"ג'ון וויק 2", סרט ההמשך ללהיט האקשן האיכותי והמפתיע מ־2014, הוא כל מה שחובב סרטי פעולה יכול לבקש לעצמו. למעשה, מאז "מקס הזועם: כביש הזעם" לא נצפה על מסכינו סרט שמקיים את הבטחותיו באופן כה אלים, מספק וספקטקולרי.
בפרק הקודם המתנקש המיתולוגי ג'ון וויק (קיאנו ריבס) שב מפרישה על מנת לסגור חשבון עם הגנגסטרים הרוסים שהרגו את כלבו החמוד. הפרק הנוכחי מתחיל בדיוק במקום שבו נגמר הסרט הקודם, עם סיקוונס מופרע לחלוטין שמוצא את גיבורנו מחסל את חופן הגנגסטרים הרוסים שעוד נותרו בחיים בעזרת מכוניתו ואגרופיו הקמוצים.
אבל בדיוק כשוויק חושב שמסע הנקמה המופרך שלו הגיע לסיומו ושכעת יוכל לשוב ליהנות מחיים משעממים ונוחים בביתו המודרניסטי, הוא זוכה לביקור מפתיע של מאפיונר איטלקי בכיר שדורש ממנו לחסל את אחותו, פושעת בכירה אף היא.
בלית ברירה וויק מקבל עליו את המשימה, יוצא לרומא כדי לחסל את הגברת, ומפה לשם העניינים מסתבכים. עד מהרה הוא מוצא את עצמו נרדף בידי כל הרוצחים השכירים במנהטן (יש לא מעט כאלה, מתברר).
אם טרם הבנתם, העלילה היא לא הרבה יותר מתירוץ אבסורדי שנועד לסבך את וויק במצבים בלתי אפשריים ולאפשר לו לירות לכמה שיותר אנשים בראש. אבל בזכות ההשקעה העצומה בכוריאוגרפיה, בפעלולים, בלוקיישנים ובצילום של הקרבות (שנלכדים בשוטים ארוכים ורהוטים, שמפליאים להבליט את כישורי הלחימה המרשימים של כל המשתתפים) התוצאה היא לא פחות מבון בון נוטף דם.
כיאה לסרט המשך שמכבד את צופיו, "ג'ון וויק 2" מרחיב את היריעה, מעלה את הרף ואינו מסתפק בלמחזר את מה שעבד בפעם הקודמת. כך אנו זוכים להיכנס עמוק יותר אל תוך עולם המתנקשים המסתורי והמשעשע שנחשף בחלק הראשון, ולהתוודע לקודים המקצועיים השונים שמכתיבים את התנהלותם. נוסף על כך, כמו בפעם הקודמת, גם הפעם וויק נתקל בדרך בלא מעט טיפוסים צבעוניים (המגולמים, בין השאר, בידי לורנס פישבורן, קומון ואיאן מקשיין) שמסייעים לו או מנסים להרוג אותו.
מה שמביא אותנו לחתן השמחה, קיאנו ריבס, שנולד כאן מחדש בגיל 52. אפשר לצחוק על כישורי המשחק המוגבלים של ריבס כמה שרוצים, אבל בתוך חליפתו המחויטת של וויק, הבן אדם לגמרי נמצא באלמנט שלו ותענוג לראות אותו בפעולה. בעזרת אוצר מילים מינימלי וכישורי הרג מקסימליים (שמגיעים לשיאם בסצנה שבה מככב עיפרון), ריבס מגלם דמות מוכת יגון וחדורת מטרה שיותר ממזכירה את דמותו של המתנקש השכחן ג'ייסון בורן. עם זאת, בניגוד לבורן, שקטעי המכות שלו כמעט תמיד הסתתרו מאחורי מצלמתו הרועדת של פול גרינגראס, אצל וויק הכל בהיר ונהיר.
הבמאי צ'אד סטהלסקי, פעלולן בעברו (שאחראי גם לסרט הקודם), שואב כאן השראה ממגוון רחב של מקורות - החל מסידרת ג'יימס בונד, המשך בסרטי ה־Gun Fu של ג'ון וו, עבור ב"Enter the Dragon" של ברוס לי, וכלה בפעלולי האולד־סקול של באסטר קיטון - ומגיש שעתיים מסוגננות ומסעירות, שאינן מתקשות לבסס את מעמדו של וויק כאייקון אקשן אלמותי. כולי ציפייה לקראת הפרק הבא.
ציון: 8