הקללה על חשבון הבית

כדי לתאר את רחוב מטלון בתל אביב, בואך שוק לוינסקי, יש להוציא מהמגירה את כל הקלישאות הרגילות על הרחובות האפורים, הריחות החזקים והקולות בשלל המבטאים. המולה אחת גדולה, שבימי הקיץ הרותחים דביקה אפילו יותר ועצבנית בהרבה. במפגש של רחוב מטלון עם רחוב זבולון, סמוך לעגלה עתיקה למכירת מיץ סחוט, שוכנת כבר 40 שנה בתוך חנות קטנה החמארה הפולנית של מתי לנדשטיין. מטבחון זעיר מסתתר בפינה ובמרכז החדר פזורים ארבעה שולחנות פורמייקה ועוד כמה כיסאות קטנים; האווירה דחוסה ורועשת, מאוד מאוד רועשת, וכמויות האלכוהול זורמות שם בהתאם.

בתפריט: ויכוחים מוכרים על פוליטיקה, בדיחות גסות, ירידות חסרות רחמים, שיחה על מבצעים לרכישת לחצני מצוקה לקשישים, ובעיקר קללות מכל הסוגים ובכל השפות. בשישי בצהריים צריך לעמוד בתור, אבל בשאר ימות השבוע מתאספים במקום בעיקר הקליינטים הקבועים - רובם בגילים מתקדמים - וכולם שומרים נאמנות למתי "המקלל", בעל המקום.

מדובר במוסד של בירה. לפני עשרות שנים, כשבדרום העיר עוד עבדו על עגלות, נהגו העגלונים להגיע אל מתי כבר בחמש בבוקר; הם היו מחנים על שפת המדרכה את העגלה והסוס, מחכים בתור ומתחילים את יום העבודה עם כוס בירה וכוסית וודקה. הוותיקים מספרים כי מי שהיה מפספס את נוהל השתייה לא הצליח לתפקד. לנדשטיין שירת את כולם. הוא היה מהמוזגים הראשונים באזור, וכיום הוא כנראה הברמן המבוגר בישראל. בגיל 83 לנדשטיין עדיין מנסה להחליף חביות גולדסטאר, מגיש צלחות של כבד קצוץ ודג מלוח, ומקלל את הלקוחות כמה שיותר.

"זה מקום משוגע, ואני מחזיק מעמד 40 שנה", הוא אומר ומתרווח על השרפרף. "אני כבר לא איש צעיר, אז אני מקווה שהבן שלי (איציק) ימשיך בדרכי. הלוואי שהייתי 20 שנה יותר צעיר, אולי הייתי פותח סניפים. אבל אני כבר זקן ואין לי כוח, ידיים כואבות, רגליים כואבות, רק הראש עדיין עובד. אני כבר מריח את הסוף, לא יודע מתי זה יקרה, אבל ברור לי שאני כבר מריח את המוות. ואחרי המוות יירד גשם. תשמע, אין לי שונאים פה... אבל אני מדבר, למה אתה מפריע-" הוא פונה לפתע אל ספק המזון, שעומד בצד ולא מפסיק לדבר, "לך, יא בן אלף... לך, יא מלוכלך, צא החוצה!"

הספק נופל למלכודת של מתי ומקלל בחזרה, ובתגובה לנדשטיין מרים מהשולחן בקבוק מים ושופך את כולו על הבחור. "כוסאומו אתה, אל תפריע לי. אני מדבר ואתה מפריע לי, אידיוט. גם כסף אתה לוקח ממני וגם את הנשמה שלי, כוסאומו.

"אז אתה שומע", הוא פונה אלי שוב, "יש לי כל כך הרבה מחלות, אני משתמש בהרבה תרופות, אני יושב פה כמה שעות ביום, כל יום, אבל אין לי כוח פיזי לעבודה הזאת. מצבי כבר לא משהו, אבל לשבת בבית זה יותר גרוע. פה לפחות יש לי את מי לקלל, עם מי להתווכח ואת מי לשרת".

"קוניאק עלה שתי לירות"

מתתיהו לנדשטיין נולד בפולין, שרד את השואה, ואחרי שאיבד את כל משפחתו במלחמת העולם השנייה עלה לארץ ישראל ב-1947, התמקם בקיבוץ עליית הנוער והצטרף לפלמ"ח. "לא היה לי מה לאכול פה. לא היה לי איפה לשים ראש, כמה צרות", הוא מוריד כוסית וודקה ומשחזר. "למדינה אין לי טענות, יש לי טענות לאנשים. אז עזבתי באפריל 53' את המדינה ל-20 שנה, חזרתי לאירופה, משם נסעתי לדרום אמריקה. נשארתי בברזיל, התחתנתי וחייתי טוב. לא עבדתי, מה זה חשוב מה עשיתי. לא עשיתי גנבות, אבל גם דברים נקיים לא עשיתי. היו לנו שלושה ילדים וכשהם גמרו את הבית ספר העממי אמרנו מספיק, אנחנו חוזרים הביתה. גמרתי את מלחמת יום הכיפורים, עזבתי את הצבא וב-74' קניתי את המקום".

את בית המרזח הצנוע, שקיים עוד מ-1935, רכש מתי משני קשישים, אהרון ואווה, שמכרו במקום אוכל ואלכוהול עוד בימי המנדט הבריטי. "כשראיתי מה המצב במדינה אחרי המלחמה, אמרתי שהדבר הכי טוב זה לפתוח עסק לאוכל ולשתייה.

"הם נתנו לי שבוע לנסות. עמדתי פה כל היום על המטבח, וראיתי שזה עסק טוב. אז קוניאק עלה שתי לירות ואני לא זוכר כבר כמה עלתה בירה. אחרי שבוע אמרתי להם: 'אני לוקח את המקום', וזהו זה. שילמתי 70 אלף דולר מס, אבל אף אחד לא עשה לי טובה. באתי עם כסף.

"תדע לך שאני איש עבודה, אני עובד מגיל 13, ההורים שלי לא פירנסו אותי - אני פירנסתי אותם. אם אני לוקח 20 חביות מטמפו, אני משלם על 20. אני לא חייב להם, לא צריך שייתנו לי הלוואות או מקדמה. ככה נולדתי. אבא שלי היה סוחר עוד בפולין ואני אולי ירשתי משהו ממנו. כבר גנבו לי פה שלוש פעמים, קיבלתי מכות בלילה, רצו להרוג אותי כי ידעו שאני עם כסף מזומן. אבל ככה אני מעדיף לעבוד, תמיד לשלם בזמן לספקים ולא להיות חייב לאף אחד. אף פעם לא להיכנס לחובות".

לפני עשרות שנים היתה לו עובדת בשם סוניה. היא עמדה בפינה, טיגנה קרפיונים, ורק מדי פעם הוציאה את הראש מהחלון הקטן שדרכו הגישה את האוכל ללקוחות, שעד היום מדברים על "הדליקטסים שפשוט ללקק את האצבעות". לפני כמה שנים עיריית תל אביב התחילה לעשות שרירים, ומכיוון שמתי מחזיק ברישיון להפעלת מזנון בלבד, הוא לא יכול להגיש את מרבית המנות, וגם סוניה כבר לא שם.

"יש היום בסביבה 12 מקומות שמוכרים בירות. בתקופה שלי, לפני 40 שנה, היינו שלושה - אני, אלימלך בוולפסון ודתי חביב מרחוב העלייה שקראו לו מולבסקי", מסביר מתי. "היום כולם פתחו פאבים וברים בפלורנטין, כל כך הרבה פשטו רגל, שיהיו בריאים. הם חשבו שזה מכרה זהב, אבל פה צריכים לדעת לדבר עם קליינטים ולעבוד קשה, זה לא בא בקלות.

"היו לי קליינטים סבלים, הטורקים והיוונים, ואלה כשהם היו שותים - שולחנות היו עפים, כוסות נשברו. אמרתי 'יא בני זונות, איך אני אחזיק מעמד פה'? יום אחד היה טורקי שהשתכר ואמר לי 'אני אזיין אותך'. אמרתי 'הלוואי'. עמדו פה עשרה ארגזים של קוקה קולה. לרגע הוא לא שם לב, לקחתי ארגז עם 24 בקבוקים ונתתי לו בראש כי הוא היה יותר חזק ממני. הטורקי נשכב, דם זורם ואני צריך עוד להזמין אמבולנס. ואם אני מזמין אמבולנס, אני גם צריך לשלם.

"למחרת הוא בא עטוף בכל הראש ושאל אותי: 'מתי, מי עשה לי את זה-' עניתי לו: 'יא בן זונה, שכחת? הפכת שולחן ונפלת, והיו זכוכיות בכל המקום'... מה אני אגיד לו, שאני עשיתי לו את זה? מה אני פראייר? אז הוא אמר 'טוב, אז כמה אני חייב לך-'

"שמתי לו בחשבון את אבא שלו ואת אמא שלו ואת האמבולנס ואת הקולה והכל. מהבחינה הזאת הוא היה 100 אחוז, הם היו משלמים. פעם אחת את הוויטרינה שברו לי פה... עד שהתרגלתי אליהם... אם לא היה בלאגן, לא הייתי פותח.

"מותק, לא באים לשתות פה תה, באים לשתות בירה או וודקה ומשתכרים. ואני מכיר כל קליינט, ויודע איך לדבר עם כל אחד מהם. אחד זונה יותר גדול מהשני. רוצה מקום תרבותי? לך להבימה. פה מקללים, חבוב".

"הוא קילל אותי, ונהניתי"

ב-40 השנים האחרונות נדמה כי כולם ישבו והשתכרו בבר של מתי. משוררים, זמרים, אנשי תיאטרון, אלופים בצה"ל, שופטים וחברי כנסת. כל הבוהמה של פעם עברה כאן מתישהו, משמוליק קראוס, דרך צבי שיסל ואביגדור פלדמן ועד חיים גורי, שאפילו פירסם ספר שנקרא "רשימות מבית היין", המבוסס על חוויותיו מ-15 שנות שתייה אצל מתי.

באחד הימים התיישב במקום יהונתן גפן, שבדרך כלל שותה אצל עמירם בצפון העיר; גפן יצא נפעם ופירגן מייד בטורו בעיתון: "ישבתי אצל מתי המקלל, הוא קילל אותי, אכלתי, שתיתי ונהניתי". ומתי מבקש להדגיש: "ובסוף הוא גם הוסיף: 'וזין קיבלתי'.

"תשמע, אני עובד 40 שנה, חצי מהחיים שלי. הכל היה פה. חיים גורי היה יושב פה המון, היינו יחד בפלמ"ח. האמת, פעם היתה לי פה תמונה שלי איתו, אבל גנבו אותה. את דן בן אמוץ זרקתי מכאן כי הוא היה בא אלי שיכור. בשביל מה אני צריך שיבוא ככה? לך לאיפה שהתחלת ושם תגמור, מה אני צריך אותך פה שתעשה לי בלאגן-".

"יושבים פה שתיינים כבדים שחבל על הזמן. היסטוריה", מתערב קליינט ותיק. "אי אפשר לבוא לשתות בירה אחת וללכת. אני נהג מונית, המונית שלי בחוץ. אבא שלי היה מגיע לכאן לשתות ובתור ילד אני זוכר לפחות פעם אחת שהגעתי איתו. לשתות צריך לדעת. לא כל אחד השתייה באה לו טוב. יש אלימים, יש מקבלים חררה, אלרגים, יש כאלה שלא יכולים ללכת ישר. וכאן פוגשים את כולם".

"היה מגיע לפה אחד מחברת חשמל, שני מטר גובה, קראו לו צביקה", מוסיף מתי בטון מתרפק, "היה מנהל רשת המתח העליון. תמיד ישב במקום הזה. גם אם היו כאן 20 או 30 איש, ברגע שצביקה נכנס מי שישב לו במקום - הצטרך לקום. היה בא עם הג'יפ וכל המכשירים, כדי שיוכל לצאת לעבוד מפה אם יצטרך. בריא כמו סוס, פלמ"חניק עם רסיסים בכל הגוף. הוא היה מביא לי את כל הקליינטים, כל הבוסים שלו מחברת חשמל ישבו פה. כבר בשמונה הוא היה מתיישב ושותה עד שלוש בצהריים.

"שותה ומעשן כמו קטר, היתה לו מאפרה על השולחן, אבל את הסיגריות הוא היה זורק על הרצפה. אמרתי לו: 'יא בן זונה, צביקה, תכניס למאפרה'. ענה לי: 'מה אכפת לך, מתי-' לא קיימים עוד אנשים כמוהו. יום אחד יצא מפה שתוי, היתה לו פיאט והוא נסע ישר לבית שלו בראשון. הוא נכנס לעשות מקלחת, נפל בתוך האמבטיה, קיבל מכה בראש ועל המקום הלך. איזה גיבור הוא היה. בכיתי שבוע ימים אחריו. הוא היה גבר-גבר.

"עו"ד (יורם) שפטל הבן זונה היה קליינט שלי, כמעט יום-יומי, אבל בזמן המשפט של דמיאניוק כל הקליינטים רצו לחסל אותו. ואני הרי ניצול שואה, אז ברור שקיללתי אותו. היה מביא לי לפה את הבת והחתן של דמיאניוק ועושה פה שולחנות. צביקה שנפל באמבטיה אמר לו יום אחד: 'יא בן זונה, אם אני רואה אותך פה עוד פעם אחת, אתה לא חי יותר'. הוא שנא אותו, כולם שנאו אותו. גם אלינקה, אשתו של אלימלך, שהיתה במחנות השמדה, לא נתנה לשפטל להיכנס. פרנסה היא מלחמה על כל קליינט, אבל בדבר הזה כולם היו נגדו. כל הקליינטים התנגדו".

על הקיר תלוי אוסף תמונות סטילס של קליינטים קבועים. חלקם עדיין בין החיים, אחרים כבר לא איתנו. "אלה מניאקים כולם, על הזין שלי", מסביר מתי בדרכו העדינה. "כל קליינט שבא ברוך הבא. אני לא מרחם על אף אחד - היום הוא קליינט, מחר הוא חרא. זאת האמת. קליינט טוב הוא קליינט מת, כי אז אתה יודע שהוא לא חייב לך כלום".

אחד הנוכחים סביב השולחן מסביר: "אם מתי רואה כוס נשברת הוא נכנס לחרדות, הוא עושה רעש גדול מזה. תמיד עושה פרובוקציות".

מתי: "לך תמצוץ".

"שתשבור יד ורגל"

בית המרזח של מתי הוא מהבודדים שמצליח לשמר את מסורת השתייה היהודית, שבמסגרתה חבורות גברים נפגשו בשעות הצהריים לשתייה משותפת, רגע לפני שהם חוזרים להמשך יום העבודה. לאחרונה זכה לנדשטיין באות גולדסטאר למפעל חיים מחברת טמפו, שאיתה הוא עובד כבר 40 שנה.

מתי מקפיד על מזיגה איטית לכוס הבירה, שלמעשה משחררת פחמן דו-חמצני מהכוס וכתוצאה מכך הבירה דופקת את הראש טוב יותר. "בירה טובה צריכה להיות קרה, עם מספיק גז. בנוגע למזיגה זה עניין של מומחיות, זה לא בא ביום. כל ילד יכול למזוג, אבל למזוג נכון צריך לדעת. קליינט זה קליינט, אתה חייב לשרת קליינט. זה שאני מקלל אותו זה מחוץ לביזנס. אני מקלל כי השרמוטות מרגיזים אותי. אני עם עין אחת, ואני שותה כבר מחמש בבוקר, אבל עדיין רואה הכל ושם לב כשמתרוקנת לקליינט הכוס".

אחד הקליינטים מתערב ואומר למתי: "אם את כמויות הוודקה ששתית בחיים היו שופכים לים, הדגים היו מתים". לנדשטיין מחייך ומבקש מהנכד למזוג לו עוד כוסית. "אם סמירנוף היה יודע כמה אני משתכר הוא היה נותן לי בקבוקים בלי כסף". לעשן הוא כבר לא מרשה ללקוחות שלו, "אני לא יכול לעמוד ב-5,000 שקל קנס כל פעם. אני לא מרוויח את זה אפילו. עכשיו אני מדבר ברצינות, חוק עירוני זה חוק עירוני. רק חבל שהעירייה לא מתחשבת בי גם, כי אני רוצה חצי מטר פס בחוץ, זה שייך לי, אבל הם לא נותנים לשים שם שולחנות".

הנכד שמוליק, שהולך ותופס את מקומו של מתי ליד ברזי הבירה, מרחיב: "עד שהעירייה לא התחילה לעשות בעיות, אנשים היו יושבים פה על המדרכה או על חביות בירה. היתה תקופה שבימי שישי בבוקר היינו מזיזים את המכוניות ופותחים שולחן על שפת המדרכה. בימי שישי בצהריים יש כאן כל כך הרבה עבודה שאני לא מספיק אפילו להגיד שלום. אבל העירייה היום מקובעת. לקחת מקום של סבא זה הכי קל, לשמור אותו זה הכי קשה".

בינתיים נפרד מתי לשלום מספק המזון: "שתשבור יד ורגל, ותמצא 20 דולר שיהיו לך לאורתופד, כוסאמק לך כבר, נמאסת עלי. שתהיה לך הלוויה עם סוס אחד, שחור. הוא יותר בן זונה משאני ואתה יחד. כוסאמק, תבוא ביום ראשון, יא בן זונה, אתה נוסע לרומניה על הכסף שלי".

כיום הבר של מתי מתחיל להתנהל כמו עסק משפחתי שנמצא בשלבי העברת ידיים, כשהבן מתחיל לנהל את העסק, הנכד תופס את מרבית השעות על הבר ואילו הסבא משגיח מהצד, שותה וודקה, מקלל לקוחות ומאכיל את חתולי הרחוב. בעבר הרחוק מאוד היה ללנדשטיין שותף בשם יודק'ה, שקיבל דום לב בים המלח וטבע. לפני יותר משנתיים וחצי איבד את יד ימינו ושותפו העסקי, יוסף ארצי.

"היינו שותפים 30 שנה, אבל אני מכיר אותו 65 שנה. באנו יחד מפולין. הוא לא היה מקלל, יוסף היה בחור אינטליגנטי. הוא היה השותף הרציני, מדבר על תרבות ותיאטרונים - אני רחוק מהדברים האלה. הוא קיבל את המחלה הקשה והתאבד. מה לעשות. שבוע לפני הוא אמר לי: 'אני לא רוצה שמישהו יסבול בגללי'.

"אני היום חצי חי, חצי מת. הלוואי שאני אחיה עוד עשר שנים. יש לי בעיות שלא תדעו, בעיות עד הראש. 22 כדורים ביום, אינהלציה, יש לי ברונכיט כרונית שלוש פעמים ביום. אני שמח כשאני שותה.

"אפשר עוד וודקה-" הוא מבקש מהנכד. "אני גר בבת ים, גבול חולון. מצב פיננסי לא טוב. אין לי כסף, נו, מה אני אעשה. לבירה אני אשלם, אל תדאגו לי. אני חושב שאני אסע עכשיו הביתה, זה הכי טוב. אני מגיע לכאן בתשע-תשע וחצי, ויוצא מתי שאני רוצה. יש לי פה אוטובוס בפינה, ברחוב העלייה, מגיע עד הבית שלי. יום שישי אני בא לפני שש בבוקר, פותח, אני לא מרים את התריסים כי יש לי בעיה עם היד, רק פותח את הכניסה עד שהבן שלי בא, ומתחיל לשתות. בירה מנקה לך את הכבד והכליות וכל מה שיש בגוף.

"אני סובל מסוכרת, יש לי מזל, יא בן זונה, כבר לקחו אותי פעמיים מהרחוב לבית חולים. ביום שישי באים אלי הילדים והנכדים לאכול, אז מתי שהם באים אני תמיד מקבל סחרחורת ונופל. הסוכר נופל. התרגלתי, ועכשיו כשאני מתחיל להזיע אני לוקח משהו מתוק. תמיד יש לי סוכרייה בכיס. רוצה סוכרייה? לא? יותר טוב, יישאר בשבילי. לא חסר לי תרופות, אני מקבל שק כזה כל חודש, כל חודש. וזהו זה. ככה עובר הזמן.

"עכשיו אני בא הביתה, עושה לי מקלחת, הולך לישון לא יותר מ-40 דקות. לפעמים אשתי (לאה) עושה לי טובה ונותנת לי לישון עוד קצת, לפעמים לא. גם אשתי מקללת אותי. אמרתי לה: 'שבי בבית, אני הולך לעבודה'. מאז 1983 אני עם אשתי, על מה יש לי לדבר איתה? היא בקושי עונה לי".

"הלו, שיכורניק, אתה הולך-" מתי שואל קליינט שנפרד ממנו לשלום, "יותר טובים ממך הלכו", הוא אומר ללקוח בפרצוף רציני. הלקוח מחייך ומספר ללנדשטיין עד כמה גדולה אהבתו אליו, ואיך הוא מתכוון לבוא מחר שוב, לעוד כוס של בירה. מתי מחייך ועונה בתגובה: "שלא תזכה לבוא להלוויה שלי, הלוואי שתמות שנייה לפניי".

* * *

הוותיקים

עסק בן 40 שנה הוא בהחלט עניין די נדיר, בוודאי כשמדובר בעסק למכירת מזון ואלכוהול. לא לחינם זכה מתי לנדשטיין להיות אחד משלושה מוזגים ותיקים שקיבלו אות מפעל חיים ממנכ"ל טמפו. "לצערי הגדול, בכל שנה מתחלפים 40-30 אחוזים מבעלי העסקים ברחבי הארץ. העסקים פשוט מחליפים ידיים, הפראיירים מתחלפים", מסביר נחום מאזה, הבירולוג הראשי של חברת טמפו, החולשת על 30 אחוזים משוק הבירה בארץ. "הם לא מתמקצעים, אלא פותחים וחושבים שכולם יבואו אליהם. אני מוכר לחבר'ה הצעירים שפותחים עסק בקבוק בירה בשקל, הם מוכרים אותו ב-15 שקלים אבל את הרווחים מבזבזים על ג'יפים ובחורות, ואז הבנקים אוכלים אותם והעסק קורס. אין הרבה ששורדים במשך עשר או 20 שנה, ובטח לא כאלה שעוברים מדור לדור. בשנת 79' היו בכל הארץ כ-38 ברזי מזיגה של בירה. היום יש יותר מ-10,000, ורק ברחוב הארבעה בתל אביב יש יותר מ-50 ברזים".

מוסד בירה ותיק נוסף הוא מסעדת הפועלים החיפאית "מעיין הבירה" שהקים ב-1950 נחום מאיר ז"ל. את העסק המשפחתי הזה מנהל כיום הבן ראובן מאיר, שאף הוא זכה באות מפעל חיים של גולדסטאר. ראובן עדיין זוכר את הימאים מגיעים להשתכר אחרי יום עבודה, וכמה מסובכת היתה משימת החלפת החביות בשנות ה-80.

היום, כשהוא בן 60, מנסה הבירולוג מאזה להעביר את מורשת הבירה לדור הצעיר ולהסביר איך מוזגים נכון וכמה קצף צריך להיות בכוס. וגם הוא נוסטלגי: "בעברי, כשהייתי המנהל הטכני של החברה, שמתי אצל רפי נלסון ברז בירה בג'קוזי, בבית שלו באילת. איפה תמצא היום אחד כמוהו? האנשים האלה אגדות".

nirw@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו