייה חילונית. הסביבה החרדית התייחסה אלי כאל גימיק, היו בטוחים שלא אשאר בעבודה הזאת".

•   •   •

ההחלטה לשלב חוקרים וחוקרות חרדים התבשלה במשטרה לאורך כמה שנים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק כמחצית מהציבור החרדי נותנים אמון במשטרה; שיעור הדיווחים על עבירות רכוש, מעשי אלימות או תקיפות מיניות במגזר נמוך מאוד, והמתיחות בין הצדדים מגיעה לנקודת רתיחה בעת עימותים על פתיחת עסקים בשבת או גיוס לצה"ל.

הוגה הרעיון היה הרב לשעבר של משטרת מחוז מרכז, רפ"ק אשר מלמד, שהיה אחראי להנגשת שירותי המשטרה לציבור החרדי. הוא ביקש ליצור ערוץ של אמון, שיוביל להפחתת החשדנות של החרדים, בין השאר בעזרת חוקרים שיהיו ערים לרגישויות ולצורך בדיסקרטיות. כדי לאתר אותם יצרה המשטרה קשר עם הקריה האקדמית אונו, ובוגריה אכן מהווים את מרבית החניכים.

הקורס הראשון והיחיד עד כה לשוטרים ולשוטרות חרדים נפתח בנובמבר 2014, והשתתפו בו 12 חניכות וארבעה חניכים. הוא לא התקיים במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש, כמו הקורסים הרגילים, אלא בבית השוטר בתל אביב, כדי לא לחייב אותם להתערבב עם החניכים החילונים.

השלב הבסיסי, שבו למדו על סמכויות מעצר והיררכיה משטרתית, ארך שלושה חודשים. בחודשיים שאחריהם הם עברו ל"שלב המגזרי", שבו התמחו בחקירות. אימוני הירי והספורט התקיימו בבית הספר לכושר קרבי ליד נתניה, גם כאן בנפרד משאר החניכים.

המדריכים הקפידו במהלך הסימולציות לא ליצור מגע גופני בין 12 החניכות וארבעת החניכים, התחשבו בזמני התפילה והוציאו אותם לחופשות בכל החגים. לצד הלימודים האינטנסיביים וההתמודדות עם התגובות ברחוב, היו לא מעט רגעים מביכים ומצחיקים. 

לי: "מי האמין שאשמע מילים כמו 'איבר מין', 'זרע' ו'מין אוראלי', במיוחד ליד גברים. ציחקקנו כולנו כמו חבורה של ילדים מבוישים". 

ריקי: "הירידה לפרטי הפרטים של העבירה המינית היא דבר שלא עשינו מעולם, גם לא בחדרי חדרים. השימוש במילים האלו מול אדם זר גרם לי להסמיק בהתחלה. עם הזמן זה הסתדר".

נחמי: "אני רצה כבר כמה שנים עם קבוצה של נשים חרדיות, אבל לראות את הבנות בסדנת הכושר הקרבי בקורס היה מוזר ומשעשע. לבשנו דגמ"חים של המשטרה, עם האזיקים והנשק, ומעליהם חצאיות טריקו שחורות. מי שצפה בנו מהצד נקרע מצחוק.

"המטווחים היו השיא. באנו בכיסויי ראש צבעוניים, כי לא רצינו ללכלך את הפאות, ועיניו של רס"ר המשמעת חשכו. הוא דרש שכיסויי הראש יהיו בשחור או בכחול".

במארס 2015 סיימו ריקי, נחמי ולי, ועימן עוד תשע נשים וארבעה גברים, את קורס השוטרים. בטקס הסיום הן עמדו על רחבת המסדרים במכללה בבית שמש, לבושות בחצאיות כהות ארוכות, בגרבונים כהים ובחולצות תכלת ארוכות שרוולים, והצדיעו לדגל ישראל, כשברקע נשמע ההמנון הלאומי.

•   •   •

בוגרי הקורס פוזרו בתחנות המשטרה בערים שבהן ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית - ירושלים, צפת, בני ברק ואלעד. נחמי נשלחה למרחב דן, ריקי למחלק פשעים במשטרת ראש העין, ולי - למחלק פשעים במשטרת נתניה, לתפקיד של חקירות חסרי ישע.

נחמי: "מטרת ההכשרה שלנו היא ליצור גשר בין המשטרה לחרדים. לראיה, רבנים ועסקנים מבני ברק מפנים אלי מתלוננים, בידיעה שיהיה לי יותר קל להבין אותם. כמי שמתעסקת באלימות במשפחה, אני עדה להתעללויות מחרידות בנשים, שללא חוקרת חרדית לא היה להן מושיע. אנחנו לא באות מהמקום הרכלני של בני ברק, אלא כדי להיות כאן בשבילן.

"היה לי תיק של פגיעה מינית קשה בנער מצד רב בישיבה שבה הוא למד. הסיפור זיעזע אותי. הנער היה במצוקה גדולה ובחר לחשוף את ההתעללות בפתק שהשאיר בבית של אחותו. הגיס היה מי שמצא את הפתק, וגביתי ממנו עדות. הוא היה בסערת רגשות והתקשה להתאושש. הנער עזב את הדת ואת בני ברק".

לי: "חרדים מרגישים פחות נבוכים כשנמצאת מולם שוטרת מהמגזר שלהם. אני מנצלת את המכנה המשותף לבירור האמת. קל יותר לדובב אדם כשהשפה דומה".

ריקי: "מתלוננת מהמגזר לא תתאר אקט מיני או אונס, ורק תגיד 'היה'. לרובן קל יותר לפתוח את הלב בפני מי שמגיעה מאותו עולם ומכירה את המנהגים והניואנסים.

"כשהגעתי לתחנת ראש העין, השמועה הופצה באלעד, ותושבים ביקשו לדבר רק איתי. ככל שקורבנות ירגישו איתנו בנוח, כך נחשוף יותר עבירות פליליות, והאמון של המגזר במוסדות המדינה יעלה". 

שבוע אחרי שלי נכנסה לתפקידה בתחנת נתניה, היא התבקשה לחקור נהג מונית שחשף את איבר מינו בפני נערה. "לא היה לי קל", היא אומרת, "הכנתי את השאלות מראש בבית. נלחצתי קצת מהירידה לפרטים אינטימיים וחשבתי שאמות מבושה. ראש הצוות שלי הבין את המבוכה שלי, ואת המשפטים הגסים הוא הטיח בחשוד. עם הזמן התרגלתי, היום אין לי בעיה עם זה".

באילו דרכים יצירתיות מתמודדים עם אוכלוסייה שמעדיפה לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית?

נחמי: "מזכירים להורה שכשהילד שלו חולה, הוא לוקח אותו לרופא - אז למה לא לוקחים אותו למשטרה כשהוא עובר תקיפה מינית? אני פונה למצפון של ההורים ומציינת שהחשוד יכול לתקוף ילדים נוספים.

"החרדים מפחדים בגלל תרבות של 'מה יגידו השכנים' או מה יקרה בעתיד עם שידוך. אני מציעה להם לבוא אליהם הביתה בלי מדים כדי לגבות עדות. יש כאלה שמסרבים, ואז אני מתחננת שלפחות ייקחו את הילד לטיפול. משגע אותי כשמטאטאים דברים מתחת לשטיח. אבל אני מרגישה שהיום יש הרבה יותר פתיחות מבעבר".

ריקי: "הגיע אלי מקרה של בחורה חרדית בת 19, שהתלוננה שאח שלה אנס אותה כשהיתה ילדה. היא היתה נבוכה, וגם אני. התיאורים היו מאוד קשים. היא חשפה פרט אחד והסתירה שניים. אם לטפל בנפגעת חילונית זה לא פשוט, עם חרדית צריך כל הזמן ללכת בין הטיפות.

"תמכתי בה, עודדתי אותה, דירבנתי - עד שהיא נפתחה ומסרה מספיק פרטים, שאיפשרו להעמיד את האח לדין. באותו יום הרגשתי שהצלחתי לפרוץ חומה דמיונית. אבל רוב הזמן זה לא קל".

לי: "אישה חרדית שהיתה חשודה בהכאת הבן שלה סירבה לדבר איתי וצעקה, 'את צריכה להתבייש שאת משרתת במשטרה'".

גם ברחוב החרדי מביטים עליהן בעין עקומה. "בתחילת השלב המגזרי בקורס היו לי שריטות חדשות על האוטו בכל בוקר", מספרת ריקי. "כשהייתי חוזרת אחר הצהריים, ילדים היו זורקים עלי אבנים. ביררתי היכן הם לומדים, פניתי להנהלת בית הספר וההטרדות פסקו.

"עד היום צעירים חרדים מתקהלים סביבי כשרואים אותי במדים, אני חושבת שזה בעיקר מסקרנות".

נחמי: "פעם שאלה אותי מישהי בתחנת אוטובוס אם המדים שלי אמיתיים או שזאת תחפושת. היו גם כאלה שהסתכלו בי ברחוב בהבעה של גועל. אבל היתה גם תגובה אחת הפוכה. גבר אחד ניגש אלי במהירות ברחוב ואמר לי, 'כל הכבוד לך'. הייתי בטוחה בהתחלה שהוא מתכוון לירוק עלי".

לי (צוחקת): "בפעם הראשונה שלבשתי מדים, הלכתי לאסוף את הבן מתלמוד התורה שבו הוא לומד. כל הילדים הצביעו עלי וצחקו, 'היא התחפשה, למרות שעוד לא פורים'. המורים היו בהלם. הילדים שלי אמרו, 'אמא שלנו במשטרה'. הם היו גאים בי".

•   •   •

באוקטובר 2015 רעשה בני ברק כשאחד הרבנים המוכרים בעיר, אליהו דילבסקי, נעצר בחשד לבעילת קטינה מאז היתה בת 12. המתלוננת סיפרה כיצד הרב ניצל את תמימותה ונגע במקומות מוצנעים בגופה. כשבגרה מעט, קיים איתה יחסי מין.

כחודש לאחר מעצרו הוגש נגד דילבסקי כתב אישום מצמרר. פרקליטות מחוז תל אביב האשימה את הרב באינוס, במעשים מגונים, בבעילה אסורה בהסכמה, במעשה סדום ובפגיעה בפרטיות. דילבסקי שוהה במעצר בית, ומשפטו עדיין מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. 

נחמי היא זו שחקרה את דילבסקי, גבתה עדות מהנערה, ואף ערכה עימות בין השניים. "השתמשתי בתרגילי חקירה ובתחבולות שלמדתי בקורס", היא אומרת. "נתתי לו הרגשה שאני יודעת דברים מסוימים, ובהתחלה הרגשתי שהוא מזלזל בי. העובדה שהוא הועמד לדין מלמדת על היכולות שלנו כחוקרות, שפועלות ללא משוא פנים גם כשמדובר ברב ידוע". 

בעוד שנחמי מתמקדת בחקירות של אלימות במשפחה במגזר החרדי, ריקי ולי מטפלות גם בנושאים אחרים. ריקי חוקרת התפרצויות, אירועי אלימות, גניבות רכב, הטרדות ומעשי שוד; לי מטפלת בעבירות נגד חסרי ישע, כגון פגיעה בילדים, בנכים או בקשישים. בנובמבר 2016 היא התמודדה עם פרשה שהגיעה לכותרות וזיעזעה הורים לילדים באזור נתניה, כשגננת נעצרה בחשד שהטיחה ראשו של ילד בקיר.

"ההתעללות לכאורה נחשפה לאחר שהסייעת יצרה קשר עם אביו של הילד. האב הקליט את השיחה עם הסייעת והעביר אותה לתקשורת. במקביל, הסייעת התלוננה במשטרה.

"הייתי נוכחת במתן העדות שלה, זו היתה עדות יוצאת דופן. היא תיארה הכל בדרך ציורית, הדגימה ובכתה. הגננת הכחישה את כל הטענות. התיק הועבר לאחרונה להחלטת הפרקליטות".

איזו פרשה שחקרתן השאירה עליכן חותם?

ריקי: "בעל שהיכה את אשתו, ובחקירה הכחיש את כל הטענות. הרגשתי שאני צריכה להיות אמפטית כלפיו כדי להוציא ממנו את האמת. דיברנו על המגזר החרדי ועל הלחצים שמופעלים עלינו, ופתאום הוא נשבר, בכה, הודה במעשים, וסיפר שגם הוא היה קורבן להתעללות מצד אבא שלו.

"הסיפור הזה הוא דוגמה לבועה המאפיינת חלקים נרחבים בציבור החרדי. האלימות עוברת מדור לדור, אבל תופעת ההשתקה נמשכת".

נחמי: "באחד הימים, לפני כמה חודשים, היו ליד חדר החקירות יותר מתלוננים מהרגיל. יצאתי אליהם כדי לעשות סדר וראיתי צעירה כבת 20. משהו בחזות ובעמידה שלה גרם לי להרגיש שמדובר במקרה דחוף.

"הכנסתי אותה לחדר, ולפני שהספקתי לשאול איך קוראים לה, היא התחילה לבכות. התברר שהיא נפלה קורבן לבן של רב מפורסם, שהיה מקורב למשפחה שלה. אי אפשר לתאר את מסכת ההתעללות הפיזית והמינית שהיא עברה. היא זכרה הכל, ואפילו כתבה יומן. הכאב פרץ ממנה בציורים מחרידים מלאים באנשים מדממים.

"נגד הבן הוגש כתב אישום, ואני מניחה שהפרשה תסתיים בהרשעה". 

אימון קרב מגע בקורס. מתאמנות עם חצאיות מעל הדגמ"ח המשטרתי // צילום: דוברות משטרת ישראל

לי: "הפרשה שהשאירה עלי חותם היתה של ילדה בת 5, שטענה שהותקפה מינית על ידי השכן שלה. הוריה הביאו אותה לתחנה. עשיתי חיפוש בבית של החשוד, ומקום העבירה היה זהה לתיאור שנתנה הילדה.

"אבל הילדה התקשתה לתאר את המעשים בדרך שיהיה אפשר להביא אותם בפני בית משפט. כשהמשטרה החליטה לסגור את התיק, היתה לי תחושת החמצה. זו לא רק הילדה, אלא גם הידיעה שבחוץ מסתובב אדם חופשי, שעלול לתקוף ילדה אחרת".

אתן חושבות על הילדים שלכן במקרים כאלה?

לי: "אני רואה מולי את הבנות שלי רק כשמדובר באלימות פיזית. המחשבה שהן היו עוברות התעללות כמו בחלק מהתיקים שנמצאים על השולחן שלי מחרידה אותי". 

ריקי: "אני משתדלת לעשות הפרדה. לא לוקחת את העבודה הביתה ולא מביאה את הבית לעבודה. חשוב לי להתרכז בהגשמה האישית ובשירות שאני מעניקה לציבור החרדי והחילוני". 

נחמי: "תמיד הייתי קצת פרנואידית בנוגע לבנות שלי, אז במקרים קיצוניים, שבהם ידוע לי שבבני ברק מסתובב חופשי עבריין מין שטרם נעצר, אני נעשית אובססיבית. דורשת מהילדות להסתובב ברחוב רק עם חברות ואוסרת עליהן לצאת בשעות החשיכה. אבל אני נהנית מהסיפוק בעבודה ומתעוררת בכל בוקר עם חיוך על הפנים". 

איך הרגשתן בהפגנות האלימות האחרונות של חלק מהציבור החרדי, כשראיתן אותם מתעמתים עם המשטרה?

ריקי: "אני מאמינה שקיצוניות מובילה לאבדון. לכל אחד יש זכות להפגין, כל עוד זה במסגרת החוק. כואב לי לראות איך קבוצה קטנה פוגעת בשם של מגזר שלם. חקרתי בעבר אחד מהמפגינים, ולמרות שראה שאני חרדית, הוא שמר על זכות השתיקה ולא מסר אפילו את שמו". 

נחמי: "זה חילול השם, מה שהם עושים. חנויות נסגרו בבני ברק כי אנשים חששו לחייהם, ותושבים נתקעו בכבישים. אני מבינה את המטרות שלהם, אבל הדרך שבה הם פועלים גורמת לכעס אצל שאר החרדים". 

לי: "הפגנות טובות לדמוקרטיה, בתנאי שהן חוקיות. קשה לי עם היחס של הקבוצה הזאת כלפי המשטרה. אין לי בעיה עם ההתנגדות של תלמידי ישיבה להתגייס לצה"ל, השאלה היא הדרך. אלימות ואגרסיביות כלפי שוטרים הן התנהגות בלתי מקובלת". 

אחרי שכבשתן מספר פסגות, מה השלב הבא?

נחמי: "לצאת כולנו יחד לקורס קצינים, שאמור להיפתח ב־2019. עד שלא תהיה לי דרגת רב־פקד על הכתף, אני לא אירגע". 

ריקי ולי (ביחד): "זה החלום שלנו"

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו